הטריגר
אין כמו לקבל במתנה דיסק ממישהו אחר; קודם כל, זו פעולה שגואלת אותנו מהקונפליקט התמידי שהוא מנת חלקנו בעידן של זמינות יתר-לרכוש או לא לרכוש. אז פשוט מחליטים עבורך.
שנית, עבורי האקט הזה משול להצצה חטופה למוחו של אחר. Detour קטן ומרנין מדפוסים משמימים. במיוחד כשהרכישה היא פחות צפויה ופחות מנסה לקלוע לרשימת הכמיהות המובנת מאליה שלנו, ויותר לזו של מעניק המתנה. הרי גם הוא, בדיוק כמוך, נתון בקונפליקט התמידי של לקנות או לא לקנות לעצמו- אז הוא קונה לזולתו. גאולה קטנה בשבילו . גאולה גדולה בשבילך.
את אלבומו הרביעי של פיטר גבריאל (שנקרא פשוט "4" ובמהדורה האמריקנית המאוחרת יותר "Security”) קיבלתי במתנה.
בחיים לא הייתי חושבת לרכוש אותו על דעת עצמי, ויחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, כשקיבלתי אותו הרגשתי מיידית, עוד טרם ההאזנה הראשונה, שהוא מהווה תוספת נאה ביותר וראויה לדיסקיה שלי.
הלך הרוח
רגע לפני ההצלחה של אלבומו החמישי,"So" עם Sledgehammer
,Don’t Give up וBig Time , רגע אחרי האלבום השלישי שהפיק לו רוברט פריפ וכשל במכירות, כנראה בשל היותו נסיוני מדי,מוציא גבריאל אלבום שהוא בדיוק באמצע;
“4” הוא אלבום עם הרבה עומק ומורכבות. הרפלקטיביות של גבריאל ניכרת בו. קודם לעשיית האלבום, ובמהלך העבודה עם פריפ עבר גבריאל תקופה נסיונית גם עם עצמו , באופן בו הוא מנהל את חייו. באותה תקופה הוא השקיע את מרצו בחקלאות ובמדיטציה.
את האינדיקציה הכי טובה להלך רוחו של גבריאל ניתן לראות למשל בקטע הפותח את האלבום : "
The Rhythm of the Heat”
השיר נכתב בהשראת מסעו של קרל גוסטב יונג לאפריקה . יונג שהה במחיצת קבוצה של מתופפים ורקדנים סודנים. במהלך הביקור הזה חשש יונג מאובדן שליטה עצמית.יונג היה עסוק אז בפיתוחה של תיאוריית התת מודע הקולקטיבי שלו וחשש שהמוזיקה תגרום לו לאובדן שליטה.
שמו המקורי של הקטע היה "יונג באפריקה".
מאוחר יותר, בראייה רטרוספקטיבית,, יונג סיכם את הביקור הזה בצורה נהדרת:
"קיוויתי להבין את הפסיכולוגיה הפרימיטיבית , אולם התובנות המרכזיות שלי היו לגבי עצמי והפסיכולוגיה האירופית עליה התחנכתי".
