אני נמצאת בעיצומה של קריאת ספרה היפה של וירג'ינה וולף- "מות העש" –  זהו אוסף מסות שהתפרסם על ידי בעלה אחרי מותה. וולף מתייחסת במסות השונות לנופים האנגליים, לדמויות מחיי החברה , התרבות והאינטלקט של אנגליה בתקופתה.

 

אני שמה לב שהדייל של Austrian Airlines דומה באופן חשוד לפי ווי הרמן . בדיילת לעומת זאת, מצאתי רעה ואחות. זה נעים למצוא אובייקט להזדהות דווקא בשמיים ,בערך מעל סופיה; לקוקו של הדיילת האוסטרית יש את הניפוח הקטן  למעלה שרק אני שמה לב אליו ואמור להוסיף  זסט למראה הכללי. גם אני משתמשת בטריק הזה לפעמים ולא כולם יודעים להעריך אותו.

שעתיים קודם לכן ראיתי אותה בארקפה בטרמינל 3. לא חשבתי שהיא דיילת- היא פשוט היתה אדומה כולה- כולל נעליים ועגילים ולא ידעתי שאלו הם מדי Austrian Airlines , אז כבר בניתי לי תסריט דמיוני בראש שהיא היהה היום בעבודה, עם בגדיה האדומים , וכל החברות שלה לעבודה החמיאו לה ואמרו לה " אוי את אדומה היום " ואז התפחתה שיחה שלמה על אומץ בלבוש ,ועל כך שצבעים שמחים מוסיפים צבע לפנים, וכ"ו . כמובן שאחר כך הן הלכו לשרותים והסתודדו לגביה.

טוב, כל זה היה לי בראש;  שעתיים אחר כך פגשתי בה כדיילת בטיסה שלי. כן , שכחתי לציין, אני בטיסה לוינה  בזמן כתיבת שורות אלו ( אגב מהו "זמן כתיב שורות אלו" – כבר חטאתי בכך בעבר -זמן נחיתת העט שלי על המחברת , או שעות מאוחר יותר בזמן התרגום לשפת מקלדת? ).

 

 

בחזרה ל"מות העש". וולף משחקת פה את תפקיד המצלמה המשוטטת ; היא נעה ממקום למקום , מדלגת מדמות אחת לשנייה, רק שזו המצלמה הכי חיה שפגשתי מימי . למצלמה הזו יש נשמה ותודעות מתחלפות.

ההשתנות התמידית של הדברים מעסיקה אותה מאד כאן. זו השתנות חיצונית ;חילופי עונות, מעבר מחום לקור, מעבר מחיים מלאים למוות פתאומי. אבל הרבה יותר מזה, ההשתנות היא פנימית. צל הופך לאור מה שלא היה בפוקוס תופס פתאום את העדשה של וולף.

 

 

הגישו לנו אוכל טיסות. בתפריט- עוף ושפצלה. אני אוהבת שפצלה מאד.

אני מתחילה לתהות מיהו עורך התוכן של השידורים בטיסה. את שלושת רבע הטיסה העברנו עם סרט על ספורטאי אקסטרים  וסרט של דיסקברי על הנמר הסיבירי. תכנים תרבותיים לכל הדעות. במעבר חד, את חלקה האחרון של הטיסה העברנו בחברת ביונסה , נלי פורטדו ומדונה. לא זכרתי שבינוסה משתרללת ככה וגם לא שיש לה כזה גוף פצצתי .זכרתי אותה יותר בהמית. הגברים האוסטרים סביבי מתקשים להישאר אדישים . האמת גם אני לוטשת עיניים .

 

 

על האושר החמקמק אומרת וולף:

"קווי המתאר של סאסקס עודם נאים מאד . ואולם ,חשבתי, תמיד צצים משקעי רוגז ברגעים יפים שכאלה. כשנדמה שהכל הגיע למלוא גודלו ונמתח עד קצה גבול יכולתו ביופי ויופי ויופי, סיכה ננעצת והוא קורס. אי שם שוכנת אי שביעות הרצון. "

מכאן עוברת המחברת לתאר את שלושת הקולות שנמצאים בתוכה ומדברים בינהם על ההתמודדות הפנימית הזו עם היופי החיצוני : "בעוד הם שקועים בעצמם אמרתי לעצמי : עבר,עבר; נגמר, נגמר. תם ונשלם .אני חשה את החיים נעזבים בעוד הדרך נעזבת מאחור.

ולפתע מופיע קול רביעי:

"אז פצח הגוף,ששמר עד כה על שתיקה, בשירה : "ביצים וקתלים, קלי ותה, אח ואמבט, ארנבת מבושלת, מקפא דומדמניות אדומות, כוס יין. ואחריה קפה. ואחריה קפה. ואחר כך למיטה .לכו אמרתי לחבורת האני עצמי שלי. הריני משלחת אתכם מכאן . לילה טוב. ושארית הנסיעה עברה בחברתו המתוקה של גופי."

ועוד סיטואציה יפה שמתארת המחברת – אחסוך מכם ציטוט מדוייק ואתאר במילותיי – סיטואציה שממחישה את ההשתנות התמידית והפרספקטיבה המשתנה :

מתוארת אישה גמדה שבאה לביקור בחנות נעליים . היא מחפשת נעליים -כולם מביטים בה ברחמים והיחס הוא אליה לעומת שתי חברותיה/ בנות לווייתה המתאורות כענקיות . אבל אז הגמדה מוציאה כפות רגליים על מנת למדוד ומסתבר שיש לה את כפות הרגליים היפות ביותר שנראו בחנות . עוצרות נשימה. ופתאום היא מזדקפת  ומתגאה ונמלאת חיות. אחר כך היא יוצאת לרחוב ופתאום הרחוב הופך למלא בגיבנים  ,בעלי מומים "ואמנם הגמדה נתנה את האות לתחילתו של מחול גרוטסקי כושל".

 

 

ומה קורה בחוץ?

כך מסיימת וולף את אחד הסיפורים  . מה באמת קורה בחוץ?