הגיע הזמן הזה בשנה. יד על הלב -אני לא מתה על התקופה הזו. כי בשבילי זה זמן להעלות הילוך, להתמקד לשמוע רק מוזיקה חדשה. ואני אוהבת מאד להתפזר עם מוזיקה. אבל זה קורבן קטן להקריב כדי לממש את תחושת השליחות שלי לספר לכם מה אהבתי השנה ומי יודע, אולי גם להשפיע ולגרום למי מכם לתת הזדמנות למשהו שבחר לדלג עליו. כל האלבומים שמופיעים פה היו חברים במהלך רובה של השנה ורציתי לחלוק. היו הרבה דברים יפים השנה, היו רגעים באלבום של דיויד בירן, היה את האלבום של Ought , מידנייט, Mos Generator, Parqouet Courts' Iceage ולכאורה כשאני מסתכלת על הרשימה שלי אני שואלת את עצמי – מה עושה את האלבומים שבחרתי ליותר טובים בעיני?הם לא מושלמים יותר (חוץ מהמקום הראשון כנראה), אבל משהו בהם הצליח כן להרטיט את הלב המזדקן הזה. משהו שינה. משהו היה אחר. הרבה פעמים עבורי זאת השירה, לפעמים זה הכוח, האינטנסיביות והעוצמות, לפעמים זה מחובר להיכרות ותיקה עם המוזיקאי ותחושת אינטימיות איתו ולפעמים פשוט תחושה של שלמות שמתגבשת עם האזנה לאלבום כולו , ולאו דווקא לשיר אחד ממנו.

אז הנה : 

Yo La Tengo – There's a Riot Goin On

 

לא מאד מפתיע למצוא בסיכום שלי את ילט. זו כבר די מסורת. גם כשבשביל חלקכם מדובר ב"עוד אלבום של ילט" או באלבום שהוא רק בסדר גמור, אני חווה את זה אחרת. החברים שלי באים לבקר אותי שוב, בפעם המי יודע כמה, והחוויה היא מאד אישית.  השליש הראשון של האלבום מעולה, לא פחות מזה. לאחר מכן מגיע החלק המינימליסטי שגם הוא מצא חן בעיני בדרכו השקטה. השליש האחרון הוא בעיקר בלדות והוא גולש פה ושם למחוזות השעמום אבל האלבום כולו שומר תמיד על האור הקטן בלב, שנקרא "יו לה טנגו".
קצת על עטיפת האלבום- מה זה? מיקרובים?
גיליתי שתמונות הקאבר של אלבומי יולה נוטות לתעתע בי. אם באלבומם האהוב עלי ביותר And then nothing turned itself inside out ראיתי בעיקר בית מפיץ אור בתוך עלטה מוחלטת וטבע אימתני, הרי נעלם מעיני שנים רבות שיש שם מישהו מתחת פנס? או שאולי הוא צופה באיזה עבמ?
ואילו בעטיפת Fade ראיתי הרבה זמן עץ גדול ויפה אבל לא ראיתי שחברי ההרכב עומדים שם מתחתיו.
אולי בעוד כמה שנים אגלה שגם מאחורי המיקרובים יש סיפור.

 

The Mekons 77 – It is Twice Blessed

 

כיף של אלבום שלא קיבל לדעתי מספיק תשומת לב. מרבית השירים כתובים היטב, אני אוהבת במיוחד את השירה פה. זהו אלבום קאמבק של הרכב אינטיליגנטי שצר לי לומר, לא נמצאים רבים כמותו בסביבה. 

 

Arabrot -Who do you Love

 

 נתחיל מזה שאני מאד אוהבת את העטיפה. שנית, יש באלבום הזה כוחניות שקשה להתעלם ממנה. עם זמרת שנשמעת לי כמו תמי ווינט וזמר שנשמע כמו ניק קייב – קשה לפספס :)

יש פה כמעט להיטים! וזה לא מובן מאליו באלבום מהז'אנר הזה. ומה מה שלמדתי בעיקר מהאלבום הזה הוא שאני צריכה להכיר את קודמו, The Gospel. ככה לפחות אומרים כולם.

The Breeders – All Nerve 

 

אלבום קאמבק ראוי וכיפי. הוא אולי לא מרגיש תמיד מהודק אבל יש בו כמה רגעים חזקים מאד יש זרימה טובה והרבה טבעיות נטולת תאטרליות של The Girls are back in town . להיפך, זה כאילו הן מעולם לא עזבו. שירים בנויים היטב וקאבר אחד לArchangel Thunderbird שכמובן שבה את ליבי מיד.

