אלבומי ינואר ומיקסטייפ

 

חודש ינואר הביא איתו גל של האזנות חדשות. חשבתי הפעם להעלות מיקסטייפ שיציג את מה שאני שומעת כרגע, ושיהיה מלווה בקצת הסברים שלי. החלטתי לעשות למיקסטייפ שני צדדים (אל דאגה, כל אחד מהם די קצר). החלוקה לצדדים משרתתת שתי מטרות: להפריד בין מצבי הרוח השונים וגם לתת להכל ניחוח נוסטלגי.

 

לערוץ שלי בicast

 

צד א

 

צד א להורדה

 

 

צד ב

צד ב להורדה

 

לאחרונה אני מאזינה לא מעט להרכב הזה. GNOD . מדובר בהרכב ממנצ'סטר, שעושה שילוב של פסיכדליה, נויז וסטונר. קשה האמת להגדיר את הז'אנר כי קורים פה הרבה דברים ואני בטוח לא הכתובת להדביק מדבקות בעניין הזה. יצא להם אלבום מעולה השנה אבל הנה בחרתי דווקא לשים שיר מתוך האלבום שלהם מ2009 הנושא את שמם, גם הוא אלבום מצוין. ממליצה בחום לבדוק אותם, הם באמת בין הדברים היותר טובים ששמעתי כבר חודשים.

 

 

 

אני מאזינה כרגע לאוסף הזה של אנדרה וידה שנקרא Brud. זו אסופת קטעים שלו שעשה בין 98 ל2011 ויצאה על הלייבל PAN. הלייבל הזה הפך בחודשים האחרונים להיות מאד אהוב עליי. שווה להיות רשומים ברשימת התפוצה שלהם לקבלת עדכונים. וידה הוא מוזיקאי וסקסופוניסט. עבד עצמאית ועם אחרים (כמו עם ג'יימי לידל בMultiply ). המוזיקה שלו מאד מגוונת הרפתקנית ונסיונית . ויש פה ג'אז ואוונגארד ובהחלט יש פה מה לחקור ולהעמיק.

 

 

 

 

חזרתי להאזין לפיטר האמיל. אני מאזינה כרגע ל The Silent Corner and the Empty Stage. אני יכולה לכתוב פה על האמיל אבל עדיף להפנות לפוסט שהחזיר אותי אליו.

 

נשבעת לכם שזה אלבום שנה כלשהו. לא משנה איזו שנה. מישהו צריך להכתיר אותו ככזה אם מישהו מתעסק בהכתרות. הוא כנראה האלבום שהכי הרשים אותי השנה והוא יצא כבר ב91. אני מכירה אותו בזכות יאיר לב שגם מגיב פה מדי פעם. מדובר בהרכב הולנדי שמסתבר שעדיין מאד פועל ומאד חי. אם אתם בוחרים אלבום אחד להתעמק בו מתוך הפוסט הזה, עשו שזה יהיה זה. לפי יאיר ישנו גם סרט עליהם שאני אישית מאד אשמח לראות.זה אלבום מאד אינטנסיבי עם הרבה עוצמות. וכבר מהאזנה לו, עוד בטרם האזנתי לאחרים, כבר אפשר להבין שמדובר בהרכב שאוהב להתנסות ולצאת לכל מיני הרפתקאות.  זו ללא ספק רק ההתחלה שלי עם ההרכב.

 

 

 

לא סתם שתלתי את ג'ונת'ן ריצ'מן במיקסטייפ שלי. זו הסיבה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נחלוף ביעף על פני Kode9 המצויינים מתוך האלבום שיצא ב2011, Black Sun יחד עם ספייס אייפ. קודר וטוב.

 

את הצד הראשון אנחנו מסיימים עם שיר מצוין של הרכב שקורא לעצמו Davin Gary and Ross. הרבה אני לא יודעת עליהם, (אחד מהם צייר ומאייר ומוזיקאי לעת מצוא), אבל הם הוציאו ב2011 אי פי שנקרא  Four Corners Bounce ואני אישית  ובהסתמך על השיר הזה מתכננת לבדוק ברגע שאצליח לאתר אותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני רוצה להמליץ בפעם המאה ואחת על הערוץ הנהדר הזה של יו טיובים שנקרא Network Awesome . כמעט חבל לי לעשות זאת, כי אני רוצה לשמור לעצמי את כל הגודיז, אבל זה פשוט יותר מדי נדיר. הם בעצם סוג של אוצרים, שזה בעצם מה שרובנו עושים כיום, לא? רוב המשאבים כבר מזמן  נפרסו  וצריך רק להתשמש בהם. וגם זה סוג של כישרון. הם אוצרי וידאואים שרצים להם ברשת והם עושים את זה כל כך יפה. בדיוק מלאה להם שנה והם גרמנים מסתבר. אז לספארקס חזרתי בזכות המקבץ הזה.

