השירה בפרונט
ג'ם סשנים ווירטואוזיות על כלי נגינה זה נחמד מאד, אבל השנה אהבתי היתה נתונה בעיקר לווקאלז. אין דבר שמשמח אותי יותר משירה חכמה. אני חושבת שניסחתי את זה נכון פה ועדיף לא לחזור על עצמי יותר מדי. על ג'וני מיטשל וארתור לי שהזכרתי שם בפוסט, אני רוצה להוסיף את רוברט פולארד מGuided By Voices. אני חושבת שהשיר הזה ממחיש טוב מרבים אחרים עד כמה מרגשת יכולה השירה שלו להיות. אני מודעת לזה שאנשים נרתעים מהסאונד העמום והמלוכלך שלהם, נסו בכל זאת להקשיב לשירה של פולארד כאן.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=kvC3TYWSCXM]
באופן כללי אני מאמינה מאד בשירה כאמצעי ריפוי וביטוי, וטרם אמרתי נואש מלהקים את מקהלת האינדי הראשונה בארץ.
פלירטוטי ג'אז וקלאסי
עוד מגמה מהשנה שלא הכריזה על עצמה, וניכרת חלקית גם בשמות שהזכרתי קודם (נלס קליין, ארטזויד), היא של משיכה שלי למה שאני מכנה "מוזיקה אקדמית"יותר. שוב, חלקית בהשפעת אותם בלוגים שהזכרתי, אבל בפירוש גם היפתחות שלי לסגנונות הללו.
Ryuichi Sakamoto – The Thousand Knives of Ryuichi Sakamoto
אלבומו הראשון של סקמוטו. האלבום הזה בהחלט נמצא בטופ פייב של האזנות השנה שלי. מוזיקה עילאית. כישרון צרוף. החוכמה שבה סאקאמוטו מדלג מעדנות בין הסגנונות השונים, כל כך לא צפוי ובנאלי, יצירתי, וכל כך שומר על טריות. תחשבו מה זה לצאת עם אלבום בכורה כזה. זה כאילו כוח טבע הוצג בפנינו פתאום. תקשיבו לפתיחה של השיר, תקשיבו לפתיחה של האלבום.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Q7Y3Cl4cnr4]
והתוודעתי לSonny Sharrock
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=MpBGhnCkhu0]
התעמקתי עוד קצת בג'ון זורן.
למרות שאני לא בטוחה שלהתעמק זו הגדרה נכונה כשמדובר בזורן. והאמת היא שאין לי שם רצון לשמוע אותו בבית. מחשבות על זורן הן מחשבות על אירוע אד הוק – יצירה מעכשיו לעכשיו. חד פעמית (אני חושבת שלחד פעמי עשו יחסי ציבור רעים, בגלל איכות הסביבה והכל, או בגלל אינטרסים של תאגידים כמו סירס).
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=RyAq4bv2Xe4&feature=related]
מאד חבל לי שלא נכחתי בפסטיבל של זורן פה בארץ.
השלמות אייטיז
אמנם אני ילידת 74 (השיר שעמד בראש המצעד הבריטי ביום הולדתי הוא זה לפי האפליקציה בפייסבוק), והאייטיז היו ברקע בשנות ההתבגרות שלי, הייתי ילדה טובה הרצליה וFlair לאוואנגרד לא היה לי כנערה. זאת בניגוד לכמה אנשים שאני מכירה שטענו ששמעו טוקינג הדס בגיל 7. וכך, כמו שכבר סיפרתי, התחנכתי בעיקר על ברכי הניינטיז. אם אני צריכה לבחור עשור אחד שבו אני שולטת באופן כמעט מלא זה הוא. לכן, יש לי הרבה השלמות אייטיז לעשות.
בסיכום של 2009 התייחסתי לוולפגנג פרס. הם המשיכו איתי גם השנה.
