בזכות הבלוג המצויין ,'טאפאס וטאפאס',התוודעתי ל RACE HORSES (לשעבר רדיו לוקסמבורג). אלו האחרונים מדלגים מעדנות בין שפת האם שלהם, וולשית, לאנגלית. האופן שבו הם עושים את זה קצת מתעתע-אתה לא בטוח שאתה יודע מתי בדיוק המעבר מתרחש. הרגעים האלו, כמו בשעה שאתה לא בטוח אם אתה מקליד הודעת טקסט באנגלית או בעברית,והעיינים מתבלבלות לך בין לוח המקשים. זה קטע בו אתה מאד מודע לקיטלוג והמידור של הדברים במוחך.
עדיין עם אותו קיטלוג ארור: דברים שעשו פעם הם נצחיים ,שייכים לפנתאון. ואילו אלבומים עכשווים הם בגדר הייפ חולף.
לא נכון. גם סווייד היו הייפ פעם, עם הראשון שלהם . ומה עם אלבום אזוטרי כמו SPILT MILK של JELLYFISH? אני פשוט הייתי שם אז, במצב ספיגה אופטימלי. ואם מדברים כבר על JELLYFISH אז הרייס הורס מזכירים לי אותם לפעמים. וגם את מיקה שאני פחות אוהבת.ועוד משהו שאני לא מצליחה להגדיר.
למען הסר ספק-הסוסים זהו האלבום שהכי נהנתי ממנו בשנה האחרונה.
ואני תוהה לגבי המוטבציה של הסוסים לשיר בוולשית. בשם האחרות. בשם הייחוד? אני כבר מדמיינת אותם בערב חנוכת המתנ"ס החדש בקרדיף,אבל זה כנראה לא הקטע.
העיקר לעשות משהו אחר.
למרות שגם לעשות משהו מוכר זה עסק לא רע. היה פעם סרט-ג'וזי והפוסיקאטס- ושם היתה מזימה של חברות התקליטים להשתלט על העולם על ידי החדרת מסרים סמויים במוזיקה נעימה ומוכרת.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=pHVi2hQgUIw]
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפוסט הזה נכתב כולו במקלדת וירטואלית. סוג של מחלת נפש.
חמודים הוולשים האלה. אני לא ניסיתי לעקוב אחרי מעברי השפות. בכלל, זה מזכיר לי סרט של וודי אלן (שושנת קהיר?) בו יש מעברים משחור לבן לצבע וחזרה, שאני בכלל לא שם לב להם (תוצאה של עיוורון צבעים חלקי או שסתם אני אדיש לחלקים הלא חשובים של המציאות?).
הקיטלוג הזה מצחיק אותי. ראבעק קליאסיקות: אישזהו דיסק החזיק מעמד יותר מ 10 שנים והוא נחשב לקלאסיקה. קלאסיקה זה אחרי שהאמן מת, ואחרי שכל מי שקנה את האלבום בזמן אמת כבר מת. בטהובן זה קלאסיקה. סוויד לא. בעוד 50 שנה נוכל לדעת אם הביטלס הם קלאסיקה. אני מעדיף למות קודם. עוד 50 שנה לא תהיה מוזיקה ולא תהיה ספרות. הכל יהיה מיוזאק טיסה. או, לחלופין, תפילות מואזין וספרי קודש.
ג'וזי והפוסיקאטס :-) לא הייתי דלוק עליהן. העדפתי את סקובידו.
בטח שהוולשית זה כדי שיהיה משהו שונה. ראיתי לפני שבוע ומשהו סרט דוקומנטרי מזעזע על ג'ון קייל. בין השאר ראיינו זקן מהכפר הוולשי בו הוא גדל מספר בוולשית שוטפת על ביקוריו של קייל הצעיר בכנסיה. לספר של קייל קראו what's welsh for zen ?
אהבתי את הפוסט המוטרד הזה. אני צריך לצאת לחופש בוויילס.
אלון, הדברים מאד מסודרים אצלך! :)
אני לא מסכימה עם ההגדרה הנחרצת שלך לקלאסיקות . ואני כן נדרשת לתפיסה האינדבידואליסטית פה.
סוויד הראשון עבורי הוא קלאקסיקה .לגמרי. בהרבה מובנים .מובן שאתה כבואי-פיל תחשוב שאין חדש תחת השמש (בכלל בואי מאד רלוונטי בכל דיון על סווייד הראשון) , אבל בעיניי המיניות המעורפלת האנדורגינית של ברט אנדרסון קצת ניערה את האבק מעל העימות המנומנם בין אאוזיס לבלר ( סליחה, אין פה בכלל כוחות,בלר לוקחים בגדול ותמיד לקחו בגדול ) .
שנית הגיטרות הקורעות של באטלר. האלבום הזה אינו נופל מקלאסיקות שנעשו באנגליה עשור קודם.
אבל זו אני כן , אני אנגלופילית די גדולה או לפחות הייתי כזו באותן שנים.