 

בTuff Darts פגשתי בזכות איש אחד שקוראים לו ויל הרמז, שכתב השנה ספר בשם Love Goes to Buildings on Fire. (אני מניחה שהשם קשור בזה). הספר הזה כמשתמע משמו, מתייחס לתקופת ניו יורק והמועדונים עם דגש על הסצינה של הCBGBs. כדי לקדם את מכירת הספר הוא הקים בלוג שמעלה תכנים שקשורים לסצינה הזו. מסתבר שטאף דארטס היה אחד ההרכבים שהופיעו שם והנה צילום של הסולן שלהם יחד עם דייויד בירן מאותה תקופה.

בכל מקרה, לטאף דארטס היה אלבום כייפי ביותר על גבול הטראשי. נחמד לי לחשוב עליהם מוקפים במוזיקאים בקליבר של טוקינג הדס, בלונדי, פאטי סמית  וטום ורליין ועושים משהו טראשי כזה. גם את השיר שחותם את הצד הזה ( של ההרכב ג'ק רובי) הכרתי בזכותו.

 

 

את השיר של Wimple Winch הכרתי בזכות העדכונים בפייסבוק/טוויטר של בוב ושרה מסיינט אטיין. לא בכדי המוזיקה של סיינט אטיין נשמעת ככה. הם בעלי טעם מוזיקלי כל כך פתוח ומגוון ומלא נשמה ובעיניי חובה לעקוב אחריהם ולהקשיב להמלצות .

 

לOrchestra of the Spheres יצא אלבום מאד נחמד בשנת 2011. אני לא יכולה לומר שהיה לי חיבור של ממש  לאלבום, אבל השיר הזה הוא שהביא אותי אליהם. אני מצדיעה להם על הגישה והיצירתיות, גם אם האלבום נוטה לחזור על אותו מומנטום.

 

 

את ultravox, אני חייבת לומר שאני לא מכירה מספיק וזה הולך להשתנות. הכל התחיל כשהאזנתי לפודקאסט שאירח את סטיב ליליווייט שהפיק לאולטרווס כמה אלבומם והשווה בינם לבין רוקסי מיוזיק . אני שמעתי שם מאד את רוקסי מיוזיק אבל מה שמצא חן בעיניי עוד היא העובדה זה שיש פה גם בסוג של פאנק סקס פיסטולזי וזה שילוב מאד מגניב בעייני. מעניין לחשוב ולזהות את השורשים העמוקים שמסתתרים מאחורי המוזיקה שאנחנו שומעים. לא מבחינה גנאולוגית אלא מבחינת האופן שבו היא מסייעת להתחקות אחר האישיות של המוזיקאי. והמוזיקה של אולטרהווקס בהחלט מספיק עמוקה ומגוונת כדי לעורר את הרצון הזה.

 

זהו להפעם .האזנה נעימה לכם.

 

 

רשימת השירים:

 

צד A

 

1. GNOD- Untitled i

2. Andre Vida -18 Gypsy Star

3. Peter Hamill -Red Shift

4. The EX -1993

5. Jonathan Richman -The Sea Was Calling Me ( Reprise)

6. Kode9 – Otherman

7. Devin Gary & Ross- 4 Corners

 

 

צד B

 

1. Sparks -When Im with you

2. Tuff Darts- Your Love is like a nuclear Waste

3. Wimple Winch -Save my Soul

4. Orchestra of Spheres- There is No No

5. Ultravox -Rockwrock

6. Jack Ruby -Bored Stiff

 

 

 

 

 

6 Comments

סיכום שנת 2011

היי

הנה הסיכום שלי. בחרתי הפעם להקליט אותו כפודקאסט משתי סיבות- האחת היא שאני מתגעגעת להקלטת הפודקאסטים. אם מישהו מחפש פרוייקט משותף של הקלטת תוכניות מהסוג הזה אני אשמח לקחת חלק.

הסיבה השנייה היא שהפודקאסט יחייב אתכם להאזין באמת למוזיקה, בניגוד לפוסט סיכום שסביר שתרפרפו מעליו ותסתפקו בלראות את השמות והבחירות שלי.

התנצלות אחת- משום מה אני קוראת לאלבום של סטטסון שלוש פעמים בשם הלא נכון  Judges  ,שהוא שם הקטע המרכזי באלבום, אבל שם האלבום הוא דווקא New History of Warfare Vol 2

אז תתעלמו. אני לא רוצה להקליט מחדש….

 

האזנה נעימה. אשמח לשמע מה דעתכם.

 

גלי

 

 

להורדה ישירה של הפודקאסט

לערוץ שלי בicast

13 Comments

במעגל השירים, במעגל הסמים

אל ואן דייק פארקס התוודעתי רק לאחרונה. האזנתי לפודקאסט בהשתתפותו, בו העלה זיכרונות וסיפר כל מיני אנקדוטות משעשעות על חייו ועל התקשרויות שהיו לו עם דמויות שונות מעולם המוזיקה.

 

למי שלא מכיר, פארקס, מלחין, מפיק, מוזיקאי, סופר  ואפילו שחקן.