 

Mouse on Mars – Dimensional People

אני מאד שמחה לארח פה את ההרכב הזה. הרכב משמעותי בהיסטוריה האישית שלי, כמעט מיתולוגי, ובצדק. אלבומיהם Vulvaland ו Ihaora Tahiti הם חד משמעית מפסגת האלקטרוניקה של שנות ה90 ובכלל כנראה. אחר כך באו עוד אלבומים טובים יותר ופחות ,תמיד עם ניצוצות גאוניים, פשוט דורשים לעיתים יותר אורך רוח, יותר נכונות להשקעה. פחות כובשים. בא האלבום הזה, נתקלתי בו לגמרי במקרה וגם יכלתי לפספס כי הפסקתי לעקוב, השמיעו קטע באיזו תכנית שהאזנתי לה. השליש הראשון של האלבום קרוב מבחינתי לרמות שהכרנו בVulvaland עם יצירה בת שלושה חלקים הנקראת כשם האלבום. אחר כך באים עוד כמה קטעים טובים מאד ובהמשך טובים עד נחמדים. אבל הסך הכל די נפלא. יש הרבה אורחים ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שבלי קשר לז'אנר, MOM יכלו לעשות בית ספר לגורילז או לקודם של דה לה סול שכל כך אוהבים להפציץ עם אורחים. פה הם די מפנקים באורחים אבל הם לא מאבדים את עצמם כשהם עושים את זה.

 

Mary Halvorson – Code Girl

 

מרי הלבורסון גיטריסטית הג'אז החמודה עם החוטם המחודד והמשקפיים המגניבים, הוציאה אלבום טוב מאד השנה. בדרך כלל כשאני אומרת "טוב מאד" זה אומר שכנראה אני מסויגת ממשהו ושההתייחסות שלי מעט מרוחקת ולא מלאת תשוקה. גם כאן זה המקרה כי קשה לי עם הזמרת שמלווה את האלבום – לא שהיא לא ממלאת את תפקידה נאמנה והיא מגוונת ומעניינת ובמובן מסוים היא די "עושה" את האלבום אבל עדיין …בא לי לסטור לה לעתים, כפי שכבר ציינתי במקום אחר. האלבום גם ארוך מאד כך שאתה עובר את מגוון הרגשות לאורך האזנה לו. בכל זאת, זה אחד האלבומים שאני יותר מעריכה השנה וגם די חרשתי עליו כך שהותיר את חותמו.

Large Unit – Fluku

 

כמה מקסים! הLarge Unit של Paal Nilssen Love עובר בכל המחוזות האפשריים ומצליח להיות מענג כמעט לכל אורכו. הובטח לי ביקור שלהם השנה בלבונטין מה שמלכתחילה לא היה ברור איך יתרחש לוגיסטית ולא קרה, אבל לפחות נשאר לנו האלבום היפה הזה

 

Wei Zhongle – The Operators

לא רבים יודעים זאת אבל בעברי הייתי פרוגרית לא קטנה. בעצם רבים יודעים זאת כי אני אוהבת להגיד את זה והנה היתה עוד הזדמנות :)

מסביבי האלבום של wei zhongle קיבל אפס תשומת לב והתוודעתי אליו דרך תכנית אחת מאד מסוימת ב WFMU , אבל מרגע שזה קרה, לא יכולתי שלא להתאהב. המוזיקה הזו שאבה אותי לתקופת התיכון. האלבום הפתיע אותי בכמה הוא טבעי לי. הרגשתי כאילו מדברים בשפה שלי ואפילו שזה לא סקסי ובועט בשום צורה, זה הכי נכון בשבילי. לצערי גיליתי שאחרי האלבום הזה ההרכב החליט להתפרק וחבל לי כי ההיכרות מאד קצרה.

תמיד המילים שלי נשמעות לי מעטות מדי ושטוחות, אז אני קוראת קצת ביקורות, לא כדי להעתיק אלא כדי שהמחשבות שלי יקבלו נפח ונתקלתי (בביקורת וחצי שבכלל היתה קיימת על האלבום) את המילים הבאות: 
This release feels like a modern-day homage to Remain in Light,
אה?

co-insidence ? I think not ,

למרות שאני לא בטוחה מה דעתי על ההשוואה לא כל כך רואה את הקשר. אני יותר חשבתי על השירה כפיטר האמילית אבל לא משנה. זה חייב להיות סימן שנועדנו זה לזו.
Wei Zhongle. תכירו את השם.  ואז תשכחו אותו. כי הם התפרקו.