וזה מחזיר אותי לדיון פה אצלי בבלוג (אה סליחה ,בשלב ההוא כבר דיברתי עם עצמי, לא היה שם דיון של ממש) לגבי הפיקסיז ונירוונה. זה שנירוונה היו חקייני פיקסיז חסרי בושה בתחילת דרכם לא גרע כהוא זה מהפיכתו של Nevermind לקלאקיסה של הרוק. ובצדק . בצדק רב. יבואו האינטיליגנטים והאינטלקטואלים של המוזיקה ויגידו שIn Utero הוא הקלאסיקה שלהם ואני לא אסכים. הוא אמנם עולה על הראשון בהרבה, אבל התסיסה שהוא יצר מבחינה מוזיקלית-חברתית מתגמדת לעומת זו של Nevermind
יש כאלה שרק אנגלברט הומפרדינק הוא קלאסיקה עבורם, ויש כאלה שפיליפ גלאס ( סליחה, לא ידעתי שהסכמנו לערב אימהות!).
יש לי קצת בעיה עם הפרטת מלים גלובאליות כמו פנתיאון וקלאסיקה, במיוחד כשעושים את זה אנשים אחרים.
מעניין (שוב) החיבור שאת עושה כמעט כלאחר יד בין חדשנות וקלאסיקה. במובן הגלובאלי, יתכן ויש לזה הצדקה (אבל מאוד יתכן ולא), אבל בפן האישי זה נראה לי בעייתי קצת. למעשה, זה לא מאפשר לילד ששמע קודם סוויד ואחר כך את גלאם-בואי להכניס את גלאם-בואי לפנתיאון שלו. יש כאן לולאת זמן שלדעתי היא מיותרת. בתיאוריה, הייתי מפריד לחלוטין בין חדשנות לקלאסיקה. בפועל, כנראה שאי אפשר. משום מה אני לא מגדיר אף מוזיקה אצלי כקלאסיקה, מקסימום נוסטלגיה.
אני זוכר שכשיצא הראשון של סוויד, אנדרסון ובואי ראיינו אחד את השני באחד ממגזיני המוזיקה הבריטיים. לא נפלתי מהרגלים אז מסוויד, וגם היום לא. הייתה לי בעיה עם הסאונד של האלבום כי הוא לא היה גלאם עד הסוף, היה בו משהו קר ומתכתי שמאוד לא אהבתי. אבל העטיפה הייתה ועודנה נהדרת.
לגבי נירוונה – כאן עברת לדיון בקלאסיקה גלובאלית, ועל זה אומר "הא!" ואחזור לדבר על נירוונה בעוד 60 שנה (אגב, אז כנראה לא יזכרו לא אותה ולא את הפיקסיז).
ידעת שאנגלברט הומפרדינק המקורי היה מלחין אופרות? הוא הלחין את "הנזל וגרטל". מזכיר קצת את גילברט או סאליבן.
דברים מעניינים לגבי חדשנות וקלאסיקה. מעדיפה להשאיר את הדיון ככה, גם אם זה קצת יקומם אותך .
בוא נחזור לדבר הרבה הרבה יותר בקטן ונשאיר קצת בשר לא מרוטש.
או ננסח את זה מחדש : "בוא נדבר על משהו מעניין באמת, בוא נדבר עליי" .
אז כמו שכתבתי למטה, את מהבודדים שאני מאמין שיכולים להקים פנתיאון פנימי שמנותק לחלוטין מהעולם החיצוני, וכנראה צריך להצדיע לך על זה.
את יודעת, בואי נדבר על עצמי: בשבועות האחרונים חשבתי: למה אני נכנסתי לעסק הזה של לחפש מוזיקות חדשות? לנסות להחיות את ריגושי העבר של מחט שיורדת על הפטפון ואני שומע דברים שמרעידים ומשנים אותי? זה כבר לא יקרה, זה פתטי כמו בן 50 שרץ אחרי בלונדיניות בנות 20 בתקווה לחדש את נעוריו.
יכול להיות שיש בוולשית איכות של ג'יבריש?
פתטי זה לא. לא פתטי. אני עדיין שמחה מהמחט על התקליט, אבל זה באמת קשה יותר כיום עבורי להתרגש.
בעיקר כי כמעט כל חוויית ההאזנה , הקליטה והעיבוד שלי מסתמכת על חוויות העבר. כנראה שמה ששימח אותי אצל הרייס הורסז זה שלמרות שהם הזכירו לי כמה דברים, הצלחתי להנות מהאלבום הנאה ישירה ובלתי אמצעית בלי לחשוב עד כמה זו יצירה אלמותית.