פארקס כנראה ידוע יותר מכל בזכות התפקיד שלו ככותב השירים באלבום הגנוז (לא לאורך זמן!) של הביץ' בויז –Smile .

לפארקס היתה חיבה יתרה לסמים מעוררים ואחרים. נהוג לספר שבריאן וילסון רכש כמויות אדירות של מריחואנה, חשיש וסמים אחרים כהכנה לתהליך הכתיבה של האלבום והעבודה עם פארקס. תהליך העבודה על האלבום היה כנראה מאד יצירתי אבל עורר לא מעט התנגדות מצד שאר חברי ההרכב שטענו שהשירים הם בעצם הזיות אסיד.

 

אני פוסחת  על לא מעט סעיפים פה, האיש באמת רב פעלים, אבל זהו לא פוסט ויקיפדי. אני מתמקדת במה שנחשפתי אליו בינתיים. בכל מקרה זה בהחלט פתח לי את התיאבון לגבי פארקס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלבום הסולו הראשון של פארקס יצא ב 67 והוא נקרא Song Cycle . ותשמעו, הוא חתיכת יצירה מנוצחת לעילא, כתיבת שירים במיטבה, מבחינה מבנית, מבחינה תיזמורתית ומכל בחינה אחרת. כן נכון, זה קצת גיי. גיי נהדר.  כפי שכתב מבקר אחד, זהו נסיון נהדר לבנות אלבום קלאסי מנוצח (orchestrated ) לגמרי בקונטקסט של יצירת פופ.

האלבום מכיל גרסת כיסוי יפה לVine Street של רנדי ניומן ול Colours של דודנבן.

 


[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5u8VD-1ApxE [/youtube]

 

 


בפודקאסט איתו סיפר פארקס על ההתקשרות שהיתה לו עם ג'ואנה ניוסום. מסתבר שהיא פנתה אליו כי רצתה לשתף איתו פעולה, ואמרה לו עד כמה היא אוהבת את עבודותיו. הוא חשב שהיא תדבר על דברים שעשה עם אחרים ושאל אותה למה היא מתכוונת והיא ענתה Song Cycle . וזה מאד ריגש אותו שמישהי צעירה כזו מכירה ואוהבת את  הקלאסיקה הזו שלו. וזה אגב רק מגביר את אהבתי לניוסום והבנתי שהיא מוזיקאית אמיתית, שפרט לכישרונה באה ממקומות מאד טובים מוזיקלית . זו לא איזו צעירונת רדופת רצון לתהילה שמאמצת אופנות מתחלפות. מסתבר שעם פארקס עבדה ניוסום על אלבומה המופתי Ys . עכשיו כששמעתי את העבודות של פארקס אני לגמרי יכולה לראות את ההשפעה שלו על האלבום היפה הזה של ניוסום ועל היצירה שלה בכלל.

 

אגב פארקס מופיע לא מעט כיום בפסטיבלים, באירופה ובארה"ב. בשנה שעברה הוא הופיע במוגפסט. הפסטיבל הזה הוא הלווייתן הלבן שלי.

 

 

לפודקאסט המומלץ ביותר עם ואן דייק פארקס:

 

 

הלייבל בו יוצאים הריליסים של פארקס. אני עוד צריכה להתעמק שם בלא מעט דברים.



 

——————————————————

 

 

 

 

 

שני אלבומים השנה גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי. לשניהם קשר עמוק אחד עם השני: אני מדברת על האלבום של קורט וייל ואני מדברת על האלבום של War on Drugs -Slave Ambient.


War on Drugs היה ההרכב של קורט וייל יחד עם  Adam Granduciel. וייל כבר לא שם, כנראה רצה לטפח את קריירת הסולו שלו. אני לא יודעת אם רוחו של ההרכב שורה על יצירתו של וייל או להיפך, אבל בכל מקרה מדובר ברוח משותפת.


למה הם גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי? כי אני אוהבת אותם. ללא כחל וסרק, בלי שכלתנות יומרה או מאמץ. כשמאזינים למוזיקה שלהם התחושה היא שהיא באה מאד טבעי. אני לא כל כך יכולה לדמיין את תהליך היצירה שלו, פשוט כי התחושה היא שהיא תמיד היתה שם. ובספר שלי זו מחמאה אדירה.


יש לי הרגשה מאד מפעם כשאני שומעת אותם. המפעם הוא גם מפעם של מוזיקה וגם מפעם שלי, בו זמנית.

בהזדמנות אחרת אכתיר את האלבום של קורט וייל בתור אלבום השנה שלי, אבל כאן אתייחס לאלבום של War on Drugs .

 

יש פה קצת בוב דילניות, ואפילו דון הנליות, הס מלהזכיר.

וגם ברוס ספרינגסטין, כמו בשיר הבא שאני מכורה אליו קשות!

