הטריגר

אין כמו לקבל במתנה דיסק ממישהו אחר; קודם כל, זו פעולה שגואלת אותנו מהקונפליקט התמידי שהוא מנת חלקנו בעידן של זמינות יתר-לרכוש או לא לרכוש. אז פשוט מחליטים עבורך.

שנית, עבורי האקט הזה משול להצצה חטופה למוחו של אחר. Detour קטן ומרנין מדפוסים משמימים. במיוחד כשהרכישה היא פחות צפויה ופחות מנסה לקלוע לרשימת הכמיהות המובנת מאליה שלנו, ויותר לזו של מעניק המתנה. הרי גם הוא, בדיוק כמוך, נתון בקונפליקט התמידי של לקנות או לא לקנות לעצמו- אז הוא קונה לזולתו. גאולה קטנה בשבילו . גאולה גדולה בשבילך.

את אלבומו הרביעי של פיטר גבריאל (שנקרא פשוט "4" ובמהדורה האמריקנית המאוחרת יותר "Security”) קיבלתי במתנה.

בחיים לא הייתי חושבת לרכוש אותו על דעת עצמי, ויחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, כשקיבלתי אותו הרגשתי מיידית, עוד טרם ההאזנה הראשונה, שהוא מהווה תוספת נאה ביותר וראויה לדיסקיה שלי.

הלך הרוח

רגע לפני ההצלחה של אלבומו החמישי,"So" עם  Sledgehammer

,Don’t Give up וBig Time , רגע אחרי האלבום השלישי שהפיק לו רוברט פריפ וכשל במכירות, כנראה בשל היותו נסיוני מדי,מוציא גבריאל אלבום שהוא בדיוק באמצע;

“4” הוא אלבום עם הרבה עומק ומורכבות. הרפלקטיביות של גבריאל ניכרת בו. קודם לעשיית האלבום, ובמהלך העבודה עם פריפ עבר גבריאל תקופה נסיונית גם עם עצמו , באופן בו הוא מנהל את חייו. באותה תקופה הוא השקיע את מרצו בחקלאות ובמדיטציה.

את האינדיקציה הכי טובה להלך רוחו של גבריאל ניתן לראות למשל בקטע הפותח את האלבום : "

The Rhythm of the Heat”

השיר נכתב בהשראת מסעו של קרל גוסטב יונג לאפריקה . יונג שהה במחיצת קבוצה של מתופפים ורקדנים סודנים. במהלך הביקור הזה חשש יונג מאובדן שליטה עצמית.יונג היה עסוק אז בפיתוחה של תיאוריית התת מודע הקולקטיבי שלו וחשש שהמוזיקה תגרום לו לאובדן שליטה.

שמו המקורי של הקטע  היה "יונג באפריקה".

מאוחר יותר, בראייה רטרוספקטיבית,, יונג סיכם את הביקור הזה בצורה נהדרת:

"קיוויתי להבין את הפסיכולוגיה הפרימיטיבית , אולם התובנות המרכזיות שלי היו לגבי עצמי והפסיכולוגיה האירופית עליה התחנכתי".

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=rzwMe-3XVn4]

למרות ההרהורים הללו, "4" הוא לא אלבום מסוגר. הוא קומוניקטיבי . ככל שאני חושבת על זה, יש בגבריאל איכויות של מוזיקאי אינטילגנטי ועמוק ,אבל האיכות הגדולה ביותר שלו היא היכלת להושיט יד למאזין ולקרב אותו אליו בצורה בלתי מאיימת. אני בעד זה – בכלל בחיים . בעד הושטת היד הזו –אני פחות אוהבת מוזיקאים שמנסים לחנך. הנה למשל אני מאזינה כבר חודשים למוזיקה המצויינת של Wolfgang Press (שעוד אכתוב עליה פוסט כמו שצריך) וצפיתי בראיון עמם, בו הם טוענים שההצלחה והחשיפה המועטה לה זכו נובעת מחוסר המוכנות של הקהל לקבל תכנים עמוקים. אני נגד אמירות כאלו .הן רק מקצינות את ההתסגרות.כנראה שבגלל ההשקפה הזו שלי , אני בבסיסי מאד אוהבת פופ.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=bo9riZYUpTw]

המוזיקה

מבחינה מוזיקלית "4" נחשב לאחד החלוצים בשימוש שעשה במדיה דיגיטלית. גבריאל היה אחד הראשונים להשתמש ב Fairlight_CMI שמופיע בלהיטShock the Monkey

הצלחתי להאזין לשיר הזה בקונטקסט אחר  , לא תוך צפייה אגבית באם טי וי, כלהיט בפני עצמו אלא כחלק אינטגרלי מאלבום שלם, מיצירה שלמה, ולמדתי להעריך אותו מחדש. כמו בפעם הראשונה.

החדשנות הדיגיטלית באלבום , יחד עם התיפופים השבטיים שמלווים חלקים גדולים ממנו מביאים ליצירה עשירה ועמוסה ,אבל לא יותר מדי. גיליתי אפילו קולות רקע של פיטר האמיל בחלק מהשירים.

המראה

אני מתבוננת בעיצוב העטיפה ונראה שגבריאל רצה להביע פה סוג של ראשוניות . בקידמת העטיפה מופיעה איזו מן מסיכה שבטית שגביראל (?) עוטה על עצמו. בגב העטיפה  אפשר לראות אותו

נוגס בחתיכת מתכת / סוג של צינור אינפוזיה. זה לא לגמרי ברור.

בפנים אפשר לראות צילומים של הקלטות ראשוניות ,אולי מאסטרים.על גבי אחד מהם כתוב

Rough Mixes

בקיצור,  Rough היא מילת המפתח פה.

ספוקי

מילות סיכום

יש משהו בהתבוננות בגבריאל ,באבולוציה שלו. לא בהכרח כמוזיקאי, כי למוזיקה שלו במהלך השנים התחברתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. כאדם. משהו שמערר הרבה אמפתיה.

אני אצטט את ניל יאנג בA Man Needs a Maid שהאזנתי לו אתמול . הוא אומר שם:

A while ago somewhere
I don't know when
I was watching
a movie with a friend.
I fell in love with the actress.
She was playing a part
that I could understand.