בדיוק. נדמה לי שזה נקרא "לחיות את הרגע" (כל שמעתי שאומרים). אז יאללה, לסיני ואח"כ לספסל. חשיבה בהאזנה היא אנטי-רגש ולכן גם אנטי-מוזיקה. הלאה המודעות! קומה חלכה התנערה, עם מודעים ומזי מחשבה. את מוזמנת לבקר אצלנו בערוץ 24 ולראות מוזיקה עם רגש אמיתי, כמו שצריך – לא כמו אצלכם: אשכנזים וולשים מתנשאים. הייתי גם מוסיף משהו על קובי פרץ אבי פרץ ושיראל, אבל יש לי תחושה שזה יעבור מעל הראש שלך כמו שציטטות מפרוסט יעברו מעל הראש שלי כמו קליעים בשמי בגדד.
מי זה שיראל? :) שיניתי את הגדרות הבלוג שלי לאפשר תגובות עומק של יותר מ-7 רמות. יש לנו עוד 2- זה המקסימום :)
בטח תגובת עומק :-) כל מילה – שורה. מרסל מרסו היה מרגיש נח ברמה ה-8.
חביב, אבל ממש לא נפלתי מזה.
הייתי אומר שזה נשמע כמו הכלאה בין הקוראל האנגלים והסופר פאריז הוולשים, שגם הם עשו פה ושם דברים בשפה הוולשית, לפחות אלבום אחד ספציפי שאני זוכר, ולא מכיר.
שרון ,הייתי ממליצה בכל זאת להאזין לאלבום כולו, הוא יופי!. זה שיר אחד.
יש בו קלילות שאני מאד מחבבת והוא מצליח להישמע מאד לא מודע לעצמו ,למרות שכנראה שהוא כן. יש פה לא מעט רגעים חכמים. אגב גם קווין משפיעים פה כמובן.
טוב, כניסה לפנתאון מחייבת איזו שהיא פרספקטיבה קצת יותר ארוכה… זה לא אומר שדברים חדשים לא יכנסו לשם "בסוף", וזה בכל מקרה לא אומר שהם פחות טובים בהגדרה. רק צריך לחכות ולראות אם ישארו רלוונטיים גם בעוד כמה שנים.
כל טענה אחרת היא סתם רומנטיזציה של העבר (אוח…לפני שנולדת היה פה הרבה יותר טוב/חשב/מוזיקלי…נו.)
לטעמי, כל מה שאחרי עשור אני עדיין רוצה לחזור ולשמוע – עונה להגדרת קלאסיקה :)
לא יודעת מאיה, אנחנו ( כולל אני ,גם אני) שופכים פה הרבה חוקים ופרוצדורות על מה זה קלאקיסה ואיך צריך. אני משאירה את האקסיומות הללו ללימודי התכנות שלי :) .
זו בסך הכל דרכי המעוותת לומר שאני מצליחה להנות גם ממוזיקה חדשה :)
סליחה , תיקון והרחבה:
דרכי המעוותת לומר שאהבתי משהו חדש ושאני מתעסקת מאד בגיל שלי :)
יש לך פנתאון אישי שמנותק מהפנתאון העולמי? האמת – את מהבודדים שאני יכול להאמין את זה עליהם. אצלי נירון קיסר עומד על הפנתאון ומנגן בכינור קטעים נבחרים מאיינשטיין על החוף.
אה? :-O
סליחה, מחקתי את התגובה שלי- היא לא מצאה חן בעיני :)
נראה לי שכבר עניתי לך פחות או יותר למעלה.
ואבדוק עם קייל לגבי ביקוריו בכנסייה כשאראה אותו בעוד יומיים.
כשקייל סיפר על הכנסייה הוא העדיף את האנקדוטה על איך שכב עם הבת של הכומר ביום ראשון.
השיחות כאן הרבה יותר מעניינות מהמוזיקה. אני למדתי שבטיולים בחו"ל לא צריך להיות מקורים, מספיק ללכת עם העדר, וככה אני גם במוסיקה וזה די עובד לי טוב. אני מעדיף את הסייחים על הסוסים:-) ויש להם שיר חדש ואת יודעת על מה אני מדבר.
ולגבי המפינטאון. לא רק הפינטאון אישי, הכל אישי. כל הסרט הפרטי שבו אנחנו חיים כולל הפסקול. גם אם נקשיב למה שכולם מקשיבים, הרי אף אחד לא חווה כמוני את קיסז פור מי מהאירוויזיון של שנת 72? 75? וואלה לא יודע
ולגבי זה שמוזיקה תמיד מהדהדת לך למשהו אחר מהעבר..תיפטרי מזה !:-)
למה להיפטר?
אהבתי, מאד.
יפה משחק השפות אצלם כפי שגם ציינת.
ניחוח מפעם אבל עם רעננות ומקוריות .
בנושא הקיטלוג/מידור, קלעת בול אצלי, איך שהתחיל הצליל הראשון של הגיטרה וההאמונד והחולצות שלהם , המחט בכונן הקשיח במוח שלי כבר החלה להתרוצץ ולחפש את הקיטלוג המתאים.
משהו מובנה אני מניח.