The Pop Group
את ההרכב הזה לא הכרתי משום מה. יש לי רושם שכמו וולפגנג פרס, הוא לא זכה לחשיפה שהגיעה לו. אבל שלא כמו וולפגנג פרס, מדובר במשך פעילות קצר למדי. טוענים עליהם שהשפיעו על הסאונד של בריסטול שנים אחר כך. לי הם נשמעים לפרקים כמו מגזין, כמו רוברט סמית, כמו איאן מקאלך. אני חושבת שאני אוהבת אותם כי יש בהם משהו שעומד להתפרץ בכל רגע. ממליצה להתוודע לאלבומם Y.
(79 זה כבר אייטיז, לא? בכל מקרה, המוזיקה שלהם כבר לגמרי בתוך האייטיז).
אזהרה- הקליפ לא קל לצפייה.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ts_YrkaWlU8]
אגב, מעניין מעניין להשוות את עטיפת האלבום Y לזה של Rema Rema (גלגול מוקדם של וולפגנג פרס)
Magazine
אל מגזין התוודעתי קצת קודם (בזכות שי), אבל הם ראויים לאיזכור כעוד השלמת אייטיז מאוחרת. השירה הורסטילית והמוטרפת של הווארד דיוווטו המסור. הבסים של בארי אדמסון.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=KHURnofeCsI]
השיר הזה מדבר בעד עצמו. מסעיר.
Psychobilly
מארז כפול מענג של רוקבילי אנגלי מהאייטיז. אחת הרכישות היחידות שלי השנה , עיצוב מפנק ומחמם לב. יש פה הרבה במה לנגוס
http://www.youtube.com/watch?v=4ja__ZowGNo
בחלק הבא והאחרון – עוד השלמות, מסעות דיסקוגרפיים ובכל זאת דברים שיצאו השנה.
סוף סוף סיכום שנה ששווה לקרוא. גם אני צריך לעשות אחד כזה שלא מחוייב לדברים שיצאו ב-2010. טוב יאללה, אני חוזר לצלול בשנה החולפת שלך. מרתק :)
the pop group אדירים
תודה!
אני שמח שיצא לי להתוודע במהלך הזמן למוסיקת סבנטיז מוכרת יותר(ג'וני מיטשל,רוי הארפר)וקצת פחות (מגזין). אבל אולי עוד יותר להשמיע לך את אותם ולהרגיש אותך נדלקת ומתמלאת שמחה מבפנים. את לימדת אותי המון. בזכותך אני מכיר את רוברט פולארד ושירתו הנהדרת מכאן, אבל גם את מגנטיק פילדס, סטריאולאב, הסטרוקס, יו-לה טנגו וכמובן פרושיאנטה – אלו הם הדברים המשמעותיים והמרגשים ששמעתי בשלוש השנים האחרונות.
למי אכפת מסיכומים כשהלב המוסיקלי פועם ללא הרף ונמצא במקום הנכון. תודה יקירתי
תודה חברים.
שי, במקרה שלך תודה נשמע קצת יבש :) נדבר על זה בבית :)
טוב, האזנתי להכל מהבוקר, יכול להתייחס באופן טרי וספציפי. אני מתחיל להבין באמת את ההערות של האחות על העניין האינטלקטואלי. עושה רושם שהכיוון היא נבירה אינטלקטואלית יותר. אני מבחין בצלילים שהם פחות לב ורגש ויותר עמדות מחשבתיות ומיצגים של הראש. יפה שאת פתוחה לנסות דברים. גיידד ביי ווייסס והקול זה טוב. סאקאמוטו טוב לי לפרקים, וגם הקטע הזה מתחיל טוב וממשיך פחות טוב. לי. יצא לו תקליט מרגש לפני שנה שנתיים. סוני שארוק מעניין לי, זורן הרבה פחות, חפירה חופשית. לא התחברתי לוולפגנג פרס ובהחלט לא ל-פופ גרופ. גם לרוקבילי ככה. מגזין היו מצויינים, וגם להם כיוונים יותר של הראש ופחות של הלב, אבל הם הצליחו. אהבתי את ה- FLAIR… ואת הכתיבה שלך, זה כרגיל טוב.