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=rMToQg0vSds [/youtube]

 

————————————————————

 


אני רוצה להמליץ על הפודקאסט הדו חודשי של מרכז הברביקן בלונדון. הפודקאסט סוקר אחת לחודשיים ארועים המתקיימים בו ומארח את האמנים השונים המופיעים באותה תקופה. בעבר התוודעתי אליו בעקבות ראיון עם פיטר האמיל לקראת הופעה של ואן דר גראף ג'נרייטור בברביקן.

 

החודש הטריגר מבחינתי היה מופע של ההרכב הגרמני האהוב עליי מאוס און מארס יחד עם Oval  בביצועים לשטוקהאוזן. אבל דרך הפודקאסט גיליתי עוד הרבה דברים מעניינים, כמו שיתוף פעולה בין ליין סינקלייר, סופר ותסריטאי וחברו אלן מור, וכן ההרכב  The Leisure Society  בו כנראה אתעמק במיוחד אחרי סיום הפוסט הזה…

 

הנה הקישור למהדורת הפודקסאט של אוקטובר- נובמבר. שווה האזנה לתאבי ידע והרחבת אופקים.

 


 

2 Comments

לקט

אין לי ממש השראה בזמן האחרון. הנכונות והרצון להיות נוכחת פה חזקים מתמיד, אבל אני לא מצליחה למצוא משהו מספיק חשוב לכתוב עליו.

לכן זה יהיה מהפוסטים הלא מובנים והלא מהודקים האלה שהם בעצם אסופה של דברים שאני מרגישה, עושה ושומעת לאחרונה. אה רגע,כל הפוסטים שלי נראים ככה, לא?

 

התחלתי עבודה חדשה. בעיקרון זה דבר טוב כי היא תואמת את מה שאני מחפשת כרגע ומאפשרת לי להרוויח את לחמי ביושר וגם מגבילה את זמן הבזבוזים שלי. מצד שני היא קטעה רצף די יפה של יצירה שהיה לי, שבא לידי ביטוי במיוחד פה בבלוג עם הפודקאסטים. אני מאד רוצה להקליט עוד פודקאסים אבל מחפשת נואשות נושא שיהיה קרוב מספיק לליבי וייעשה עם תשוקה אמיתית. כן , שוב ,גם פה. אבל גם בשביל תשוקה צריך לפעמים לפנות זמן כדי לחפש . זו אולי נשמעת כמו סתירה במונחים אבל לא בהכרח.

בשנים האחרונות, אולי בשנה האחרונה, אני מרגישה ששיתופי פעולה יצירתיים הם הדבר הכי מספק וכייפי שיכול להיות. הפרוייקט היחיד שעשיתי בחיי בזוג ( פרט לבית ספר וכאלה) היה פרוייקט קומיקס עם בחור מוכשר אחד. הוא צייר ואני כתבתי. גם אם לא היה קל להתאים את עצמי למישהו אחר, זה היה נהדר ומאתגר מאד. עכשיו אני חושבת על להקליט פודקאסט עם עוד מישהו/מישהי (אולי לארח כל פעם מישהו? איך עושים את זה טכנית? אני צריכה פשוט במחשב שתי כניסות למיקרופון, לא? נראה לי שהבעיה היותר קשה היא להביא את שנינו לחדר אחד בזמן נוח ).

אני צריכה ללמוד לנגן על משהו, או לעוות משהו. או מיומניות טכניות של נגינה. משהו לא אורתודוקסי. או צריכה לראות איך עושים את מה שעידו שחם הציע פה בתגובה לאחד הפוסטים שלי- להקים פסטיבל כיפוף מעגלים מקומי, אולי פשוט פסטיבל מוזיקה נסיונית. יש פה לפעמים אם אני לא טועה. אבל הם לא מספיק מגוונים לטעמי.

לקחתי חלק בתחילתו של פרוייקט רמיקסים. התחלנו עם קטע מקורי ששלח אחד מהמשתתפים וכל אחד אמור לעשות גרסא משלו לגרסא האחרונה שנעשתה (מבלי לשמוע את הקטע המקורי). מאד התחשק לי הפרוייקט אז התנדבתי להיות הראשונה שתעשה את הרמיקס לקטע המקורי. הקלטתי את עצמי עם מיקרופון בלופים ושתלתי את זה על גבי הקטע המקורי. השתמשתי בWavepad ומיקרופון .כמו לפודקאסטים.

אחרי שעה חשתי דחייה עזה כלפי מה שעשיתי. התחוור לי כמה קשה להיות מוזיקאי ולאהוב באופן קונסיסטנטי את מה שאתה עושה ולאהוב גם את המקומות שמהם זה מגיע. למה בחרתי לעשות את מה שעשיתי, והאם זה כן? בקרוב יהיה סיבוב נוסף של נסיון .אדווח לגבי תוצאותיו.

פתאום חלפה במוחי מחשבה נוראית! מה אם הכתיבה שלי עוברת אצל חלק מהקוראים באותו אופן שבו חווים שירים של meatloaf?

כלומר, כשמיטלואוף כותב שירים, הוא בטח מלא בתחושה של הגיון פנימי, מסר ורעיון שהוא רוצה להעביר. ותראו איך זה עובר אצלנו כשאנחנו שומעים אותו?

