David Toop

מאי

 

אוסף של דברים שאני קוראת ושומעת

 

דרך האתר של ג'וליאן קופ הגעתי למוזיקאי/אמן סאונד בשם Pietro Riparbelli. קופ כתב על אלבום חדש של ריפרבלי אבל משם הצלחתי להגיע לאתר שבו מרכז ריפרבלי הקלטות שביצע (הוא או אחרים ששלחות לו הקלטות) בכנסיות שונות ברחבי העולם. האתר מאד מעניין בעיניי. הצבתי לעצמי למטרה להאזין לכנסייה ביום. נראה אם אעמוד בזה.

הנה למשל הקלטה של קולות וצלילים שנלקחו מכנסיית הקבר הקדוש בירושלים. למען האמת ביקרתי בה לא כל כך מזמן.

 

דבר נוסף שרציתי לעשות הוא לשתף אתכם באיזה עניין שנתקלתי בו בקריאה האינסופית של ספרו של David Toop שכבר הזכרתי בעבר, Haunted Weather. וכך כותב טופ על דפני אורם:

 

"….at the age of 18 she began working for the BBC as a sound balancer. During World War II one of her responsibilities was maintaining the continuity of concert broadcasts from the Royal Albert Hall. She would have to listen to the feed of the live concert with one ear while simultaneously  playing a recording of the same piece and listening to that in the other ear. if a bombing raid  forced the live performers and the audience to take cover, she would switch over to the recording so that radio listeners were untroubled by any break in the program,

 

הבאתי את הציטוט הזה כדי להראות כמה נפלאה היתה אורם ואילו מיומנויות נפלאות סביר שמשימה חשובה כזו תבעה ממנה, אבל תוך כדי שאני מקלידה את הטקסט הזה לתוך הפוסט אני חושבת לעצמי שהתחושה החזקה עוד יותר אצלי, היא כמה עושה רשם שהדרכים היו ידועות פעם. נכון היה נכון ולא פקפקו בו. לטוב ולרע. ואיזו סוג של נחישות זו לומר "מה שצריך זה להמשיך את ההצגה". להמשיך בשידור וברצף ההאזנה. התנהגות נטולת היסטריה.

 

 

Oramics Machine כפי שצילמתי אותה במוזיאון המדע בלונדון השנה

 

 

אני מאזינה לאלבום מהשנה שהוא שיתוף פעולה בין שלושה מוזיקאים : Sun Araw ,The Congos ו  M Geddes Gengras. לכאורה, עוד אלבום דאב רגאיי. אבל התוספת של Sun Araw  מאד משמעותית פה. היא משרה אוירה מהפנטת. רוחנית אפילו, ומוסיפה הרבה עומק (בקטעים שאכן ניתן לה מקום). אני תוהה אם Sun Araw תמיד מותיר עלי כזה רושם או שזהו דווקא השילוב עם החברים מהקונגוז ושות' שיוצרים איזשהו תרכובת נכונה.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Oox_24v3B0c[/youtube]

 

אלבום נוסף שאני רוצה להזכיר הוא  Bent City  של Phil Yost . מדובר במוזיקאי די אלמוני. קשה מאד למצוא עליו חומר ברשת. הוא פעל בסיקסטיז בלייבל הפולק  Takoma Records . מדובר בסוג של ג'אז אימפרוב מאזור סן פרנציסקו. יפה ומשוחרר.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=7wGBLUKIZg4[/youtube]

 

דבר אחרון ומאד רלוונטי לעניינים שוטפים. אני רוצה לשתף אתכם בדבר הנפלא הזה שנקרא Internet Archive. לכאורה שם מאד יומרני, כי הרי איך ניתן ליצור ארכיון של האינטרנט? עדיין לא הבנתי את ההיקף של המפעל הזה, אבל יש פה כמה אוצרות בלומים. כמו למשל ההופעה הזו של ההרכב טורטס אצל ג'ון פיל. עושה רושם שטורטס הוא אחד מאותם הרכבים שנשמעים אפילו טוב יותר בהופעה.

 

הנה אפשר להשיג פה את חלקה ראשון של ההקלטה הזו, ובין לבין לשמוע את חוות דעתו של פיל על כל קטע, ופה את החלק השני.

נתראה בבארבי.

 

3 Comments

סוג של יומן

זו פחות או יותר התקופה שבה הייתי אמורה לפרסם את מיקסטייפ מרץ שלי. אבל זה כנראה לא יקרה הפעם, אולי אאחד את החודשים הבאים. גיליתי על עצמי בשנים האחרונות שמאד קשה לי להתמיד עם דפוס אחד. שמהר מאד אני מרגישה כבולה על ידי הפורמט שבחרתי. אני לא נוטשת אותו לגמרי ובדרך כלל חוזרת אליו. העניין הוא שנורא חשוב לי שפה, בפינה הזו אני אעשה את הדברים עם כנות ולהט. ולא מכוח האנרציה. איפה אם לא פה? אז אולי הפוסט הזה יהיה סוג של פרק ביומן. קצת לתאר מה קורה איתי כרגע, מה אני שומעת , חושבת ועושה. ואולי אף אתמיד בפורמט הזה, פעם פעמיים נוספות…

