את הפוסט הזה אני מקדישה לולנטיינז דיי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ניסיתי לחשוב איך לכתוב על Ecstasy של לו ריד.
כבר קראתי לא מעט על האלבום ויש לי קצת רוויה מזה. בכל ביקורת הופיעה התייחסות לכך שריד מוציא בשני העשורים האחרונים אלבומים עם תמה מסויימת. אלבומי קונספט, הס מלהזכיר . אם בMagic and Loss היה זה מוות ואובדן ,הרי שלפי הטענה הרווחת , באקסטזי מדובר בזוגיות ושברה, הרבה פסימיות לגבי מושג האהבה וכ"ו.
מה יש לי לחדש על הביקורות האלו?
"אקסטזי" לא בהכרח עוסק בחורבן הזוגיות והאהבה .בעיני , יותר מכל, היצירה הזו היא אמירה של אדם שמנסה למלא את החור בנשמתו. מנסה להתרגש ולא מצליח. האלבום נקרא אקסטזי ונראה שזה מה שריד מחפש. מחפש ולא מוצא. הריגושים הם קצרים ,אם בכלל. הטעם של הכל מחמיץ או ניהיה מריר.
רק שלדעתי זו התמה של ריד תמיד, ולא רק ב"אקסטזי"; גם כשהוא עסוק באבל ומוות ואובדן, הוא עדייין מתעסק באפסות. זה מה שהכי יפה אצלו- יותר מהטקסטים ויותר מהמלודיות ויותר מהשירה הסיפורית- הוא מיטיב לתאר את האפסות ,היאוש והריקנות. הוא מיטיב לנסח אותם. לפעמים הוא עושה את זה במילים, בהגדרותיו הקולעות לדברים שבדרך כלל מצליחים לחמוק מהגדרות. לפעמים הוא עושה שימוש בזרם תודעה, אימאז'ים , אייקונים וסמלים כדי לבטא רעינותיו (זה מומחש יפה ב Baton Rouge ).
"אקסטזי" הוא לא אלבום קל.
הטקסטים קשים במיוחד(ולעיתים מבריקים) ולומר בכנות לא תמיד אני יורדת לסוף דעתו של ריד.
מבחינה מלודית זה אלבום יפה, יפה מתמיד אפילו. הסאונד קצת שמנמן יותר מהנהוג אצל ריד.
אני אוהבת את ריד. תמיד.
אני אוהבת הרבה דברים אצלו; הוא המציא סוג של שירה שהיא בית ספר למשחק בפני עצמו. אני אוהבת את הטקסטים. אני אוהבת אפילו את המראה המחוספס ,הקדמוני והמאד לא מלוטש שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביקשתי מחברי אלון לכתוב גם הוא על האלבום -אחרי הכל, הוא זה שגרם לי להקשיב לו. בחזוני ראיתי דו קרב נוקב בין נחמן אינגבר ליעל שוב. אבל לצערי, באופן מאד לא עיתונאי, ההתרשמות שלי ושל אלון מהאלבום מאד דומה ולכם נותר להנות מהדרך השונה שלנו לבטא את זה. אני מעבירה את הבמה לטקסט של אלון:
האלבום אקסטזי הוא לדעתי אלבום הסולו האהוב עלי ביותר של לו ריד (ובשקט בשקט אני אגיד שאפילו יותר ממרבית אלה של מחתרת הקטיפה). במלואת עשור לאלבום, ולבקשתה של שוגי, אולי כדאי שאנסה לנתח למה אני כל כך אוהב אותו. לשם כך, בחרתי להיכנס לדמותם הוירטואלית של שרון מולדבי ויוסי חרסונסקי (בניגוד לפרסונה הקובי אור-ית האהובה עלי כל כך).