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=rzwMe-3XVn4]
למרות ההרהורים הללו, "4" הוא לא אלבום מסוגר. הוא קומוניקטיבי . ככל שאני חושבת על זה, יש בגבריאל איכויות של מוזיקאי אינטילגנטי ועמוק ,אבל האיכות הגדולה ביותר שלו היא היכלת להושיט יד למאזין ולקרב אותו אליו בצורה בלתי מאיימת. אני בעד זה – בכלל בחיים . בעד הושטת היד הזו –אני פחות אוהבת מוזיקאים שמנסים לחנך. הנה למשל אני מאזינה כבר חודשים למוזיקה המצויינת של Wolfgang Press (שעוד אכתוב עליה פוסט כמו שצריך) וצפיתי בראיון עמם, בו הם טוענים שההצלחה והחשיפה המועטה לה זכו נובעת מחוסר המוכנות של הקהל לקבל תכנים עמוקים. אני נגד אמירות כאלו .הן רק מקצינות את ההתסגרות.כנראה שבגלל ההשקפה הזו שלי , אני בבסיסי מאד אוהבת פופ.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=bo9riZYUpTw]
המוזיקה
מבחינה מוזיקלית "4" נחשב לאחד החלוצים בשימוש שעשה במדיה דיגיטלית. גבריאל היה אחד הראשונים להשתמש ב Fairlight_CMI שמופיע בלהיטShock the Monkey
הצלחתי להאזין לשיר הזה בקונטקסט אחר , לא תוך צפייה אגבית באם טי וי, כלהיט בפני עצמו אלא כחלק אינטגרלי מאלבום שלם, מיצירה שלמה, ולמדתי להעריך אותו מחדש. כמו בפעם הראשונה.
החדשנות הדיגיטלית באלבום , יחד עם התיפופים השבטיים שמלווים חלקים גדולים ממנו מביאים ליצירה עשירה ועמוסה ,אבל לא יותר מדי. גיליתי אפילו קולות רקע של פיטר האמיל בחלק מהשירים.
המראה
אני מתבוננת בעיצוב העטיפה ונראה שגבריאל רצה להביע פה סוג של ראשוניות . בקידמת העטיפה מופיעה איזו מן מסיכה שבטית שגביראל (?) עוטה על עצמו. בגב העטיפה אפשר לראות אותו
נוגס בחתיכת מתכת / סוג של צינור אינפוזיה. זה לא לגמרי ברור.
בפנים אפשר לראות צילומים של הקלטות ראשוניות ,אולי מאסטרים.על גבי אחד מהם כתוב
Rough Mixes
בקיצור, Rough היא מילת המפתח פה.
ספוקי
מילות סיכום
יש משהו בהתבוננות בגבריאל ,באבולוציה שלו. לא בהכרח כמוזיקאי, כי למוזיקה שלו במהלך השנים התחברתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. כאדם. משהו שמערר הרבה אמפתיה.
אני אצטט את ניל יאנג בA Man Needs a Maid שהאזנתי לו אתמול . הוא אומר שם:
A while ago somewhere
I don't know when
I was watching
a movie with a friend.
I fell in love with the actress.
She was playing a part
that I could understand.
בחירה מצויינת לפוסט. רק במרוצת השנים הבנתי שהיה אמור להיות לי רגש אנטי כלפי גבריאל, שהגיע מ GENESIS המשעממת לחלוטין (כמו פטריק בייטמן, גם אני מעדיף את ג'נסיס בתקופה של פיל קולינס).
אני זוכר כמה דברים מהתקליט הזה:
1. פעם ניגנתי אותו עם מחט דפוקה ומאז הוא נשמע הרבה פחות טוב
2. רשת ג' השמיעה לבקשתי את the family and the fisher's net באחד הערבים, מלאכי חזקיה הגיש תוכנית לחלוטין לא אלטרנטיבית שהצלחתי לדחוק לתוכה 3 שירים.
3. הקליפ של שוק דה מאנקי, שגרם לי ללכת ברחוב ולעשות תנועות עם הידיים, עד שצחקו עלי פעם אחת יותר מידי (אבל גם היום מידי פעם יש לי יציאה כזאת, אבל רק בסמטאות בחושך, ויש לי הרבה פחות מידי פעמים שיוצא לי להגיע אליהן)
4. הקליפ של שוק דה מאנקי שהיה באמת מדהים (בטח שלתקופתו)
5. סרט תיעודי על האלבום שהוקרן ב"עד פופ" עם אהוד מנור – הראו שם את מסעותיו של גבריאל למציאת צלילים מעניינים, כולל ניפוץ טלוויזיות. היום כבר לא צריך :-( בעצם, צריך, אבל לא עושים.