 

בשבוע הבא מתקיים פסטיבל Unsound בקרקוב, פולין . מסוג האירועים שנדמה שפשוט נתפרו עבור מידותיי. אקלקטי ,נסיוני, אפשר לראות פה את התוכנייה.

מופיעים שם שמות כמו פליקס קובין, קוד 9, , מרק מגוואייר, והכל תמורת כמה זלוטי.

אם הייתי יודעת עליו כמה חודשים מראש בטוח הייתי שם. אפילו לבד.

 

כשהתחלתי את העבודה החדשה ערכתי סינון של כל מיני בלוגים שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקרוא עכשיו כי לא יהיה לי זמן. כיסחתי איזה חצי מהבלוגים והרגשתי טוב עם עצמי. ואז פלאחט פגשתי באתר הזה,שהביא לי אותה בהפוכה עם משהו כמו 30 פודקאסטים ליום. כבר הספקתי לשמוע פודקאסט על תומאס דולבי וג'ונתן קו הסופר של רוטרז קלאב וגם אחד עם ואן דייק פארקס. האתר הזה יכול להפוך ללחם והחמאה שלי. יש שם את כל מה שבנאדם צריך לדעת. ייש משהו מקסים בפורמט של ראיון נכון? הוא יכול להיות נורא מגביל ומסרס אם הוא נטול יצירתיות, אבל אם מושא הראיון הוא בנאדם מעניין ואם המראיין אינו נוקשה ובנאלי, אין גבול למה שאפשר לעשות. ויהיה זה מרואיין מתחום המוזיקה או כל תחום אחר זה לא משנה.

 

אפשר לקנח במה שאני שומעת לאחרונה .

 

Wooden Shjips

West

דיסק מוצלח סך הכל. מפרגנים לו הרבה. בעיני הוא טיפה רחב ומנופח שכזה. זוכרים שכתבתי בפעם הקודמת על תבניות מוזיקליות ועל התכונה הרווחת כיום לנסות לעשות משהו מוצלח ולא בהכרח משהו יצירתי? – אז הנה דוגמא לאלבום כזה. וזה כמובן לא גורע מאיכותו. זה פשוט פחות מרגש אותי.

יש לי הגדרה מצויינת לאלבום הזה:

הוא נע תמידית בין אוברסטייטינג לאנדרסטייטינג.

הנה אחד הרגעים החביבים עליי

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Akws4cCn1cI[/youtube]

 

Brian Johnstwon Massacare – The Singles

יש טובים יותר יש פחות. בגדול אני פחות חובבת אוספים אבל חשבתי שאולי אצליח להתרגש פה ושם כי סך הכל אני חושבת שהם יכולים להיות מאד נוגעים ללב. זה לא קרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

The Sound of Siam

יופי של דבר. פרוייקט של פסיכדליה מתאילנד… עטיפה משמחת ויופי של שירים. לפעמים תתפסו עצמכם בידיים ותאמרו "למה אני שומע את הדבר הזה?" . אבל זה רק בגללהשפה והטיפ'לה צווחנות של הזמרות. מבחינה מוזיקלית זה אחלה דבר ובא מכל המקומות הטובים שאנחנו מכירים.

 

 

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=JNYOtthPxas[/youtube]

 

Hunx and His Punx-too young to be in love

זו הפגישה הראשונה שלי איתם והאמת – הוא די מוצא חן בעיניי האלבום. אני פחות נופלת לשטיקים של הסיקסטיז סטייל וסגנון הגיי של הסולן אבל אני מאד אוהבת דווקא את הזמרת (או אחת מהן לפחות) אני חושבת שהיא מצויינת. ויש פה כמה שירים חזקים.

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=H-NMyljAfyc[/youtube]

 

Meat Puppets -Up on the sun

מה עוד יש לומר על האלבום הזה. ניסיתי להסביר לכמה אנשים איך זה היה עבורי לחזור אליו , עכשיו שיצאה מהדורה מחודשת של האלבום בויניל – אתה מרגיש שמישהו עושה לך עיסוי למוח וזה נעים מאד. אחד האלבומים, אין מה לומר.

 

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=SihrzuZ9IKM[/youtube]

 

 

זהו להפעם

ניפגש אולי בפוסט מהודק יותר. .

4 Comments

לא עובד

האמת, מצא חן בעיניי שהפוסט ייקרא "לא עובד" וכל מי שיראה פריוויו שלו יחשוב שזו תקלה. "הלינק לא עובד" וכ"ו. אבל בבחירת השם יש גם התייחסות לענייננו (לא עמוקה, אל תתייחסו אליי ברצינות תהומית). באופן כללי, למרות שאני לא רעה במתן שמות לפוסטים שלי, הייתי מעדיפה לקרוא להם פוסט1 פוסט2 פוסט53 אבל זה כנראה לא כל כך יעבוד בשבילי.

 

היום הפוסט בסימן נשיות.