האלבום "אקסטזי” יצא בשנת 2000, בהמשך לשיתוף הפעולה של ריד עם הגיטריסט מייק רתקה, שהוליד את "ניו יורק" ו "Magic and Lost" הנהדרים, ואת "Set The Twilight Reeling" הזניח. באקסטזי, ריד זיקק את כישוריו כגיטריסט, זמר ותמלילן ליצירת האלבום הכי כועס והכי חזק שלו, אפילו יותר מימי הוולווטס. כמעט בכל השירים ריד שונא מישהו: נשים מהעבר, נשים מההווה, רד-נקס, את עצמו. יש משהו באופן בו ריד מנגן בגיטרה ושר באלבום, שמשלב שימת זין, יריקה בעין, ורגישות פגיעה – והשילוב הזה מנצח. אני נזכר באלבום ההופעה של ריד Take no prisoners מסוף שנות ה- 70. במשך 10 דקות ריד מנסה לשיר שם את walk on the wild side ולא מצליח – נמאס לו לחלוטין מהשיר הזה. "אני לא מאמין, אני שונא את השירים של עצמי" הוא מתלונן לקהל, מבכה את ההתנכרות שלו לעבר היצירתי שלו. בתחילה של שיר אחר באלבום, ריד משחק עם הפידבקים של הגיטרה (הומאג' עצמי ל metal machine music שיצא שנים מועטות לפני כן), וכשמישהו מהקהל מעז למחות, ריד שולח אותו לעזאזל ומאיים להמשיך כך כל הערב.
במרכזו של אקסטזי, נמצא הקטע Like a possum. רבע שעה של ריד המבוגר מתכתב ממרחק של עשרות שנים עם סיסטר ריי ועם MMM (ומשפיע באותה הזדמנות על דור חדש של דיסטורשנרים, כמו Sunn O). בסיסטר ריי הוולווטס דופקים את הדיסטורשנים בקצב מהיר שמונהג על ידי התופים המונוטוניים של מורין טאקר. כאן הדיסטורשנים איטיים, מסירים את העור וחודרים לבשר במסרקות ברזל, כשריד מצהיר פעם אחר פעם "יש לי חור בלב בגודל של משאית" (בשיר קודם באלבום הוא מספר שהוא "מרגיש כמו המכונית אותה ראה היום: בלי רדיו, בלי מנוע, בלי פגוש").
לריד יש היסטוריה ארוכה עם לבבות. באחד משיריו המוקדמים, Venus in furs, הוא הציע מזוכיזם כאמצעי לריפוי הלב הפגוע. באמצע שנות ה- 70 הלב של ריד הוא כבר "לב רוקנרול", חלול וריק מתוכן. בתחילת שנות ה- 80 ריד מתברגן ומוציא את שלישיית האלבומים The blue Mask, Legendary Hearts ו Mistrial – בהם הלב של ריד מלא באהבה לאשתו דאז, סילביה. "ספרי זאת ללב שלך, אני הוא זה שאוהב אותך בכל מובן שהוא". וגם כאשר יש קשיים בחיי האהבה, כמו בשיר Legendary hearts, ריד יוצא בקריאה "עליך להיאבק כדי לשמור על אהבתך האגדתית!". ב"אקסטזי" של שנות ה- 2000, הלב של ריד ריק ואבריו הפנימיים קרועים. הטקסטים שלו גדושים בשנאה למין האנושי בכלל, ולמין הנשי בפרט. שנאה שנובעת מהתפכחות ואכזבה של אדם בוגר מכל דבר הקשור לרומנטיקה ואהבה, אותם הוא קובר עמוק באדמה, קופץ עליהם בנעלים כבדות בעודו מדקלם שירי היתולים: It's all downhill after the first kiss הוא מכריז בשיר Modern Dance. ריד כבר לא נלחם על האהבה שלו, הוא משלים לא רק עם היותה לא רק ברת חלוף, אלא גם עם הטרנספורמציה שהיא עוברת לשנאה יוקדת.
בשיר Mad הוא אומר לזוגתו: "את פשוט מכעיסה אותי, אני שונא את הנשימות השקטות שלך בלילה. כשאני מדמיין את דמותך אני נהיה עצוב". ואם הייתה לנו שמץ של סימפטיה לדובר, הוא מייד מכריז ש"אני יודע שלא הייתי צריך לארח מישהי אחרת במיטה שלנו, אבל הייתי כל כך עייף… אמרת שתשהי בלילה מחוץ לעיר והאמנתי לך, האמנתי בך…". בהמשך השיר הוא אפילו נעלב מכך שבת הזוג מעיזה לקרוא לו חלאה. מפגן של חוסר מודעות עצמית או שנאה עצמית לא פחות לוהטת מהשנאה החיצונית?
