לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט על מהי מוזיקה בשבילי.

אני לא מתייחסת להגדרה המילונית, כלומר מה נופל תחת ההגדרה של מוזיקה ומה לא. זה פחות מעניין אותי. אני חושבת על עצמי פה. מה המוזיקה מייצגת עבורי. השאלה עולה אצלי כי אני מתנסה בלא מעט סוגים של מוזיקה, חלקם אני חווה באורח שכלתני יותר מאחרים. כלומר הגירוי הוא שכלתני אבל ההנאה היא בהחלט הנאה. במסגרת החיפושים האינסופיים שלי,יוצא לי להכיר מוזיקה שאני חווה אותה באופן בלתי אמצעי ושובה אותי ככה בצורה הכי פשוטה וישירה שיש. באותו אופן שבו הדברים היו פשוטים פעם. מאידך יוצא לי גם להכיר מוזיקה שמאחוריה פילוסופיה שלמה או עקרונות מנחים. מוזיקה שלא בהכרח עומדת בזכות עצמה כאוסף של צלילים מחוברים.

אם ניקח למשל מוזיקה מקרית. במוזיקה מקרית התוצר המוזיקלי הסופי יכול להיות פשוט נעים ומסקרן בפני עצמו אבל המוזיקה לא עומדת בזכות עצמה. התהליך חשוב פה לא פחות, יתכן שאפילו יותר מהתוצאה הסופית. מצד אחד יש פה דינמיות והיצירה משתנה כל הזמן. מצד שני עיקרון השינוי הוא המרכזי פה ולא המוזיקה. כשאני נחשפת למשהו כזה זה מסקרן ומאתגר, אך השאלה נותרת בעינה- האם זה מה שאני מחפשת במוזיקה? אתגר אינלקטואלי?

למי שרוצה לעשות את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה המקרית, הנה פודקאסט טוב להתחיל איתו.

אני חושבת גם על אנשים אחרים שהמוזיקה היא הרבה דברים בשבילם. האחד ישמע בעיקר מוזיקה שחורה השני רק דיק דייל והביץ' בויז וידע למנות שמות של הרכבי מוזיקת גולשים אזוטרים והאחרת תשמע רק צפצופים וחריקות או מטאל. מהי המוזיקה בשביל האנשים האלה? איזה צורך בדיוק היא באה לשרת? הרצון להיות מיוחד ואחר? הרצון להגדיר עצמנו באופן מובחן? הרצון לשמוע משהו שמהווה קונטרסט למי שאנחנו כלפי חוץ? המקום שבו אנו משתחררים?

ואז אני עוברת לחשוב על המוזיקאים עצמם, כאמנים בראש ובראשונה ( כלומר כרגע לצורך העניין הם קודם אמנים ואחר כך מוזיקאים בשבילי). הם צריכים למצוא את מרחב הביטוי שלהם ואיך הם עושים שימוש במוזיקה כדי לבטא את הרעיונות שלהם. זה מורכב, וזה מעסיק אותם. יש לא מעט אמנים שעוברים טרנספורמציות. מספיק שנסתכל על מוזיקאים כמו ג'ונתן ריצ'מן, או אווה (Uwe) שמידט שעבר את כל קצוות הספקטרם והגיע מאטום הארט, דרך הרבה דברים אחרים ( פלנגר למשל) עד לסניור קוקונאט (הוא עדיין מחליף בין הזהויות הללו מדי פעם אבל עושה רושם שהכי נוח לו במקום של סניור קוקונאט). שמידט למשל ביטא דרך הטרנספורמציה הזו מהמינימליזם האלקטרוני לאלקטרו לטינו ומקצבי צ'ה צ'ה את המרד שלו בעולם המסודר והגרמני שהוא מגיע ממנו.

יש לא מעט מוזיקאים שהם אמנים שחוקרים את סביבתם. אמנים שמתנסים עם כלי נגינה, בונים ומפרקים. אמנים שמתנסים עם הקול שלהם, שרואים את קול שלהם בתור אינסטרומנט כמו גדליה טסרטז, כמו קולין סטטסון שמחביא מיקרופונים מחוץ לגרונו כי הצליל שיוצרת הנשימה והנשיפה ופעולת החלפת האוויר כשלעצמה מעניינת אותו.

ואמנים כמו אלן פולמן וכלי המיתר הארוך שלה איתו היא בודקת את האינטראקציה בין חומר כמו מתכת, תנועה וצליל ובמרחב.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Uq9AFRMWLTU[/youtube]

בסרטון הזה היא אומרת משהו מוזר- "אני לא כתבתי את הצליל הזה. הוא פשוט היה שם". ולמה לא לומר "אני הלכתי את הצליל הזה" . ואם נחזור שנייה למוזיקה מקרית, האם מי שחישב במונחי הסתברות את הקטע הבא שינוגן הוא כותב היצירה או שהיצירה פשוט היתה שם?

אני ממליצה למי שמתעניין לבדוק את הבלוג של מאיה דנון "החדר האלקטרוני שלי" כדי ללמוד על כל מיני כלי נגינה שונים ומשונים  והאופנים השונים בהם חומר ומרחב מפיקים צליל. כל החקירה הזו לא חדשה בכלל אבל דור של מוזיקאים בא והולך והם כולם מתעניינים באותן שאלות. כן, גם ג'ף מגנום, שמופיע עם טרמין שנשלט על ידי מחשבות והומצא על ידי רוברט שניידר מApples in Stereo.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=vZ0So3q9cT0[/youtube]

לסיום ובלי קשר לכל מה שנאמר למעלה, אני ממליצה להאזין לאוסף המשולש   The Young Lady's Post Punk Handbook

עד כה שני שירים תפסו את אוזני במיוחד.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=3zmSeYl3DFU[/youtube]

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=7ZCvCmFWoL4[/youtube]