 

"האלבום של אן סטיל" (The Ann Steel Album) מ79, בהפקתו של המלחין/מפיק האיטלקי רוברטו קאצ'יפאגליה הוא מין אלבום כזה שבלוגרים מסביב לעולם, במיוחד חובבי אזוטריה, אוהבים לכתוב עליו. אז הנה, אני לא חריגה בעניין ודואגת לגלגל את זה הלאה.

לא, באמת, זה די תמוה שאלבום של זמרת אלמונית שהוציאה אלבום אחד בלבד שרובנו לא שמענו עליו יופיע בלפחות תריסר בלוגים של מוזיקה.

אן סטיל היתה דוגמנית אמריקאית. קאצ'יפגליה היה (ועודנו) מלחין איטלקי שהתנסה הן באלקטרוניקה כמו גם במוזיקה קלאסית. סטיל כתבה את המילים לשירים באלבום. קאצ'יפאגליה הלחין והפיק.

שימו לב לשיר פה למטה, האהוב עליי באלבום -שימו לב איך סטיל היא סוג של פינוקיו כזה. מצד אחד החזות החיצונית מאד מושכת. היא מהממת. מצד שני היא נוטרלה מכל מיניות בקליפ. אהובים עליי במיוחד הקטעים בהם סטיל משחקת בתפקיד המחוג של השעון.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=y8Y1jbL1aEE[/youtube]

 

 

עליתי על אתר שמעלה המון המון סרטונים ומקבצים שונים, לעיתים פרוייקטים שנערכו ונאצרו על ידי אושיות תרבות שונות. עוד לא לגמרי הבנתי את היקף הפעילות של האתר הזה, הוא נראה לי מגוון מאד. אפשר למצוא בו את "כלב אנדולוסי" של בונואל לצד סרטים של באגס באני. אני הגעתי אליו דרך פרוייקט שהוקדש לנשים בpunk.

 

מריה מינרווה (או בשמה האמיתי  Maria Juur ). אלילה אסטונית בת 22 .כולה 22. למה אני אוהבת אותה? לא לגמרי ברור. כנראה כי היא לא נופלת לשטאנץ צפוי של לא מעט נשים מוזיקאיות יוצרות כיום: היי או אלילת רוק, או סינגר סונגרייטרית ענוגה. שלא לדבר על מעצמות פופ מתוקתקות.

לפני שיצאו עליי שזילזלתי בנשים מוזיקאיות יוצרות אז לא ,הקדשתי לכך מחשבה ונראה לי שזו תופעה עכשווית שחוצה מגדרים. יש איזושהי נהייה אחרי מה שעובד. המוזיקאים לא ממהרים ליצור אלא לעשות מוזיקה שתעבוד. לא בהכרח מוזיקת מצעדים א-לה ביונסה, אבל לענות על תבניות שהוכיחו עצמן או מוצלחות כמו אריאל פינק, פנדה בר וכ"ו.

אז בעידן של הרכבים כמו Dum Dum Girls או The Girls ,כיף שמגזיני המוזיקה כמעט פה אחד מתיישרים ומפרגנים למריה מינרווה. זה די בולט שהבחורה הזו היא יוצרת לפני שהיא מוזיקאית. שהיא מתנסה. וזה לא מושלם ולא תמיד מבריק, אבל זה בהחלט מעורר הערכה . וזה רק בגיל 22, מעניין יהיה לראות מה יתפתח איתה. מה שעוזר למכור את מינרווה זו הנישתיות הוינטג'ית שלה- הריליסים שלה עד כה היו אך ורק בפורמט של "12 וקסטה, ואזלו מן המלאי די במהרה.

מריה אוהבת להגיד שאת המוזיקה שלה היא מקליטה בחדר השינה שלה. הטכניקה של מריה היא להקליד מילה אקראית ביו טיוב, לגזור קטעים קצרים מהקליפים שהיא מוצאת בחיפושים האלו ולעשות מהם לופים.

נישתי תיקראו לזה? יתכן.  ועדיין, לטענתי אין מספיק מזה כיום. מהיוקו אונו-יות , מהלורי אנדרסוניות.

הקטע הראשון ממחיש את דבריי יותר מהשני, שהוא ממש יכול להיות להיט. ובשל כך, כמובן שאבכר את הראשון.

אתם תשמעו ותחליטו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=gUFr_wsmHig[/youtube]

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=fvSQ7OnJMlA[/youtube]

4 Comments

אם זה לא שבור תקן את זה

"אני רואה מוזיקה דרך קואורדינטות" אומר טום ג'נקינסון (אקא סקוורפושר), ממקום מושבו שבאסקס הירוקה. אני רוצה שקיפות מלאה, לדעת איך דברים בנויים, ולכן אני לא יכול להסתפק בנגינה אני חייב לבנות בעצמי את כלי הנגינה שלי.