בשיר Beginning of a Great Adventure (מתוך האלבום New York) ריד מפנטז על ילד: "אני מקווה שזה נכון מה שאשתי אמרה לי, שזו התחלה של הרפתקה גדולה". הוא אפילו חושב לקרוא לעולל בשם בונו. באקסטזי, ריד מתסכל לאחור ומודה לאל שהצליח למשוך את עצמו בשרשי השיער מתוך ביצת מסלול הנישואים – ילדים – נכדים – ברביקיו בחצר עם החברים והכלב המשפחתי. "את רצית ילדים ואני לא… סתרת לי, בכית וצעקת. לזה הפכו הנישואים שלנו: סופו המר של חלום". בבחירה בין הנצחת העצמי באמצעות גנטיקה, לבין הנצחת העצמי באמצעות אומנות, ריד בחר באופציה השניה, גם אם במחיר כבד: "הייתה לי פעם מכונית, אבדתי אותה בגירושין. השופט היה אישה, כמובן. היא אמרה: 'תן לה את המכונית שלך, את הבית שלך ואת הטעם שלך'" (מתוך השיר Baton Rouge). ממרחק השנים, ריד מבין שהפרידה הייתה לטובה. האישה קיבלה את החלום המשפחתי שהוא לא היה יכול לתת לה, והוא הציל את האני שלו, את החיים שלו, את ההגדרה העצמית שלו.
מעבר למלים, המוזיקה של ריד כאן נהדרת. הלחנים הדוקים כמו תמיד, השירה של ריד וה phrasing שלו נהדר מתמיד (אני חושב שבשיר Modern dance יש את השימוש המוזיקלי הנפלא ביותר במילה Shit). למרות שקראתי ביקורת על האלבום בה נאמר שיש לשפוט ולהוציא להורג את ריד על מה שהוא מעולל לגיטרה החשמלית, אני חושב שסגנון הנגינה המרושל/מחושב מתאים כמו כפפה לקונספט. שיר הנושא של האלבום הוא פנינה, ואני לא יכול לשמוע אותו בלי להיזכר בביצוע שלו בתל אביב, בו ריד שילב הקשה על החזה עם שחרור עשן סיגריות באופן שיכול לגרום לאחרון חוששי הסרטו להתמכר לניקוטין. בכלל, לאורך האלבום ריד יותר מארג עדין של גיטרות חשמליות, כלי נשיפה, גיטרות וכלי מיתר אקוסטיים, ואפילו קטע קצר של כינור שבא להרגיע לאחר הסאגה צורמת האזניים של Like a possum. בכינור, אגב, מנגנת לורי אנדרסון, זוגתו של ריד בשנים האחרונות. רגע רגע רגע אחד – הם כבר המון שנים ביחד, ואפילו נראה שלא רע להם כל כך בזוגיות. יכול להיות שריד שר כאן מגרונו של מישהו אחר, שהוא משחק תפקיד? או שאולי הוא נתן ביטוי לפן אחד ממגוון הרגשות והמחשבות שלו? האם זה משנה בכלל?
Big Sky , השיר האחרון באלבום, הוא המנון רוק אצטדיוני אופטימי לשם שינוי, שגם הוא מוגש באופן שחציו בומבסטי וחציו מרושל. הוא נגמר בפידבק גיטרה שנמשך כמה וכמה שניות יותר מידי, וכך הופך את הסיום מנדוש לגאוני. מבחינתי, הפידבק הזה הוא אקורד הסיום המושלם לקריירה של ריד, אלא רק אם יוכיח אחרת. הפידבק הזה הוא החבל איתו אפשר לטפס חזרה למעלה, או ללחוץ על פליי ולשמוע את האלבום מהתחלה.