תודה שרון
אני נוטה שלא להסכים איתך ועם עדי לגבי העניין האינטלקטואלי. מה שמנחה אותי במסעותיי המוזיקלים הוא לא צבירת ידע. המוזיקה הזו באמת מצליחה לרגש אותי. אני מניחה שכל אחד מאיתנו מוצא עצמו נרגש מדברים שונים ויפה אמרה עדי כאן- משמחים אותנו דברים שונים.
אני יודעת שמוזיקה כדוגמת ארטזויד או ג'ון זורן היא לא מוזיקה שמקפיצה את האגן ואולי לפעמים צורמת, אבל בעיניי יש בה הרבה יופי. יש בה יצירתיות , ורסטיליות , התנסות , מוטרפת לעיתים. ואחרי הכל ,עבורי , מוזיקה היא האופן הטוב ביותר לבטא את עצמך . אפילו כצרכנית מוזיקה שאינה יוצרת בעצמה, אני מוצאת את עצמי מבטאת עצמי דרכה. רק סתכל על הבלוג הזה.
ובמובן הזה, אני לא צריכה שלמוזיקה שלי יהיו התחלה, אמצע וסוף ואם הוא הפי אנד אז מה טוב. היא צריכה להגיד/לעשות לי משהו מעניין.
הופתעתי שלא התחברת לוולפגנג פרס -הייתי מאמינה שתאהב.אבל שוב, זה הכל מסתכם בטעם אישי.
אגב אתה מישהו שמאד אשמח לשמוע מה עבר עליו בשנה המוזיקלית הזו
אגב, מה שהכי שימח אותי בתגובה שלך הוא המשפט " האזנתי להכל מהבוקר". זה נדיר.
אחלה. מומלץ אצלי במוזיקה
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/2312-1612.html
אסתי כ.
תודה רבה אסתי וברוכה הבאה
אז כאן את מסתתרת! :)
איזה כיף – סופסוף סיכום שנה עם הרכבים עוד יותר אלמוניים מאשר אצלי! :)
http://prinpi.wordpress.com/2010/12/16/prinpis-tracks-of-the-year-2010/
מבטיח להאזין להכל :)
בנאדם אתה מעודכן שאין דברים כאלה
שמחתי לראות שם את Tune Yards
וגם את THe Fall . הולך להופעה?
תעשה טובה, תישאר בסביבה הפעם.
הייתי הולך אבל אני לא גר בארץ :)
תודה! שמח שאהבת!
פוסט סיכום מגניב, סוף כל סוף מישהו עם מבט לרוחב על עולם המוזיקה. בחיים לא שמעתי על פופ גרופ, נשמעים שווים ביותר. גם ריוצ'י סקמוטו מסקרן (סוג של קראפטוורק יפני?), אבל זה לא חוכמה, כי קל לקנות אותי עם אפקט קול רובוטי.
רוישי מצחיק אותי.
הוא מזכיר לי הופעה שראיתי לפני שבוע, ג'אז קובני. הפסנתרן היה נפלא , כל כך מלא את המוזיקה שלו , הוא צחק בסיומי השירים בכל פה .
יום אחרי זה האזנתי עם בתי באוטו לBig Yellow Taxi של ג'וני מיטשל , בסוף השיר היא צוחקת כידוע.
בתי שאלה אותי למה יא צוחקת והסברתי שהמוזיקה עושה לה טוב וסיפרתי לה על הקובני.
בכל מקרה, אצל סקמוטו אתה יכול להרגיש – לפחות באלבום הזה , את החיוך הזה שליווה אותו. כשאני חושבת על האלבום אני חושבת על סקמוטו יושב בארגז חול או משחק בקוביות. או מתנסה עם חוויות לראשונה.