6. קטע הסיום האקסטטי מ rhythm of the heat שהופיע בסצנת מעוף הציפור בסרט בירדי, והתאימה באופן מושלם.
7. שחזרתי לשמוע את השירים (ב MP3) אחרי המון שנים, וגיליתי שהם נשארו לי קצת מאחור.
בכלל, יש משהו בקומוניקטיביות שאולי הוא תצורה של כשרון. סטיב רייך חילק פעם בחלוקה גסה את המלחינים ל"חדשניים" ו "מאסטרים". חדשניים יוצרים דברים באמת חדשים, אבל לא תמיד ביצירות שעומדות בפני עצמן, "מאסטרים" לוקחים את החידושים האלה ויוצקים אותם לתוך איכות מוזיקלית (או להיפך).
אז 4 יצא בתקופה שבה "מוזיקת העולם" ונסיונות קצביים ובסאונדים היו מסביב בכל מקום (שלא לדבר על מקומות בהם הסתובב בריאן אינו), ולכן הוא לא ממש לוקח צעד גדול קדימה מבחינת חדשנות, אלא לוקח אותה לא כחדשנות בפני עצמה, ולא כקישוט, אלא כמכשיר הלחנה ויצירה.
לאחר מכן גבריאל טבע.
אני חושבת שההשקפה הזו שלך לגבי ג'נסיס היא משב רוח מרענן. היא מוצאת חן בעיניי. כמובן שאני מתנגדת לה מן היסוד.
אלון, לא ידעתי ששמך נקשר באלבום הזה בעבותות כאלו! מלאכי חזקיה? כבוד!
אהבתי את ההבחנה של רייך ואת היישום שלך.
לגבי הקליפ של שוק דה מנקי, התלבטתי אם לשים אבל נראה היה לי יותר מדי צפוי שאשים אותו למרות שהוא באמת מצויין והשיר כמו שכתבתי נהדר.
אז הנה הוא בכל זאת
.
למה יש לך צלב קרס באייקון?
גם אני לא ידעתי שאני כל כך קשור לאלבום הזה עד שקראתי את הפוסט שלך.
לא חושב שג'נסיס עם גבריאל היתה משעממת. זה אף פעם עוד לא קראתי, שהיא היתה אז משעממת. משעממת היא לא היתה, זה בטוח, עם כל היצירות ההן, והשירים הקצרים והארוכים והמתפתחים, והחליל, והתופים והקלידים, והקול ותצוגות הכריזמטיות של גבריאל הפרפורמר וכ"ו.
מה שכן, תמיד העדפתי גם אני מעט יותר את התקופה עם קולינס, עד 83. כיום זה עוד יותר פשוט מכיוון שיש לי מעט סבלנות לשמוע את התקליטים הישנים עם גבריאל, למרות שהכילו שירים נהדרים. קצת כבד לי, אבל קלאסיקה.
התקופה 76 ועד 83 היתה תקופה נהדרת לג'נסיס, לטעמי, כמוך, עם קולינס בראש. יופי של אלבומים ושירים.
אה כן – ומי נותן דיסקים במתנה? זה נורא מסוכן.
בעיני זו היתה ותיהיה המתנה האולטימטיבית. תלוי כמובן מי עומד מאחורי הרכישה. כבר קיבלתי כמה דברים הזויים.
בשנה האחרונה כששואלים אותי מה אני רוצה אני בד"כ עונה דיסק וגם מעדיפה שיבחרו בשבילי.
סוג של צמצום אישי שעושה לי טוב.
אין אדם בעולם שהייתי מרשה לו לקנות לי דיסק לפי בחירתו. האחרון שקנה לי דיסק ככה היה אבא שלי, לפני איזה 20 שנים – הראשון של נקמת הטרקטור.
6.5 איך לקח לי המון זמן לאהוב את san jasinto. אגב, כלי ההקשה שם ממש מושפעים מסטיב רייך.
באמת? אתה רואה, פרטים כאלה לנצח ייעלמו מעיני. איזה כיף לי!