(זין – איך אפשר לכתוב כל כך הרבה על אלבום בלי להיות בטוח שמי שקורא גם שומע? המוזיקה היא העיקר, הכתיבה היא נייר החינמון שעוטף אותה. זין).
א'. תהיה בטוח שאחרי המשפט האחרון שלך, אם לא לפניו, מי שקרא דאג לשמוע. הרי אחרת זה כמו להקשיב לסרט שאת שפתו אתה לא יודע, מבלי לראות את המתרחש על המסך. הווה אומר – זה כמעט כמו להקשיב לתקתוק שעון או חרחור מנוע.
בכל מקרה, תענוג של פוסט – תוצר שילוב מנצח בין 2 ראשים ו-2 לבבות מוסיקליים שאני מעריכה.
תודה לשניכם, ש' וא'.
אם אתם מהחוגגים – שיהיה שמייח!
תודה מלו! אהבתי שהתייחסת גם לראש וגם ללב :)
חוגגים .בטח שחוגגים. בכלל, חוגגים את החיים.
תודה לך. אם גרמתי למישהו אחד נוסף לשמוע את האלבום, אוכל למות בשקט. בעצם, גם בלי זה. אם הייתי יודע שתקראי לי א', הייתי מבקש משוגי לכנות אותי בשם זכריה (הומאז' קטן לוולנטיינז).
אהבתי מאד את ecstasy אני חושב שהוא גם מחובר בטבורו אל ההופעה המעולה של לו ריד בארץ בקיץ 2001 כמה שבועות אחרי sonic youth. אני ראיתי את האלבום קצת כניסיון של לו ריד להיאחז בחיים וכן גם באהבה. כשיצא האלבום לו ריד היה כמעט בן 60 רוקר חי ובועט שהצליח לשרוד את התמכרויותיו הקשות לסמים. הוא מתחבר לסם של שנות ה- 2,000 דרך החיים החדשים שהוא רואה סביבו והם שייכים לצעירים. התעתוע של הריקוד המודרני(היפהפה) שקשה להבינו ועוד יותר קשה לדבר עליו וההספד המי יודע כמה בשיר האדיר "רוק מינואט". אקסטזי עצמו הוא שיר יפהפה על
סם חדש שדווקא לא הורג (…מג'יק אנד לוס) ומתערבב עם התשוקה והאהבה שבנו. אני חושב שיחד עם ניו-יורק וקסם ואובדן התקליטים האלו הם טרילוגיה של מסעות בוגרים של לו ריד מגיל 50 עד 60 . ואיזה יופי שהוא נשאר בהם מעודכן, מחוספס; מגדל עוד קמטי לחיים של מי שחי חזק ועשה לא מעט ניסויים עם גופו.
גם אם לא כל השירים ברמה אחידה, לו ריד תמיד יודע לספר סיפור ולדבר בתוך השירים, להיות סטורי-טלר נפלא שמכיר היטב את החיים ומה שקורה סביבו בניו-יורק ובכל מקום. אתה שומע אותו ולא מרגיש צורך להתגעגע לוולווט או לברלין וטרנספורמר. יש לו חיים משל עצמו
טוכ שי, יש פה הרבה על מה להגיב ,אבל אנסה לא לעייף את העין. קודם כל התפיסה השונה שלך את הדברים מאתגרת ומעשירה את הפוסט ולכן אני מאד שמחה בה.
אני לא רואה כלל באלבום הזה נסיון האחזות של ריד בחיים או באהבה אלא סוג של הרמת ידיים והשלמה.אבל שלא נטעה לרגע לחשוב שמדובר בהשלמה מהסוג שמאפשר לנו חיים שלווים, כי ריד שלנו מתענה ומתייסר נון סטופ .
הזכרת את Modern Dance . ובכן ,אני חושבת שעלית פה על משהו, כי עכשיו כשאני חושבת על זה, השיר הזה קצת חריג בתפיסתו אל מל שאר השירים באלבום .ריד מעלה פה תהיות על איך כדאי לחיות את חייו .אולי יש פה באמת סוג של חיוניות שלא קיימת בשירים האחרים. אגב רבים חושבים שהשיר הזה הוא הטוב באלבום.
