היי!

הנה הסיכום שלי. יצא הרבה פחות רועש מהשנה שעברה (באמת שלא בכוונה -אם יצאו אלבומי מטאל שאוהב- הפנו אותם לכיווני)

האלבומים מדורגים לפי העדפתי ולסדר בהחלט יש משמעות. שוויון תחפשו במקום אחר :)

מקווה שתאהבו ותהנו

לא מרשה לכם רק להציץ ולא להאזין למוזיקה! זה לא שווה. אחרי הכל למי איכפת איך דירגתי -האזינו, אולי תשנו את דעתכם לגבי אלבום שדילגתם עליו קודם.

גלי

 

 

קישור לHonorable Mentions  כמובטח

 

 

 

Car Seat Headrest – Teens of Denial

זהו אלבום שני להרכב. את קודמו בעל השם הדומה Teens of Style לא שמעתי. הביקורות טוענות שהאלבום הנוכחי מהווה קפיצה משמעותית קדימה יחסית לקודמו ופיצ'פורק ממהרים לתייגו בתור שילוב ש Yo La Tengo עם Guided By Voicesו Pavement כיאה לאלבום שיוצא על הלייבל מטאדור. אני דווקא חשבתי יותר על הגרסה הפחות גיקית ויותר מדוכדכת מהורהרת של Half Japanese. אפילו שמות הסולנים של שני ההרכבים מזכירים לי קצת אחד את השני- ג'אד פייר לעומת ויל טולדו. לא? או שזו רק אני?

גם אם האלבום מעט ארוך ועמוס, הוא כייפי ובמיטב מסורת האינדי רוק שתמיד נשמח לאמץ לחיקנו.

 

 

Josephine Foster -No More Lamps in the Morning

האלבום הזה הוא כנראה מסוג האלבומים שנכנסים לרשימה שלי ולו רק בזכות זה שזו לי ההתוודעות הראשונה עם המוזיקאי שעומד מאחוריהם. כך שלמיקומו בדיסקוגרפיה של האומן ויחסו אליה אין שום חשיבות.

פוסטר, קול ייחודי ששואב אותך לעולמו האינטימי. האלבום הוא שער כניסה טוב לעולמה של פוסטר, כי הוא מכיל ברובו רימייקים שלה לעבודתה הקודמת.

 

 

 

 

 

The Still – The Still

אלבום שעושה רושם שעבר קצת מתחת לראדאר, הוא שיתוף פעולה של מוזיקאים מקצוות תבל שחברו יחדיו בברלין – המתופף סטיב הת'ר, כריס אברהמס מה Necks על הפסנתר וכן דרק שירלי, ריקו רפוטנטה ותומאס מדווקראפט.

אלבום אינסטרומנטלי מלא אווירה. יצא על הלייבל Series Aphones.

 

 

 

 

 

Dinosaur Jr- Give a Glimpse of What Yer Not

איזה אלבום מצוין יצא לדינו השנה! הפתיע אותי קצת האמת. לא שאני לא אוהבת אותם מלכתחילה, אבל לא ציפיתי שיהיה כל כך בועט וזורם ונכון. אלבום של ד"ג במיטבם.

 

 

 

 

 

 

 

Tortoise – The Catstrophist

נדמה לי כאילו האלבום הזה יצא לפני עידן ועידנים. אבל בסך הכל, בתחילת השנה. ברור לי גמרי מה יאמרו המלעיזים- לא מאלבומיהם הגדולים,אקלקטי מדי, פרווה, משעמם. לא מסכימה עם כל זה. אני מאד אוהבת את ההרכב. למעשה מדובר באחד ההרכבים האהובים עליי. ומלבד העובדה שהאלבום מזמן לי באחד הקטעים מפגש ענקים בין שני ההרכבים האהובים עליי כיום -ג'ורג'יה מיו לה טנגו לטורטויז, הרי שהאלבום הזה הוא עוד אלבום שמפגין את חוכמתם, גישתם הפתוחה והמעניינת למוזיקה.