Ignorance is bliss
זה נושא לפוסט בפני עצמו :-)
את חושבת שכדאי שאני אתחיל להגיב גם על מה שכתבת?
"ככל שאני חושבת על זה, יש בגבריאל איכויות של מוזיקאי אינטילגנטי ועמוק ,אבל האיכות הגדולה ביותר שלו היא היכלת להושיט יד למאזין ולקרב אותו אליו בצורה בלתי מאיימת."
אני חושב שהאיכות הזו שלו באה לשיא קצר וזמני באלבום הזה (אגב, "4" מעולם לא היה שם האלבום). לפני כן הוא היה די מנותק והמאזין היה צריך לרדוף אחריו (ע"ע ג'נסיס), אחר כך הוא הפסיק להיות עמוק (ע"ע SO ו US) ואחר כך הוא כל כך התקרב לעולם שהעולם התנתק ממנו.
אבל האבחנה שלך לגבי "הושטת יד" הזכירה לי את המנהג שאימץ גבריאל בהופעות חיות דאז של עמידה בתנוחת ישוע הצלוב אל מול הקהל, ואז נפילה לאחור לידיהם אשר העבירו אותו וליטפו אותו.
http://www.youtube.com/watch?v=Oj6AsmUAsy8&feature=related#t=05m40s
אין משהו שמבטא יותר את השוטת היד שדיברת עליה.
אבל אתה כן הגבת קודם על מה שכתבתי. אולי יצא לך במקרה אבל כשדיברת על האמירה של רייך לגבי מאסטרים.אתה אולי דיברת על חדשנות, אני על עומק
למה 4 לא היה מעולם שם האלבום?
אה ולגבי ליטופי הקהל, זה קצת יותר קרבה ממה שאני מבקשת :)
לאלבום קראו פשוט peter gabriel, כמו לשלושת קודמיו. אני זוכר את העטיפה של התקליט – לא היה שם 4. באמריקה החליטו שמספיק זה מספיק, והטבילו אותו בשם security, כפי שכתבת.
תנסי את ליטופי הקהל.
לא נו… קראו לו Peter Gabriel4
אגב יש לי את המהדורה המחודשת מ2002 , ושם כן כתוב בפירוש
"Peter Gabriel 4 -Remastered"
http://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Gabriel_(1982_album)
אני יקה פוץ :-)
http://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Gabriel_discography
אל תתעסק עם רומניות
(There's always a bigger wiki)
http://www.progarchives.com/album.asp?id=3638
"Note that the original elpee featured a sticker with the title "Security" that, when removed, rendered the album again untitled."
פולנים לא פראיירים של אף אחד
בנאדם! האם אתה טוען שחושיי מטעים אותי בעודי יושבת ומתחממת מקרינתו של הלפטופ שלי?
אם תצבוט אותי לא אצתבט?
אני מחזיקה בידי כרגע במהדורה המחודשת בשם אלוהים .
אני בטוח שבמהדורה המחודשת כתוב "4" , אבל על עטיפת התקליט המקורי לא היה כתוב אף מספר. אני נשבע לך בכל היקר לי.
בסדר . אני רק מגיבה לאמירה הראשונית שלך :
"
אגב, "4" מעולם לא היה שם האלבום"
{הבנת את ההומור הקרטזיאני שלי? }
אני מתקן את ה"לעולם" ל"במקור" ואז שנינו יוצאים גדולים, עם או בלי קרטז.