ומה איתי? חייבת להודות שרוק מינואט הוא כנראה הקרוב לליבי ביותר .הוא סוג של מפגן עוצמה של ריד והמממ הוא אולי השיר הקשה והאלים ביותר באלבום.אז ברור שאוהב אותו הכי, לא?
.
אני אגב חושבת שהשירים רובם ככולם מצויינים .
זהו בדיוק סוג האלבומים שאני אוהבת, הוא לא מתפזר, יש לו תמה והוא רחוק מלהיות יומרני. כמו שאמרת יפה -" יש לו חיים משל עצמו".
את הכי אוהבת את רוק מינואט, אה? המשך ל harry's circumcision במסורת השירים שגורמים לי לחפון בחוזקה את הביצים ולברוח מהר לטרק הבא.
שי, אני בהחלט מסכים עם המשפט האחרון שלך – אין הרבה אמנים ותיקים שאפשר לשמוע חומר חדש שלהם בלי לחוש געגועים לעברם.
לגבי מודרן דנס (אכן יפהפה), אכן הוא קצת חריג בתמה שלו אבל גם כאן אני רואה דווקא את ההשלמה ואולי גם את היאוש. אין הרבה שמחה בקול של ריד כשהוא שוקל לחיות את חייו בשקט באמסטרדם, ולבלות את הימים במוזיאון ואן גוך.
פוסט נהדר, כתיבה מרתקת, של שניכם. תודה על זה. אני מאוד אוהב את לו ריד והאלבום הזה טוב, כן. אבל הוא ממש לא האלבום שאני הכי אוהב של ריד, יש טובים ממנו לטעמי ואזכיר את בלו מאסק שהוא הטוב ביותר לדעתי. אני בד"כ לא מנסה להיכנס ממש ולהבין מה ריד רצה עם כוונותיו והטקסטים, כי המוזיקה והשירה והסאונד תמיד חשובים לי יותר, למרות שאצלו באמת המילים הן חלק מהותי גם הוא.
blue mask ,הא? אצטרך לבדוק. ואלון, מה דעתך על האלבום הזה של ריד?
אני מנסה לא לדרג את האלבומים. אני גם מאד אוהבת את מג'יק אנד לוס ואני עוד יותר אוהבת את איך שני האלבומים האלה יושבים לי עכשיו יפה ביחד.
מבחינתי אין לו ריד בלי טקסטים ,כלומר ,אני לא חושבת שאני מסוגלת לחוות את השירים שלו תוך התעלמות מהטקסטים- הם משתלטים.
תודה שרון.
אני צריך לרענן את האוזניים שלי עם הבלו מאסק, די אהבתי אותו בזמנו אבל הוא הלך לאיבוד באיזשהו מקום מאביק ורך אצלי.
אקסטזי הוא אולי האלבום היחיד בו המלים והמוזיקה משחקים תפקיד זהה בחשיבותו אצלי, אולי לכן יש לו כניסה חזקה בלב שלי.
יופי של פוסט, וסחתיין על ה- He said, she said, שלא ממש מימש את הפוטנציאל הווכחני שלו :)
לצערי, עם זאת, הוא רק הזכיר לי שאני לא מתה על לו ריד.
יש לי בעיה עם הזן המדבר-שר. אני בעיקר אוהבת את ריד כשהוא בכל זאת משקיע וממש, אבל ממש שר. זה רק לא קורה מספיק כדי שאתמסר לו.
יום אהבה שמח :)
מאיה, אני שמחה לראות אותך פה בהפעת הבכורה שלך :)
אין לי בעיה עם הזן המדבר -שר, עולץ -לוחש ,אס צוחק-קינג בוכה.
יש לי קצת בעיה כשריד חורז ,כמו בBaton Rouge אבל זה סיפור אחר. אני וחריזה.