 

 

 

 

Brian Eno -The Ship

שמחה מאד לארח את אינו כאן בסיכום השנה שלי. אני לא חשובת שהתארח פה קודם, לא בהקשר הזה. האלבום הפתיע אותי לטובה. מובן שאני לא מופתעת שיצא עם אלבום טוב, אלא יותר מכך שאהבתי אותו והתחברתי אליו במיוחד. זה לא קרה לי עם הפרויקטים של אינו בשנים האחרונות. אולי פרט לפרויקט עם דארן אמרסון. אבל כאן אין גימיק, אין קולבורציה עם אמרסון ולא עם דייויד בירן. יש אלבום של אינו. אלבום מדיטטיבי, אלבום עם שירה של אינו עצמו, ולדעתי יש בו תעוזה מסוימת כי הוא לא הולך במסלול שציפינו שילך בו. הנסיוני לא בא על חשבון הרגש. הרגש לא בא על חשבון החקירה התמידית. הקטע השני באלבום (Fickle Sun (i הוא אולי מהקטעים היפים ששמעתי השנה. והקאבר לוולוט אנדרגראונד בסוף. מאיפה זה בא פתאום? אלבום משמח -אחד הטובים השנה.

 

Rhys Chatham – Pythagorean Dream

המוזיקאי החלוץ שאם להסתמך על דף הפייסבוק שלו הוא כנראה גם נשמה גדולה, הוציא עוד יצירה דרונית מופלאה השנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

David Bowie -Blackstar

אלבומו האחרון של בואי לצערי משתייך לקבוצת אלבומי הPremonition אם אפשר לקרוא להם כך? בכל זאת, אני מדברת על מוזיקאים לא צעירים שמותם היה בהחלט בגדר אפשרות סבירה, אבל יחד עם לנארד כהן, שניים אלו הוציאו אלבומים שעוסקים במה שעתיד להתרחש זמן קצר לאחר צאתם. זה כמובן הופך את חוויית ההאזנה למשהו אחר לגמרי. כי גם אנחנו המאזינים מחזיקים בתחושה קודמת של-לאחר מעשה. זה מזכיר לי את הספר שסיימתי לקרוא ממש עכשיו של ההיסטוריון בועז נוימן שנפטר בשנה שעברה ומדבר על כך שלא ניתן לנתח את ההיסטוריה לאחר מעשה כשאנחנו כבר ניחנים בידע על "השתלשלות העניינים" , בתור דוגמא הוא נותן את רפובליקת ויימאר ואת העובדה שלעולם נראה בה את המציאות שקדמה לעליית השלטון הנאצי.

נחזור לאלבום. אלבום מצוין של בואי. אם לומר את האמת, אהבתי גם את קודמו. הוא היה לא פחות טוב. שיר הנושא של Blackstar מרשים מאד והאלבום כולו לדעתי יהפוך לקלאסיקה, וזה בסדר שזה "לא רק בזכות המוזיקה". זה בסדר גמור.

 

Fire! -Ritual

באלבומם האחרון של Fire!  האורקסטרה הצטמצמה. מ29 ל21 איש בלבד! Fire! כנראה תמיד טובים, אבל מצאתי את עצמי מחבבת את האלבום החדש יותר מקודמו המצוין גם הוא. קראתי באיזשהו בלוג שהאלבום הנוכחי אורגני יותר וההרכב הגיע לאיזון נכון יותר בין אילתור לעיבוד מוזיקלי. אולי. הווקאלז נשמעו לי פחות צעקניים הפעם. הטקסטים יפים ומעוררי מחשבה. אלבום יפה מאד.

 

 

 

 

Idris Ackamoor & The Pyramids – We Be All Africans

יש אלבומים שנכון שיגיעו בכל עיתוי, ותמיד יחליקו בנעימים לרשימת ההאזנה המועדפת עלי. זה יכול להיות אלבום רוק ברוח הניינטיז, כמו שעשה הSebdoh האחרון או ה Built To Spill האחרון – מחביביי בשנה שעברה וזה יכול להיות גם אלבום ג'אז אפרו ג'אז או ג'אז ספיריטואלי כפי שראיתי שנוטים לכנות את המוזיקה של Idris Ackamoor והפירמידות. אקמור והפירמידות חוזרים לאחר הפסקה של 30 שנה, הוציאו אלבום, מופיעים בLe Guess Who וכ"ו. האלבום חם, סוחף וקצבי. את פועלם לא הכרתי קודם, ונראה לי שאני לא לבד בזה, בכל מקרה, האלבום האחרון הוביל אותי לעשיה הקודמת שלהם וכל מה ששמעתי היה מצוין. 