נהדר כאן
מזל טוב על הבלוג
אחלה פוסט
שמחתי לראות שהוא על גבריאל
יש לי את התקליט הזה בויניל
תקליט מעניין, טוב, ונושא מעולה לפוסט
הדבר היחיד שאני זוכר שיש לי בעיה איתו זה דווקא משהו בסאונד כאן, משהו קטן, דחוס, לא חד, לא רחב בסאונד כאן, איך לומר נאמר ההפך מההפקה של סרפר רוזה או של נברמיינד
יש כאן שירים מעולים, אין ספק, וגם הפחות מוכרים כאן
צריך להיות סרטון ביוטיוב מסרט מפעם ראיתי שהוא מסביר על הפיירלייט הזה ועל הטכנולוגיה
האלבום השלישי, הקודם לזה, היה מעולה אפילו יותר, ואגב לא בטוח שפריפ הפיק אותו, הוא כן הפיק את השני של גבריאל וניגן שם איתו
פיטר גבריאל הוא אמן גדול, מרתק, וחלוצי, נכון שיש גם רגעים לא מבריקים פה ושם בתקליטיו אך הוא בהחלט בד"כ יוצר ייחודי ומוכשר, בחשיבה, בכתיבה, בגישות
העטיפה נהדרת, גם אם ביזארית
תודה שרון
ואתה צודק לגבי פריפ -זה השני ולא השלישי
לגבי הדיון שלכם
האלבומים של גבריאל, ארבעת הראשונים לא נקראו בשמות אלא רק בשם פיטר גבריאל
אנחנו, האנשים, הצרכנים, המעריצים, היינו קוראים להם כדי לזהות למשל השלישי, פיטר גבריאל השלישי, עם הפנים המותכות, או השני עם הציפורניים, או הראשון, עם האוטו והגשם, גלי , הם לא נקראו במספרים, אלא רק כתוספת אישית, השם המקורי שלהם הוא רק "פיטר גבריאל"
טוב נו
תלכו לחגוג אח"כ
:)
מה זה משנה איך קוראים לאלבום העיקר שפתחת את הבלוג החדש שלך בחגיגת נוסטלגיה ונעורים. מעבר למקצבים האפריקאים שהיו חידוש מוסיקלי ופוליטי בתחילת שנות השמונים מענין מאד הקישור ליונג ולתת-מודע של תרבויות העולם.
אני חושב שיונג עם הפסיכולוגיה המוסרית שלו ועם הדגש על רוח האדם הוא אחד היחידים שלא סיבכו את המילה "רוחני" – כלומר להיות טוב, הגון ומועיל- להיות מענטש. באהבה ובהצלחה לך.
אני שמחה שהתייחסת ליונג.
לצערי הקליפ השני ששמתי- של "I have the touch" הוסר מיוטיוב. אז אני בכל זאת מפרסמת את shock the monkey.
לינק ליוטיוב של I have the touch בלי תמונה:
http://www.youtube.com/watch?v=QZidt2Pl564
וגם לsan jacinto
http://www.youtube.com/watch?v=9J0yppewrvg
אני מכיר טוב מאד את האלבום הזה
ומזדהה עימך בתחושות
פעם ריאיתי סרט שלם או כתבה די ארוכה על איך גבריאל הקליט את האלבום הזה.
אם זכרוני אינו מטעני- ההקלטות נמשכו 4 שנים !
וחלק גדול מההקלטות היה של כלים בודדים ולא של קבוצת נגנים יחד.
אני זוכר שגם פיטר גבריאל אמר:
"מי היה מאמין שאני אתאהב במכונת תופים".
מה שהוא עשה זה להקליט תיפופים של שבטים אפריקאים ואז מכונת התופים היתה מחקה את זה.
בסה"כ זה יותר מחקר מוזיקלי, אבל זו מוזיקה לפחות מעניינת.
אני חושב שזה היה פורץ דרך וגם אני חושב שהוא מימש חלק מיכולות האלה בפסקול של הסרט על ישו..לא זוכר את שמו.
ולמרות שאהבתי את SO, אני ממש מצטער שהוא לא המשיך בכיוון יותר ניסיוני ומעניין ממה שהוא עשה אחר-כך.
פוסט יפה. מאד אהבתי"
תודה אייל
זה גם יכול להתחבר לפוסט השחור שלך :)
כיף לגלות כמה אנשים מחוברים לאלבום הזה.