I like to make something through breaking it, אומר סקוורפושר

 

כלעומת כמעט כל סממן של קידמה ניתן יהיה לצפות למצוא מגמה נגדית של התרפקות על מה שהיה, לפני. בפודקאסט  שלי על המוג אני מתייחסת אליו למוג בשני אופנים: המוג מוצג מצד אחד בתור סממן לקידמה, בהחליפו את הדרכים הסיזיפיות של המוזיקאים הקונקרטים שהדביקו סלילי טייפ יחדיו, ומאידך המוג מוצג אצלי כדרך להתרפקות על העבר ושימורו. שמירה על הסאונד האנלוגי למרות ועל רקע העידן הדיגיטלי.

 

 

הנה דרך לייצר משהו דרך קילקול שלו. היא נקראת Circuit Bending:

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pZiVOiKRlzU&feature=relmfu [/youtube]

פסטיבל בנט מציג עצמו כך: אם תמיד התעניינת באלקטרוניקה או במוזיקה אלקטרונית או שסתם בא לך לנפץ צעצועי ילדים, בפסטיבל תמצא אנשים כמוך.  הפסטיבל מתקיים פעם בשנה והאג'נדה המוצהרת שלו היא שבאמצעות מה שנקרא circuit bending יכול כל אחד ליצור ולהביע מה זה אומר להיות אינדיבידואל בחברה הנשלטת על ידי טכנולוגיה אלקטרונית.

 

הנה תיעוד השיאים של הפסטיבל מ2005:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=eTq9DOXBjvo [/youtube]

 

נכון שזה נראה כיף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

אני לא יודעת כמה פירסמתי פה את דעתי כי וילקו הינה הלהקה הטובה ביותר בעולם כיום. אבל גם אם לא ניכנס פה לדירוגים, מדובר פה בהרכב חכם, בוגר ויצירתי. והוא נמצא הרבה בתנועה.  בין הפרוייקטים הלא מעטים של ההרכב היה לאחרונה אוצרות פסטיבל בשם Solid Sound שהתקיים לפני שבועות מספר במסצ'וסטס. לפסטיבל הזה שאצרו וילקו היה ליינאפ חביב ביותר שכלל את וילקו עצמם, את ת'רסטון מור, ג'יימי  לידל ואחרים. אבל הסיבה שאני מציינת אותו פה היא שבפסטיבל הוקם גם מתחם של כלי נגינה תוצרת יד (Handmade Music Lounge).

 

כמו בפסטיבל בנט, גם פה שולטת רוח הDIY.

open source ,hackable  הם עוד שמות תואר שחוזרים על עצמם בהקשר זה.

אפשר לראות פה למטה שלוש דוגמאות מייצגות של כלי הנגינה שהופיעו בתערוכה הזו.

 

[vimeo]http://vimeo.com/15472442 [/vimeo]

 

והחביב עליי מכולם

 

[vimeo]http://vimeo.com/21278070 [/vimeo]

 

נירגע קצת מאווירת שיעור מלאכה עם שני אלבומים שרציתי לספר עליהם. אחד יצא ואחד מתעתד לצאת ממש בקרוב.

 

אלבום חדש ל Seun Kuti , בנו הצעיר של פלה (ואחיו של פמי). זהו אלבומו השני ופרט שמיד תופס את עיני היא העובדה שבריאן אינו הוא אחד ממפיקי האלבום. לאינו חיבה גדולה לאפרוביט וגם לי…כנראה בזכות אינו.

בכל מקרה כמו שמציינת אחת הביקורות על האלבום זה לא בהכרח עניין שמאד משפיע על האלבום. מי שאוהב אפרוביט אני מניחה שישמח לאמץ לחיקו גם את האלבום הזה.

קראתי בעניין על Seun שהוא מוביל את להקתו של אביו Egypt 80 עוד מהיותו בן 14. זה יפה. ואיתם הוא גם הקליט את האלבום הנוכחי. אשר להתרשם פה למטה מרצף של שני קטעים מהאלבום.

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=z43Q5OtRUQM [/youtube]

 

 

 

רוברט פולארד מתהילת Guided By Voices נוהג להיכנס ולצאת מפרוייקטים בקצב היסטרי (האמת הוא יותר נכנס מאשר יוצא). זה שהוא מוציא שלושה פרוייקטים בשנה מינימום זה כבר לא מפתיע. את גאידד אני אוהבת מאד ובמיוחד בזכות השירה של פולארד (אבל לא רק). עושה רושם שהפרוייקט הבא שלו שעומד לצאת באוגוסט יעניין אותי במיוחד- הוא משתף פעולה עם מיצ' מיצל , קולין ניומן ולא אחר מאשר ג'יי מאסקיס! אלבום קונספט שמתיימר לעסוק במצבו העגום של הרוקנרול?? Boston Spaceships הוא שם ההרכב ואפשר לראות פה את הטריילר לאלבום:

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=_FDcgLriN_4&feature=channel_video_title [/youtube]

 

ולסיום, ובפינתנו, מבט נוסף על כלים שגלי אוהבת במיוחד

 

 

8 Comments

פודקאסט שלי על מוג סינתסייזר

התכנית הפעם חגיגית במיוחד ומוקדשת למוג. פיצלתי לשני חלקים כדי שההאזנה תיהיה פחות תובענית.