 

Solange – A Seat at the Table

פיצ'פורק מעצבנים. למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי ולקרוא את הביקורות שלהם? במקרה זה הם עיצבנו אותי ,כי הביקורת שלהם, שמאד מפרגנת ,ובצדק, לאלבום לא מתעסקת בעיקר. טוב, אולי סולאנז' עצמה לא תסכים איתי שזה לא העיקר וסליחה סולאנז', אבל כל הביקורת עוסקת בכמה האלבום הוא מסמך חשוב ונוקב של אישה שחורה גאה עם אג'נדה פוליטית חברתית בועטת. אולי יש בזה מן האמת, אבל זה אותו שיט ששמענו על האלבום האחרון של ביונסה, עם הבדל אחד- זה אלבום מצוין! הוא מצוין בעיקר כי סולאנז' היא זמרת מצוינת (היא נשמעת לפעמים כמו מייקל המוקדם וזה נחמד מאד), כי השירים מצוינים, כי הגרוב מעולה, כי יש פה כבוד לשורשים המוזיקלים עליהם התחנכה. זה עיקר הטוב של האלבום. מסתבר שאת האלבום הפיק רפאל סאדיק .לא ידעתי. אחד האלבומים הטובים והמהנים ששמעתי השנה.

 

 

Common – Black America Again

איזה כיף של אלבום! אלבום שהוא גם זורם, סוחף וכייפי ,גם עם אג'נדה וגם מארח אורחים רבי מעלה כדוגמת סטיבי וונדר ורוחו של Ole Dirty Bastard.

 

 

 

 

 

 

 

A Tribe Called Quest – We Got it from Here

Damn! אזלו לי המחמאות לאלבומי ההיפ הופ/ארנב (!הרגע המצאתי את זה) של השנה. האחד יותר פריך, סוחף, מופק לעילא ונותן כבוד לז'אנר מהשני. וזה כל מה שאומר.

 

 

 

 

 

 

 

Leonard Cohen -You Want it Darker

רציתי לפתוח ולומר שהשנה הזו מצאתי את עצמי חושבת יותר מתמיד למה אני אוהבת את המוזיקה שאני אוהבת ומה הופך אלבום לאחד מאלבומי השנה שלי. אבל אז נזכרתי שגם בשנה שעברה, כשבאתי לדבר על אלבום השנה שלי, נשאתי נאום קטן בעניין. ושגם בפודקאסטים המוקלטים שלי בעבר, התייחסתי לעניין. למעשה אם היו עושים עליי סרטון ליאור שלייני כזה כמו שעשו על ההתבטאויות של יאיר לפיד היה יוצא די משעשע. אז החלטתי להביא רגע את הנאום הקטן מהשנה שעברה ומיד האני של העכשיו תחזור. שניה.

"…אבל יש לי בעיה להכריז על אלבום שנה מאת מוזיקאי פורה וותיק שאני לומדת להכיר רק עכשיו  ושאני לא מכירה את עבודותיו הקודמות. זה נראה לי לא הוגן- כלפיו וכלפי האלבומים האחרים. כמו רוב הדברים בחיי אני חייבת לקחת את זה ברצינות תהומית. אבל זו שאלה -האם אלבום שנה צריך להיות האלבום שהכי התרשמת ממנו/אהבת השנה או סוג של אירוע מוזיקלי משמעותי שהתרחש? אם התשובה היא האופציה הראשונה הרי שזו אלבום השנה שלי. בחירות הולמות את האופציה השנייה יכולות להיות למשל ביורק שחזרתה לבימה על רקע פרידתה ממתיו בארני והיצירה האפית שלה בהחלט יכולה להיחשב ככזו. היא בהחלט נחשבת על ידי הרבה מגזינים של מוזיקה. אבל אני לא מגזין ולכן לא – לא ביורק :)…"

