השבוע הזנתי לתוך הטלפון החדש שלי באוטו אנשי קשר אליהם אגש באמצעות זיהוי קולי; הזנתי מספר שמות ,עד שהגעתי ל'אמא' . שידרתי "אמא" בכל רם וברור. אחר כך יצא לי להשתמש במספר הזה כמה פעמים באותו השבוע , ובכל פעם שאני מצהירה "אמא" , אני זוכה לשמוע את אותה הקלטה ראשונית של המילה. וככל שהאזנתי יותר  להגיית ה"אמא" המוקלט שלי , שמתי לב שמדובר בסוג של פעיה;  באיזשהו צליל ראשוני ,שכנראה טבוע במילה "אמא" וגורם לה להישמע כמו סוג של קריאה חייתית מהסוג הראשוני ביותר.

הטריגר הראשוני לכתיבת הפוסט הזה היה הפוסט המצויין של אורי זר אביב לגבי אלבומו האחרון של ג'יימי לידל  -Compass .  התכונתי להגיב אצלו בהרחבה, אבל ככל שחשבתי יותר על מה אני רוצה לענות לו, הגעתי למסקנה שהדברים מתקשרים אצלי לעוד נושאים ושאני בעצם לא יכולה להסתפק בתגובה. אורי כתב שם ביקורת אוהדת (אבל מורכבת) לגבי האלבום , וביטא באופן מדוייק את תחושותיי לגביו.

Compass  באמת מצטייר כאקלקטי, טיפ'לה מבולבל ורחוק מלהיות היצירה הסליקית שהיה 'Jim'  , קודמו. למי שלא הצטרף בפרקים הראשונים, היה לי יחס אמביוולנטי כלפי לידל בכלל וכלפי Multiply  בפרט , אמביוולנטיות שהתעצמה עם הוצאתו של 'Jim'.  הנה ג'יימי שבא מרקע אחר לגמרי , מבני הטיפוחים של הלייבל האהוב עליי וורפ, אלקטרוני הרבה יותר, שום שערה שחורה אין סייט , הלך והוציא אלבום מוטאוני למהדרין. לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי באיזו שפה חולם לידל. באלקטרונית? במוטאונית. חשדתי שלא במוטאונית, ואז הגיע ההופעה המקסימה (והקצרה להחריד) שלו בארץ בזאפה ,שהוכיחה לי שאני כנראה צודקת ( למרבה מפח הנפש של המוטאונים שבחבורה). המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת? מעתה אמור- "המקרה המוזר של ג'יימי לידל".

והנה מגיע Compass . האמת , לא יודעת איך לקטלג אותו. אני שמעתי פה בליל של דברים. יש פה גם את הסליקיות הקודמת , יש פה אפילו יותר מתקתקות  שבאה לשיאה  ב She Needs Me 'ובשיר הנושא הנהדר (כנראה הטוב באלבום. פרושיאנטה מישהו?)  . יש פה גם כמה דברים פחות אכילים ,כשלידל יוצא למסעות ושוכח לחזור מהם ולסגור את השיר,  במיוחד ברצועות הראשונות . אבל מה יש לנו פה בעצם ? יש לי רושם שיש פה נסיון אמיתי של מוזיקאי להתבונן בעצמו ,בעשייה המוזיקלית שלו ולהתנסות . לטעום קצת ממה שעשה פעם, ממה שעשה אחר כך , להכניס קצת טעמים חדשים (קטע 13 הקינגז אוף ליאוני וקטע 14 הכמעט דתי. באופן כללי האלבום הולך ומשתפר בחציו השני) , ויחד יצא איזשהו מלאנז' לא קוהרטני, שאני מצליחה להאמין לו. ההתפתחות המאוחרת של המקרה המוזר של לידל גרמה לי לחבר עם עצמי סיפור קטן , שכמעט וישבתי וכתבתי פה באופן פרוזאי ואז החלטתי לחסוך מכם, על איש אחד שקם בוקר אחד וגילה שהמסכה שעטה על עצמו במשך כל כך הרבה זמן הפכה לחלק אינטגרלי ממנו , הפכה להיות משהו אמיתי וטבעי עבורו.זה הסיפור הקטן שסיפרתי לעצמי על לידל . הוא כנראה לא נכון , והוא כנראה התפייטות מצוייצת לגמרי סובייקטיבית  שלי עם עצמי, אבל הוא מצא חן בעיניי ואאמץ אותו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Q4-k9Fez1n0]

*******************************************************************************

יכול להיות שלעיתים אני נותנת את הרושם שאני בנאדם עירוני. יש שיאמרו לעצמם, ,זותי , יש לה ילדה קטנה והנה היא הולכת להופעות של דיג'יי שאדו באמצע השבוע, פה לילה לבן, הופעות של שלום גד באוזן בר. חיה את החיים הטובים זותי, ואוהבת את העיר.