 

 

 

 

חלק א

 

 

חלק ב

 


 

לכל הפודקאסטים

 

***

תזכורת -לבלוג יש עמוד פייסבוק. זה הזמן לומר שמדי פעם אני שמה דברים שמופיעים רק שם ולא בבלוג. ובכלל, מה איכפת לכם להביע תמיכתכם? מקסימום תעשו הייד אחר כך לפידים הגם שאני רחוקה מלהפציץ שם.

האזנה נעימה!

4 Comments

מיקסטייפ חדש – GB11

להורדה כאן או ע"י הקלקה על התמונה

Leave a comment

אלבומי מאי

אוי ויי, העבודה על הפודקאסטים לוקחת לי את כל משאבי צריכת המוזיקה. במהלך יצירת פודקאסט אני גוזרת על עצמי צום ומפנה בלעדית את זמני למושא פודקאסטי. זה אומר שההספק שלי עם אלבומים אחרים די ברצפה.

רציתי לכתוב פה גם על המנטלז , ועל מטרונומי והמיט פאפטס- כולם אלבומים מומלצים. אבל החלטתי שאין לי משהו בעל משמעות לומר. אז אתייחס לשניים אחרים.

 

Mike Watt -Hypenated Man

יופי של אלבום. למעשה, אלבום כזה זה מה שאני רוצה לראות יותר. כמו זה ,כמו קורט וייל, משהו עם איזשהו עוגן מוצק. משהו פחות פוסט מודרניסטי. פחות אריאל פינקי, פחות אלון עוזיאלי , יותר….

למי שלא מכיר , וואט ,באסיסט, בעברו ממיסידי Minutemen, כרגע מנגן כחלק מהסטוג'ס אבל בהחלט מוזיקאי מוכשר בזכות עצמו. הוציא אלבום שכפי שטען עליו חבר הוא מאד ביפהארטי. למעשה מדובר בשרשרת ארוכה של 30 קטעים קצרים למדי, שונים ומשונים.

וואט מתייחס אל האלבום כאל עוד אופרה. עוד אחת הנוספת על שתי האופרות הקודמות שלו. קראתי את דבריו של וואט על האלבום שלו עצמו ואני חייבת לומר שמזמן לא ראיתי טקסט שכתוב בצורה כל כך אמיתית וכנה. אהבתי את ההתייחסות של וואט ל30 השירים באלבום כ30 פיסות קטנות שהן בעצם חלק מיצירה אחת שלמה שמתנגנת בראשו. זו בדיוק התפיסה הזו שהופכת אלבום לטוב, לא?

חוט  נוסף המקשר בין השירים הוא שכולם עוסקים בדמויות מתוך ציוריו של הירונימוס בוש. או לפחות בפרשנות נטולת-היומרות- להיות-צודקת של וואט את אותם ציורים.

המוות של חבר הילדות של וואט והקו- פאונדר של מינוטמן, ד. בון מתאונת רכים ב1985 היה טראומטי ביותר עבור מייק וואט. אפשר לומר שהוא הקדיש את שארית הקריירה שלו לזכרו. ב Hypenated Man  מנגן וואט בגיטרה של בון.

צפיתי בסרט על מינוטמן (We Jam Econo), ואחרי צפייה בו, קריאה מדברי וואט ועל האלבום, אני חייבת לומר שהטראומה מאד ניכרת. עם כל העצב- זה יפה ומרגש מאד.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=PfDFS6iOV0k&feature=related[/youtube]

 

Kurt Vile -Smoke Ring for my Halo

אני חייבת לומר שלא ציפיתי למשהו ראשוני ופוגע כל כך מבחור עם שיער ארוך ובייביפייס , אבל כן, זה המצב. האלבום רחוק מלהיות מושלם. אולי השלמות היתה פוגעת בו? מתי שמעתם לאחרונה אלבום מושלם? שנעשה בימינו? אולי פליט פוקסס הראשון? לא יודעת. אשמח לרעיונות בנושא.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=90WhAqmuee0[/youtube]

 

 

Metronomy -The English Riviera

Meat Puppets- Lollipop

The Mantles -The Mantles

2 Comments

פודקאסט שלי על Here Come The Warm Jets

 

לרגל אלבומו החדש של בריאו אינו (יוצא בשבועות הקרובים), יוקדש הפרק הפעם לאלבומו הראשון Here Come The Warm Jets.

אני יודעת, אני מסתובבת באותה שכונה כבר לא מעט זמן וחלקכם אולי כבר שבע מאינו-בירן-אדריאן בילו-פריפ. אני מבטיחה לקחת כיוון מאד שונה בפרק הבא. בכל מקרה, האלבום הזה הוא כדאי גדול.

למי שרוצה להשוות איפה אינו נמצא היום אפשר לשמוע כאן שיר חדש שלו יחד עם המשורר ריק הולנד.

 

לערוץ הפטפטן

 

להאזנה:

2 Comments