חזרתי. השנה היו לפחות שני אלבומים שגרמו לי לתהות האם היו נכנסים לרשימה אלמלא אירע מה שאירע השנה. תשובתי -יתכן מאד שלא. לפחות שניים מהם. בואי – כי הוא לא אלבומו הטוב ביותר. הוא עוד אלבום יפה של בואי ובקיצור ראו כל מה שכתבתי עד כה. לגבי לנארד כהן- דווקא מדובר באלבום מצוין אבל אני לא בטוחה שהייתי שומעת אותו כפי שלא שמעתי רבים מאלבומיו האחרונים. וזה היה הפסד שלי כי האלבום יפהפה. אבל מה שהכי מותיר חותם פה היא הסופיות שלו. סיכום החיים. ודווקא העובדה שלא עקבתי אחרי כהן בשנים האחרונות הופכת את החוויה למרגשת יותר עבורי – אני נפגשת מחדש עם כהן של ילדותי ונערותי, שומעת בשירים החדשים את "Dance me to the end of love ", חושבת לראשונה על ההשפעות של המוזיקה היהודית המסורתית שמעולם לא הבחנתי בה, כי תפיסתי את כהן היא תפיסה של ילדה, ומצד שני אני גדולה, והוא עומד למות והוא כבר מת.

 

Nels Cline – Lovers

לא חולפת כמעט שנה שבה נלס ליין מוציא אלבום סולו שלא מופיע בסיכומים שלי. מלבד היותו כמובן גיטריסט בחסד, ואף יותר מכך, אני אוהבת את הראש שלו. עושה רושם שהאלבום הזה הוא כמעט מפעל חיים ואני חושבת שחלק מהאהבה שלי לאלבום הזה נובעת מהידיעה, תוך כדי האזנה לו, שהוא יקר לליבו של קליין לדעתי זה ניכר (ונשמע). אבל עדיף שאביא את מילותיו שלו בעניין:

I have been dreaming about, planning, and re-working my rather obsessive idea of this record for well over twenty-five years, and it was always going to be called Lovers. It is meant to be as personal in its sound and in its song selection as it is universal in its endeavor to assay or map the parameters of “mood” as it once pertained, and currently pertains, to the peculiar and powerful connection between sound/song and intimacy/romance. In this, I hope Lovers offers something of an update of the “mood music” idea and ideal, while celebrating and challenging our iconic notion of romance.

אני נחשפתי השנה לשני אלבומים כאלה, שמנסים לשחזר את אווירת הMood. השני היה האלבום של The Bad Plus. אבל בעוד שאלו האחרונים, שאני מאד אוהבת, לטעמי לקחו את העיבודים המחודשים שלהם ליצירות ידועות יותר או פחות  בצורה מפורשת מדי, הרי שבהאזנה לקליין הרגשתי שאני כן הולכת ומתרצה לצלילים הרכים. ואני אומרת "מתרצה" כי הלו, זה נלס קליין -יש  שכינו אותו הגיטריסט האכזרי בעולם ואנחנו אוהבים אותו על כך..מתרצה כי יש פה שיתופי  פעולה של מוזיקאים עם ראש טוב  שיכלו להפוך את האלבום הזה להכי אקספרימנטלי שיש (אם לצטט את המשפט המעצבן של פיצ'פורק Initially, this can feel like a waste of good avant power)

אבל הדילוגים בין רוג'ר והמרסטין לסוניק יות' לזינה פרקינס לארטו לינדסיי  לנלס עצמו יוצרים משהו חדש אחר ומיוחד. אלבום עם קצב משלו, מבנה משלו, הגיון פנימי משלו. ולא בכדי הקדשתי כל כך הרבה מלל לאלבום הזה. אני בראש ובראשונה מעריכה אותו. אחר כך – הוא מחמם את ליבי.

