האמירות על אלבומו האחרון של בק (ואולי על העשייה של בק בכלל) נעות בין "יופי צרוף", "אלבום שמצליח להשתוות ואולי אף להתעלות מעבר לתאומו הרוחני מ2002, Sea Change", לבין "שיעמום מחץ של אמן שאינו מצליח להחיות את ימי היצירה הסוערים בהם היה מאתגר נון סטופ אותנו ואת עצמו" (זה מתוך הביקורת המעצבנת במיוחד של פיצ'פורק על האלבום). נדמה שבפיצ'פורק חושבים שבק של היום צריך להיות כפוף לסטנדרטים שקבע בק עצמו דרך העשייה שלו מלפני 18 שנה. הו כמה היה אז בק בלתי צפוי וורסטילי. כשיצא ב2002 Sea Change טוענים בפיצ'פורק, הצליח השקט של האלבום להפתיע אותנו ולכן אז המינוריות באה טוב. אבל כעת זה כבר לא מספיק כי כבר שמענו את השטנץ הזה ממנו. כעת אנו מצפים שיפתיע ויפתיע ויפתיע. כמו שעשה אז, לפני 18 שנה.

אני אוהבת את Morning Phase. השירים יפים. מינוריים ברובם אבל בעלי אופי וזכירים. אני אוהבת את הנוכחות הכפולה הניכרת פה של בק המוזיקאי ובק המפיק. לא רק שהשירים יפים, יש בהם סוג של שלמות לא רק בתכנון כי אם גם בביצוע. הFinishing touches של כל שיר ושיר חשובים וניכרים פה.

[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=dxv14yB5pNk[/youtube]

אני מאזינה בשבועות האחרונים לRalf & Florian של קראפטוורק. אלבום נהדר. מסוג האלבומים שכשאתה מאזין להם מתחוורת לך ביתר בהירות ההתפתחות המוזיקלית שהובילה לכל מיני דברים שאהבת והכרת קודם. שנת 73, רגע לפני ההצלחה של אוטובאן, זהו אלבומם השלישי של קראפטוורק. אני מבינה שהסאונד שלו עשיר יותר מבשני האלבומים שקדמו לו, ושמצד שני הוא קצת יותר משוחרר ופחות נוקשה מהאלבומים שהופיעו אחריו. על קטע הפתיחה Elektrisches Roulette אני יכולה לומר שהוא מרגש ולא פחות מגאוני. הנה קראפטוורק מבצעים קטע יפהפה אחר מהאלבום.