דווקא החריזה החצי אינפנטילית ב Baton Rouge נהדרת לדעתי – היא מוסיפה מימד של כעס ראשוני לשיר. ואם נחזור רגע לשכל, ולמה שלמדתי בשעורי ספרות (ותודה למורה נדיה, שתחנקי בגיהינום אמן), הרי שאם משורר שאיננו חרזן אינפנטילי בדרך כלל, כותב שיר עם חריזה אינפנטילית, הוא כנראה משתמש בכלי ספרותי כדי להעביר רגש או מחשבה מסויימים.
יפה. אהבתי את ההארה הזו ואני נוטה להסכים. אגב Baton Rouge הוא השיר השני הכי קרוב לליבי באלבום.
כשריד שר So Helpless , המממ , זה קצת המקבילה האתאיסטית לBuck naked של דיוויד בירן (שיר אגב שלא הצלחתי להתחבר אליו ).Baton Rouge הוא כנראה השיר הכי חשוף באלבום .
עכשיו שחזרתי הביתה, באוטו, האזנתי שוב Baton Rouge ואני קולטת שיש בשיר הזה משהו מאד ג'וני קאשי :)
היי מאיה.
הפוסט המשותף הבא יהיה על פיליפ גלאס, ואז תקבלו מנה גדושה של She said, He said.
מי שראה את ריד בהופעה בארץ מדקלם את פרפקט דיי ואת סוייט ג'יין באותה שמחת חיים ואיכפתיות בה אני מנגב את הישבן יום אחרי ארוחה הודית, יעריך גם את הדיקלומים של ריד כאשר הוא כן שם זין.
אוהב רפרנסס לחלקי גוף, הא? :)
ואני כבר תפסתי צד בעניין הפיליפ גלאס. נראה מי מכם יהיה שם איתי.
תאמינו או לא, אבל יש לי את האלבום הזה, ןמעניין שדווקא לאחרונה משהו גרם לי להאזין לו בנסיעותי ברכב.( לא ולנטיין).קניתי אותו די במקרה בחו"ל ויש לי אפילו מדבקה על הדיסק עליה כתוב:
inklusive deutcsher text ubersetzung (מעל ה-u יש נקודותיים שהושכבו).
אתה רואה אלון (אם זה מי שאני חושב שהוא), לך אין את זה עם שפת העל.
אלבום מאד מיוחד בעיני.
דווקא אהבתי אותו יותר מאחרים.
בי ריד בדרך כלל נוגע מוחית מאשר רגשית וכאן היה איזה מהפך מסוים.אולי כי כאן יצא ממנו משהו שונה מהמקובל.
הכתיבה של שניכם עילאית.
:-))))))))))
תתפלא יקירי – גם לי יש את הדיסק במהדורה הגרמנית. המדבקה היא עגולה בצבע אדום, נכון? :-))))))))))
אני לא מתפלא שאתה אוהב את האלבום הזה, נראה לי שבכמה אצבעות (כולל זו האמצעית) הוא יושב עליך כמו כפפה.
שמח שאהבת את הכתיבה ואת הדיסק :-)
בקיצור אי אפשר להתחרות אתך בכל הקשור בגזע הנאור.
צודק בנוגע לדיסק ואני, כמו שכתבתי, כנראה קשור לשונותו מהאחרים שלו.פתח משהו מעצמו?
תיזכר בcold black sea waits for me me me
הוא תמיד חזק על דוושת הרגש.
נכון.
מרתק. יורד ברגעים אלו.
איכשהו, הפוסטים שלך גורמים לי להרגיש שטחי. והפוסט על לו ריד אינו שונה. כיף לקרוא אותך – ולראות שיש לך following מחוץ לתחתית של ספל הקפה. ותגידי, מה יהיה?: קוסטלו, פיקסיז, יו לה טנגו: יהיה, או חלמנו חלום?
איזה שטחי ראובן, מה שטחי – הנה היום שיחררתי לטוויטר הצהרת אהבה דביקה להוט צ'יפ . המממ, בעצם זו לא דוגמא טובה לשטחיות שלי , הוט צ'יפ היא האופציה האינטליגנטית לנענוע האגן -זה רק פסבדו בלייני.