Michael Formanek's Ensemble Kolossus – The Distance

אין לי מושג מאיפה פורמנק (אני קוראת לו פומרנץ)  צץ פתאום אבל אני יודעת בודאות מי אחראי לזה שהפרויקט שלו יופיע ברשימות של כמה מחבריי…

אלבום מופתי, אינטיליגנטי ומרשים וגם מחמם לב. יצא כראוי על ECM. פורמנק, כנראה מלחין פורה ובאסיסט, לפי הביקורות אלבומו זה מהווה צעד גדול קדימה ברפרטואר שלו. ההרכב הוא אנסמבל של 18 נגנים ניו יורקים. אין מה להוסיף פרט להזמנה להאזין. נראה לי שאצטרך עוד שנה שלמה כדי להכיר אותו היטב. נראה לי שארצה להכיר אותו יותר טוב. הוא מעניין ומושך ומאתגר. וזו מחמאה גדולה ממני.

 

 

Anderson.Paak – Malibu

"מאליבו" הוא ללא ספק אחד האלבומים הכיפיים ששמעתי מזה זמן מה. חזרתי אליו לאחרונה לאחר כמה חודשים של הפסקה ושמחתי להיווכח שהוא אף יותר מוצלח ממה שזכרתי. מהר מאד מגיעים עם האלבום הזה למערכת יחסים חברית. לפחות לחצי מהשירים פה כיף לחזור בכל פעם מחדש, וזה אלבום כמעט כפול. עם שירה מאסכולת קנדריק לאמאר אבל עם גישה לגמרי שונה של פאנק, חום ורגש.

 

 

 

 

 

Blixa Bargeld & Teho Terrado – Nerissimo

את החיבור הנפלא הזה בין שני המוזיקאים שמעתי עוד לפני הופעתם בארץ. אבל חוויית ההופעה לנצח תינצר בליבי. ולכן האלבום קיבל מקום מיוחד, בסיכום השנה- שהגיע לו ממילא. אחד מחבריי הטובים השנה. אפשר לצלול פה לכל שיר ושיר שהם עולם ומלואו. ולצד זה, לנצח אזכור את הבעיטה של בליקסה כאן

 

 

 

 

 

 

 

ולאלבום השנה שלי

==========================

Nick Cave – Skeleton Tree

זהו האלבום שהכי נגע לליבי השנה. אני חייבת לציין שפחות המשכתי עם קייב בשנים האחרונות, ואת אלבומו הקודם Push the Sky Away שלכאורה לא היה מאד שונה בקו הכללי שלו  מהאלבום הנוכחי לא כל כך אהבתי. הוא היווה עבורי מפגש עם קייב אחרי שנים של הפסקה והמפגש היה לי משונה. הוא לא נשמע לי כמו ניק קייב, נביא הזעם מלא הפאתוס שזכרתי ואהבתי. הרגשתי שגם אם האלבום לא רע, היה יכול להיות אלבום של מוזיקאים רבים אחרים ולאו דווקא קייב. כנראה שהתרגלתי לתחושה מאז המפגש עם האלבום הקודם, כי ללא ספק גם ב Skeleton Tree קייב לא נשמע לי כמו הקייב של פעם. ב I Need You , אולי השיר שאני הכי אוהבת באלבום ואחד הקשים שבו, הוא נשמע לי לפרקים כמו מרק הוליס! בכל מקרה, אני כן חושבת שSkeleton Tree שונה מקודמו, והוא אינטימי יותר, אישי ותובעני רגשית. לפרקים חשבתי גם על The Good Son.

לא ראיתי את הסרט שליווה ותיעד את עשיית האלבום , One More Time With Feeling. אני בהחלט רוצה לצפות בו. וקשה המחשבה על ההקשר הביוגרפי והאובדן שחווה קייב, גם אם זה קרה אחרי השלמת האלבום. אבל גם במנותק מכל זה אם זה אפשרי בכלל, מדובר באלבום כבד ועוטף.

והערה לסיום -לא מזיק שעטיפת האלבום מזכירה מאד את Fear of Music

 

שנה טובה ותודה שעקבתם  :)