 

יצא לי לחשוב היום על כך שהאופן שבו אני קוראת (בלוגים, מאמרים, ספרים) הוא לעיתים קרובות מאד אינסטרומנטלי. הקריאה שלי כבר שנים אינה עמוקה ורציפה, ואני נוטה לשלוף, לעיתים שלא במודע, את הHighlight של הדברים. לוקחת מה שאני צריכה, וממשיכה הלאה. ופתאום זה מציק לי, ואני רוצה להתחייב יותר. אז אני מוצאת את עצמי מתעכבת יותר ויותר על אותו טקסט, וכופה על העיניים שממהרות לקפוץ קדימה לחזור לאחור,  וקדימה וקדימה ואחור ולנוח לרגע על המשפט כולו.

 

חגגתי לאחרונה את יום הולדתי, וקיבלתי כל מיני מתנות שמעבר לזה ששימחו אותי ברמה הכי מיידית ובלתי אמצעית שיש, הן גם מאתגרות אותי. קיבלתי מכשיר הקלטה (סוג של טייפ מנהלים של סוני) שבאמצעותו אוכל בעצם להקליט כל מיני דגימות קול שמעניינות אותי ואחר כך אולי להמשיך ולעשות עם זה משהו. השאלה היא מה? כל דבר שאעשה ייראה לי מודע לעצמו מדי וסביר מאד שאהיה ביקורתית כלפיו. כך מצאתי את עצמי אתמול שרועה על הספה ומאזינה להקלטה שעשיתי באחת מהליכות הבוקר שלי בפארק. ללכת את אותו המסלול פעמיים ואף יותר! זה רעיון לא רע. כך אני היא זו שמאזינה ואין פומביות. כך זה יישאר אותנטי. אני רואה שיש עכשיו טרנד מאד בולט לקשור בין מוזיקה/צליל למקום ואני דווקא פחות מוצאת את עצמי שם ויותר חושבת על זה במונחים של דרך שאני עוברת כמה פעמים.

 

מתנה נוספת שקיבלתי היא Chronology – תיעוד של קטעי הופעה שונים של טוקינג הדס לאורך השנים. חלקם CBGBs ,בשנים שעוד לפני האלבום הראשון, חלקם בOld Grey Whistle Test  או בסאטרדיי נייט לייב, ועוד. זה תענוג גדול. את הדי וי די מלווה טקסט די ארוך של לסטר בנגז, שכתב עבור The Village Voice ב1979. תכליתו המקורית של הטקסט  היתה למעשה לכתוב ביקורת על אלבומם Fear of Music. חלקים גדולים מהטקסט נגנזו כשהוא התפרסם בזמנו. כנראה משום שהיה בוטה מדי או כאוטי מדי. האמת היא שהוא אכן כאוטי מדי ככל שמתקדמים בו יותר והתקשתי לעקוב.

 

בנגז מתאר את חבריי ההרכב בדרך הבאה:

 

Tina, the tomorrowworld sex symbol, playing big brown bonker bass… chris Frantz, an ice-cream faced straight A's kid… and David Byrne, all neuroasthetic nettles pointing inward.. he seemed close to fish but not quite aline enough

 

הדי וי די נפתח עם הקטע הבא:

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5cOgEZcFoHA[/youtube]

 

ומסתיים עם הקטע הבא (הכניסה של ההרכב להיכל התהילה ב2002. אם אני לא טועה- זו ההופעה האחרונה שלהם יחד כהרכב).

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=hVj_Mirg91Q[/youtube]

 

ובדיוק באותו שבוע שבו אני נהנית מהסרט הזה, מגיחה אסופת ראיונות עם דיוייד בירן באדיבות Network Awesome. בחרתי להביא שני קטעים משם:

 

דייויד בירן מראיין את עצמו בתפקידים שונים:

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=dE-mxVxFXLg[/youtube]

 

ובירן אצל לטרמן :

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=LffqZRIFYx4[/youtube]

 

בנוסף קיבלתי ספר של David Toop בשם Haunted Weather – Music Silence and Memory. הבוקר, יום שבת התחלתי לקרוא אותו . קראתי את פרק ההקדמה. כל כך רציתי להעביר את מרבית השבת בקריאה שלו, אבל הייתי חייבת לצאת עם הבת שלי להתאוורר קצת. הרושם שלי בינתיים הוא שיותר ממה שידבר על סאונד הוא ידבר על ההתמודדות שלנו המאזינים, או של מוזיקאים עצמם עם שינויים בסביבה הפיזית שלנו. אומר טופ, סאונד הוא בו זמנית חומר ואי חומר ולכן הוא סובייקט טוב לחקור דרכו את האופן שבו העולם הדיגיטלי מפשיט את הדברים מגופניותם.

 

זו פחות או יותר הנקודה שאני נמצאת בה כרגע עם הדברים. ויש עוד הרבה דברים אחרים ברקע. עליהם אכתוב בפעם הבאה.

 

 

 

 

 

10 Comments