 

Heilu Mergia -Lala Belu

 

קל לאהוב את היילו מרגיה. אני אוהבת לאהוב את היילו מרגיה. החברות שלנו לא כזו ארוכה בשנים, את השם הכרתי כבר כמה שנים אבל באמת להאזין יצא לי בהופעה הראשונה שלו בארץ לפני כשנה וחצי שנתיים. המוזיקה תמיד חמה ויפה, הוא מולטי אינסטרומנטליסט וגם נראה איש ממש נחמד. האלבום השנה טוב במיוחד (כלומר לא ביחס לקודמיו של מרגיה אלא טוב במיוחד מבין אלבומי השנה והתאהבתי בו בקלות. מומלץ.

 

Hot Snakes – Jericho Sirens

 

אני חווה את האלבום הזה כאילו נעשה בנשימה אחת. האמת אני לא מרגישה כאילו זה אלבום שנעשה באולפן אחר מחשבה, אלא כאילו תפסתי את ההרכב באיזה ערב במועדון לא גדול וזו חצי שעה שלקוחה מהערב הזה. האופן שבו הוא מסתיים כאילו בפתאומיות קצת מחזקת את הרושם הזה. אני אוהבת את הזרימה בין הקטעים, אני אוהבת את ירידות הטון הנמוכות של ריק פורברג (לכל אחד מאיתנו יש את הדברים הקטנים ששובים את ליבו ושבירת הטון בשירה באופן כזה נמצאת אצלי במקום גבוה). אדיר

 

The Ex – 27 Passports

 

ככה בלי לשים לב The Ex התברגו להם לטופ 5 הלהקות הפעילות האהובות עלי כיום (אני לא יודעת בדיוק למנות כרגע את אותן 5, רק יודעת לומר שיו לה טנגו ודאי נמצאת שם). וזה כבר לא עסק חדש, האהבה שלי לEx. זה משמח אותי שיש להקה לא אמריקאית וגם לא אנגלית שנמצאת שם בליבי. לא יודעת מה המשמעות של זה. אבל בטח יש לזה משמעות שהם הולנדים. יש לי מין חלום רומנטי שאני נמצאת באיזו חגיגה כזו שמחה ושהאקס מנגנים בה עם הרכב אתיופי כמו שעשו לא מעט, וכולם לובשים בגדם צבעוניים וגם אני והלב מתרומם משמחה. מקסים בעיני שמוזיקה יכולה להישמע כל כך בועטת ובה בעת צבעונית ושמחה. הם אחרים, הם מיוחדים והאלבום האחרון שלהם נהדר. בועט, אינטיליגנטי, קצבי. שמח, ביקורתי, הם אף פעם לא מעושים. וכמו שאומרים פה בביקורת החביבה של The Quietus, עם המון Attitude. האלבום הזה התחרה צמוד עם המקום הראשון שלי והוחלף לקראת הסוף בלית ברירה …

 

ולמקום הראשון שלי!

Low- Double Negative

 

לא היה לי ספק לגבי הבחירה במקום הראשון. כי האלבום הזה ערער את שנתי המוזיקלית. מודה, בהאזנה ראשונה קצת נרתעתי. לא ציפיתי למשהו אפל כזה מ Low. אבל מתגבש אצלי הרושם שלא הכרתי אותם מספיק. בהאזנה השנייה, אחרי כמה ימים הופנטתי לגמרי. מאז בכל הפעמים ששמעתי אותו, הוא לא נשמע לי כמו אוסף של שירים אלא כמו יצירה אחת רצופה. הצליל העכור שנשבר מדי פעם על ידי קולה הרך והמתוק של מימי ולפעמים לא נשבר ואין ממנו מוצא -מדובר ביצירה ששואבת אותך אליה ואתה מאזין לה בנשימה עצורה. וגם מתקשה אחר כך לעשות משהו אחר, להתרכז במשהו אחר ובטוח לשים מוזיקה אחרת. וזה כשלעצמו אומר המון. יותר ויותר מתחוור לי כמה מיוחד ההרכב הזה. אני לא חושבת שיש אלבום שבכלל התקרב לעומק, ליופי ולייחוד של היצירה הזו. 

 

זהו ידידי וידידותי. אני הייתי אני, אתם הייתם אתם ונראה לי שנוח לנו עם הסידור הזה.  תודה שנשארתם. כמו תמיד יש גם צלילים. מקווה שהצלחתי להעביר את הטון האישי שלי

שנה טובה!

גלי