אבל אני מגלה על עצמי שאני גם מאד מאד אוהבת את החיים הפרובינציאלים . כמה סודות לגביי:

אני מכורה למקומון הכפר סבאי "ירוק" ששמים לנו בתיבות דואר, ולדעתי יש עוד אחד שאת שמו אני לא זוכרת.  אני מחכה ליום שבו אתקל שם באיזושהי פעילות קהילתית שארצה להיות חלק ממנה ואתבשם יחד עם חבריי לקהילה מהחלוציות המקומית האזוטרית.

אני  אוהבת מאד מאד את השפה הקלוקלת שאנחנו מוצאים על גבי שלטים בכפר סבא. דוגמא- 'קלוב התעופה כפר סבא'. כן 'קלוב' ,זה מה שאמרתי . או 'התקדם עד הקו עצירה' ברחוב בן יהודה. או השלט של 'סומיץ' ( אני לא יודעת אם אתם מכירים את סומיץ, אבל אותי המילה הזו מאד מצחיקה, ולא ראיתי את זה בשום מקום אחר פרט לכפר סבא).

בסך הכל יש לי בעיה עם העובדה שהעיר הזו מתה בסופשבוע.  אין לי בעיה לעשות את השופינג האיכותי שלי בתל אביב , לאכול את האוכל האנין שלי בתל אביב ואפילו לראות סרט בתנאי צפייה טובים באיזה מגה קולנוע שצריך לנסוע אליו. אבל תנו בית קפה, ותנו מכולת של בני אדם נורמלים ותנו שירותים בסיסיים. וכל הH& M והמוזסים והפיח והערפיח שתכניס לכפר סבא לא יהפכו אותה למקום שאני רוצה לחיות בו מהבחינה הזו. קחו לדוגמא את העיירות הקטנות באנגליה או אירלנד;  בתכלס הן חורים . אבל הן Self Containing Units . תמיד יש שם מקום להשיג בו בירה טובה , תמיד יש את הבודקה של הפיש אנד צ'יפס ואיזה מיני מרקט קטן שאפשר לקנות בו קפה ,ואיזה תפוח בודד או בננה ( מתה על זה) . קונדיטוריה נעימה . תמיד יש את זה. ובכל יום. נכון ,'קלוב' אין להם.

*********************************************************************************

אבל מה הבאסה? שהנה לידל מתחבר לעצמו ,והנה אני מתחברת לפעיה שלי ולחזרה לטבע  בואך סומיץ , אבל אנטון ניוקומב איבד את זה לגמרי.

קראתי ביקורת יפה על אלבומם האחרון של Brian Jonestown Massacre  –

"Who Killed Sgt Pepper" בפיצ'פורק, ושם נאמר, לגמרי בצדק, שניוקומב החליט להחביא את עצמו . זו מגמה שהתחילה באלבום הקודם (המרשים מאד אגב ,אבל מחניק בכבדותו, מחנק שאני לא עמדתי בו)  , והנמשכת פה. הוא מחביא את עצמו בין ענני ערפל שוגייזים, בין שירה איסלנדית, רוסית וגרמנית ,בין רגעים סוניק יות'ים ( קטע 11)  אבל איפה ניוקמוב?  המילים מדברות בעד עצמם : 'let's go fucking mental la la la la '  . מה עוד נותר לומר? הקטע האחרון באלבום, שמשמיע לנו את לנון המתנצל ואת הבימבו שרומסת אותו ואת זכרו  מרגיז. הכל מתמסמס בתוך בועה אחת גדולה של כישרון אבל גם של כלום ,והבסיסט של ספייסמן 3 שמופיע כאן לא משפר את המצב כהוא זה.

למה ניוקומב ,שהוא ווקאליסט בחסד, שהוא אחד הקולות שהכי ממחישים את 'הצעקה של הרוק' מחביא את עצמו ככה? לא את סרג'נט פפר האלבום הזה רומס, אלא את מי שאמור להיות הפרונטמן שלו.

ולראיה –

ניוקומב באחד מרגעיו הגדולים:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ODAwWETAg2Q&feature=related]

והקטנים :

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=CtB6KS1sATQ]