סוגיה קשה אתה מעלה לגבי ההופעות הבאות עלינו לטובה. אתמול כששמעתי שקוסטלו מגיע נשבעת לך ששיחררתי נשיפת תסכול- הצהרתי שאני לא הולכת . היום בבוקר כבר הבלעתי חיוך קטן ומדושן. ברור שאצטרך לראות גם אותו. ואם אתה מתעניין אז גם את בק שטוענים שאולי יבוא. ובכלל טוענים שהפיקסיז יהיו חלק מפסטיבל עם סוניק יות וניק קייב. נשמע לי כמו התחלה של בדיחה גזענית.
מזל לי שחלק משם הם לא מחביביי, במיוחד לא "פרסלי"(זכויות היוצרים ללוסט).
אני מחכה ל"עכביש" (כינויו של הגיטריסט ג'ייק אי לי).
אבל כאן, אני מניח , אנחנו קצת שונים.
http://www.youtube.com/watch?v=nWAohdmCl4o&feature=related
מקווה שלא "זיהמתי" לך את הבלוג (אוזי שם בשיא חיפופו).
מחשבות על I want you של קוסטלו מעלות טינה מאד חזקה שלי כלפיו
אבל אז באות מחשבהות חמימות על I don't want to go to Chelsea/ אני חושבת שהוא יכול לתת שואו מצויין .רק בלי שירה בציבור של I want you בבקשה.
כשחושבים על זה , גם אליסון מעלה לי את הסעיף .וזה עוד לפני שהזכרונות מנועה תשבי צפים ועולים.
שמעי, גדולה את!
גם אני אהבתי והיו לי ציפיות מקוסטלן של "צלסי", בשעתו, כשמעתי את זה לראשונה, אי שם בסוף ה-70 נדמה לי, אמרתי,וואללה, סאונד חדש משהו,עם ניחוח של מרד, ייצוג נהדר של זרם חדש וכו', אבל מה קרה מאז? כמו שכתבתי פעם אצל אחד החברים שגם הגיב כאן,נסייונות בלתי פוסקים לרצות את אוזני הקהל.
דובשניות מוסיקליות שלא מתחברות לי איתו.
אבל, יכול להיות (מתכוון לזה באמת ) שזו איזו נעילה שלי.
בק?!
אוי, כל כך מתחיל לכאוב לי בארנק…
אל תדאגי -בינתיים רק בגדר שמועות שאין להן אישוש.
הממממ D:
לוא דווקא
או קיי, מתבקשת הערכה מחודשת לאקסטאזי. אתחיל לעבוד על זה בהקדם. חוצמזה, אני לא חושב שעולם הרוק אי פעם הכיר צמד אוהבים יותר הארדקור מריד-אנדרסון. שום קלישאה של מערכות יחסים לא נראית לי מתאימה בהקשר של הביזארזוג הזה.
אני רוצה להתייחס לנושא של ריד-אנדרסון. גם אלון נגע בזה בטקסט שלו. בעיניי האלבום הזה ובכלל העשייה של ריד לא משליכה על מערכת היחסים בין השניים. לא פעם אומרים "סופר כותב תמיד על עצמו". זה נכון מאד בעיניי ,אבל ה"עצמו" הזה הוא בדרך כלל טיפוס רב מימדי ומורכב . הוא יכול לחוש קשת של רגשות והוא יכול גם לחוש אמפתיה אל מול קשת של רגשות שאינם שלו.
אם יבוא לך , חזור ודווח לנו על ההתרשמות החוזרת מהאלבום.
משחקת אותה חפיפית ומדי פעם חושפת( או שהאמת בורחת לך) את העומק הגאוני שלך:
"אבל ה"עצמו" הזה הוא בדרך כלל טיפוס רב מימדי ומורכב . הוא יכול לחוש קשת של רגשות והוא יכול גם לחוש אמפתיה אל מול קשת של רגשות שאינם שלו."
קליר, שנים שאני מנסה לשחק אותה חפיפית. מנסה ולא מצליחה. איפה לומדים איך להיות חפיפים?
המממ..,
רעיון לסטארט-אפ.