היי לכולם.
אני משמיעה קול לראשונה מאז סיכום השנה, אם לא מחשיבים את הפוסטים בדף הפייסבוק.
המיקסטייפ הפעם הוא שילוב של סגירת חשבונות מול שנת 2012 והסתכלות קדימה בגאון.
נתחיל עם צד א':
שני האלבומים שעשו לי את השנה עד כה הם Pere Ubu ויו לה טנגו החדשים. Pere Ubu באלבום שהם מגדירים כאנטי דיסקו, שכנראה הוקלט כשכל אחד מחברי ההרכב עושה את שלו בנפרד ובסוף חיברו. יש לי כידוע רתיעה מהדברים האלה (איך אפשר שלא להירתע?) ,אבל זה נשמע נהדר ומדובר באלבום חזק.
לא אוכל לשפוך פה מספיק מילים חמימות ותומכות לגבי יו לה טנגו שחייבים להיות ההרכב הפעיל שהכי יקר לליבי מזה זמן רב. הם מרגשים בעדינות, במענטשיות שלהם ובדרך האמיתית והנאמנה שלהם.
אלבום הבחירות של ריי קודר, שיתוף הפעולה היפה של שני הענקים אנדי פרטרידג' ופיטר בלגוואד, ובובי וומאק עם הקאמבק מלא הנשמה של 2012.
על האזנה ל PBX של פרושיאנטה כמעט ויתרתי, וטוב שלא. לא תמצאו פה את פרושיאנטה הגיטריסט, אלא הרבה יותר מזה, את פרושיאנטה המוזיקאי והיוצר. אמן הפרפורמנס, חוצה הסיגנונות והז'אנרים (אבל כאן נוטה מאד לכיוון האלקטרוני). קראתי על האלבום הזה אמירה נכונה, שבכל פעם שבו נראה שהאלבום הלך רחוק מדי, הוא תופס עצמו ברגע האחרון ומקבל בחזרה את שיווי המשקל שלו. הנסיינות של פרושיאנטה פה גורמת לי לדמות על אדם שיושב מול המראה ומותח את פניו ,עושה העוויות עם פרצופו, חלקן נלעגות, ובודק עד כמה נמתחים שרירי הפנים. ואחר כך מצטרף גם הגוף והכל פה מונח ונהפך ונבחן לכל הכיוונים ושום דבר לא נחסך.
זה דבר טוב, כן?
לא הזכרתי את Bad Plus אבל מה יש לומר? זה כנראה אחד הקטעים היפים שתשמעו הרבה זמן.
נעבור לצד ב:
Converge הם האהבה החדשה שלי. אני מתוודעת אליהם דרך אלבומם האחרון , נאמר לי שהוא הקומוניקטיבי שבחבורה.
שוגייז ודרונים מCarlton Melton, עוד היכרות חדשה שאם אני לא טועה באה לי מבית מדרשו של ג'וליאן קופ שלא מפספס לעולם עם ההמלצות שלו. הקטע ששמתי לאו דווקא משקף את היכולות שלהם , בשביל זה שווה להאזין לקטע הפותח את האלבום ,רק שאורכו כעשרים דקות.
הייתם מצפים שאקדיש פוסט מיוחד לחדש של My Bloody Valentine , אבל זה לא הזמן המתאים. האזנתי לו מעט בפורמט דיגיטלי, אבל אני מחכה לתקליט שיגיע ובינתיים מתנזרת מקריאת ראיונות, ביקורות ודיונים אינסופיים בנושא. נראה. לומר שהתאהבתי בו מהאזנה ראשונה לא אוכל, אבל אני דווקא בונה על התגבשות איטית של הקשר.
את האלבום של דיימון אלברן , Dr. Dee, שמעתי רק לאחרונה והופתעתי מאד. אני תמיד בעד אלברן, אני כבר יודעת שהוא מוזיקאי אמיתי , יצירתי וורסטילי, אבל לאופרה נסיונית לא ציפיתי מכיוונו. מהמעט ששמעתי זה נשמע כמו יופי של דבר ויש פה במה לנעוץ שיניים .
John Talabot , עוד אהבה חדשה יחסית. תמיד יש אלמנט קטן של "שכונה" בקטעים שלו , ואני מאד אוהבת את זה. Lamento למשל הוא קטע מבריק.
סיימתי עם קטע של PIL מאלבומם האחרון . כמה אהבה יש לי לג'וני ליידון ולאישיות היוצר שלו. הוא כל כך ליידון פה, והוא כל כך עושה את מה שהוא עושה כמו שאף אחד אחר לא. אני לא ממש יודעת איך לתאר את הקסם הליידוני הזה, אבל הוא פשוט לא מפחד להיות הוא. ו"ההוא" הזה מרשה לעצמו לפעול בכל זירה שרק יחפוץ בה, וזה יוצא יופי האמת.
משהו יותר קוהרנטי מזה לא אצליח לכתוב, במקרה שלי, טוב יותר לדבר לעומת לכתוב .בואו נדבר בכל הזדמנות שתיקרה בדרכנו :)
האזנה נעימה
גלי
Pere Ubu -THanks
Pere Ubu -Mandy
MotorPsycho – Leave it Like That
John Frusciante – Ratiug
Ry Cooder -Kool Aid
Yo La Tengo -Stupid Things
Peter Belgvad & Andy Partridge – Germ to Gem
Bobby Womack – Whatever Happend to the Times
The Flaming Lips -Powerless
The Bad Plus -In Stiches
Converge -Aimless Arrow
Carlton Melton- Full Moon Revisited
My Bloody Valentine -Nothing is
Damon Albarn -Watching the Fire
John Talabot -Lamento
PIL – Out of the Woods