Growing Backwards

הגיע הזמן הזה בשנה. יד על הלב -אני לא מתה על התקופה הזו. כי בשבילי זה זמן להעלות הילוך, להתמקד לשמוע רק מוזיקה חדשה. ואני אוהבת מאד להתפזר עם מוזיקה. אבל זה קורבן קטן להקריב כדי לממש את תחושת השליחות שלי לספר לכם מה אהבתי השנה ומי יודע, אולי גם להשפיע ולגרום למי מכם לתת הזדמנות למשהו שבחר לדלג עליו. כל האלבומים שמופיעים פה היו חברים במהלך רובה של השנה ורציתי לחלוק. היו הרבה דברים יפים השנה, היו רגעים באלבום של דיויד בירן, היה את האלבום של Ought , מידנייט, Mos Generator, Parqouet Courts' Iceage ולכאורה כשאני מסתכלת על הרשימה שלי אני שואלת את עצמי – מה עושה את האלבומים שבחרתי ליותר טובים בעיני?הם לא מושלמים יותר (חוץ מהמקום הראשון כנראה), אבל משהו בהם הצליח כן להרטיט את הלב המזדקן הזה. משהו שינה. משהו היה אחר. הרבה פעמים עבורי זאת השירה, לפעמים זה הכוח, האינטנסיביות והעוצמות, לפעמים זה מחובר להיכרות ותיקה עם המוזיקאי ותחושת אינטימיות איתו ולפעמים פשוט תחושה של שלמות שמתגבשת עם האזנה לאלבום כולו , ולאו דווקא לשיר אחד ממנו.

אז הנה : 

Yo La Tengo – There's a Riot Goin On

 

לא מאד מפתיע למצוא בסיכום שלי את ילט. זו כבר די מסורת. גם כשבשביל חלקכם מדובר ב"עוד אלבום של ילט" או באלבום שהוא רק בסדר גמור, אני חווה את זה אחרת. החברים שלי באים לבקר אותי שוב, בפעם המי יודע כמה, והחוויה היא מאד אישית.  השליש הראשון של האלבום מעולה, לא פחות מזה. לאחר מכן מגיע החלק המינימליסטי שגם הוא מצא חן בעיני בדרכו השקטה. השליש האחרון הוא בעיקר בלדות והוא גולש פה ושם למחוזות השעמום אבל האלבום כולו שומר תמיד על האור הקטן בלב, שנקרא "יו לה טנגו".
קצת על עטיפת האלבום- מה זה? מיקרובים?
גיליתי שתמונות הקאבר של אלבומי יולה נוטות לתעתע בי. אם באלבומם האהוב עלי ביותר And then nothing turned itself inside out ראיתי בעיקר בית מפיץ אור בתוך עלטה מוחלטת וטבע אימתני, הרי נעלם מעיני שנים רבות שיש שם מישהו מתחת פנס? או שאולי הוא צופה באיזה עבמ?
ואילו בעטיפת Fade ראיתי הרבה זמן עץ גדול ויפה אבל לא ראיתי שחברי ההרכב עומדים שם מתחתיו.
אולי בעוד כמה שנים אגלה שגם מאחורי המיקרובים יש סיפור.

 

The Mekons 77 – It is Twice Blessed

 

כיף של אלבום שלא קיבל לדעתי מספיק תשומת לב. מרבית השירים כתובים היטב, אני אוהבת במיוחד את השירה פה. זהו אלבום קאמבק של הרכב אינטיליגנטי שצר לי לומר, לא נמצאים רבים כמותו בסביבה. 

 

Arabrot -Who do you Love

 

 נתחיל מזה שאני מאד אוהבת את העטיפה. שנית, יש באלבום הזה כוחניות שקשה להתעלם ממנה. עם זמרת שנשמעת לי כמו תמי ווינט וזמר שנשמע כמו ניק קייב – קשה לפספס :)

יש פה כמעט להיטים! וזה לא מובן מאליו באלבום מהז'אנר הזה. ומה מה שלמדתי בעיקר מהאלבום הזה הוא שאני צריכה להכיר את קודמו, The Gospel. ככה לפחות אומרים כולם.

The Breeders – All Nerve 

 

אלבום קאמבק ראוי וכיפי. הוא אולי לא מרגיש תמיד מהודק אבל יש בו כמה רגעים חזקים מאד יש זרימה טובה והרבה טבעיות נטולת תאטרליות של The Girls are back in town . להיפך, זה כאילו הן מעולם לא עזבו. שירים בנויים היטב וקאבר אחד לArchangel Thunderbird שכמובן שבה את ליבי מיד.

 

Mouse on Mars – Dimensional People

אני מאד שמחה לארח פה את ההרכב הזה. הרכב משמעותי בהיסטוריה האישית שלי, כמעט מיתולוגי, ובצדק. אלבומיהם Vulvaland ו Ihaora Tahiti הם חד משמעית מפסגת האלקטרוניקה של שנות ה90 ובכלל כנראה. אחר כך באו עוד אלבומים טובים יותר ופחות ,תמיד עם ניצוצות גאוניים, פשוט דורשים לעיתים יותר אורך רוח, יותר נכונות להשקעה. פחות כובשים. בא האלבום הזה, נתקלתי בו לגמרי במקרה וגם יכלתי לפספס כי הפסקתי לעקוב, השמיעו קטע באיזו תכנית שהאזנתי לה. השליש הראשון של האלבום קרוב מבחינתי לרמות שהכרנו בVulvaland עם יצירה בת שלושה חלקים הנקראת כשם האלבום. אחר כך באים עוד כמה קטעים טובים מאד ובהמשך טובים עד נחמדים. אבל הסך הכל די נפלא. יש הרבה אורחים ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שבלי קשר לז'אנר, MOM יכלו לעשות בית ספר לגורילז או לקודם של דה לה סול שכל כך אוהבים להפציץ עם אורחים. פה הם די מפנקים באורחים אבל הם לא מאבדים את עצמם כשהם עושים את זה.

 

Mary Halvorson – Code Girl

 

מרי הלבורסון גיטריסטית הג'אז החמודה עם החוטם המחודד והמשקפיים המגניבים, הוציאה אלבום טוב מאד השנה. בדרך כלל כשאני אומרת "טוב מאד" זה אומר שכנראה אני מסויגת ממשהו ושההתייחסות שלי מעט מרוחקת ולא מלאת תשוקה. גם כאן זה המקרה כי קשה לי עם הזמרת שמלווה את האלבום – לא שהיא לא ממלאת את תפקידה נאמנה והיא מגוונת ומעניינת ובמובן מסוים היא די "עושה" את האלבום אבל עדיין …בא לי לסטור לה לעתים, כפי שכבר ציינתי במקום אחר. האלבום גם ארוך מאד כך שאתה עובר את מגוון הרגשות לאורך האזנה לו. בכל זאת, זה אחד האלבומים שאני יותר מעריכה השנה וגם די חרשתי עליו כך שהותיר את חותמו.

Large Unit – Fluku

 

כמה מקסים! הLarge Unit של Paal Nilssen Love עובר בכל המחוזות האפשריים ומצליח להיות מענג כמעט לכל אורכו. הובטח לי ביקור שלהם השנה בלבונטין מה שמלכתחילה לא היה ברור איך יתרחש לוגיסטית ולא קרה, אבל לפחות נשאר לנו האלבום היפה הזה

 

Wei Zhongle – The Operators

לא רבים יודעים זאת אבל בעברי הייתי פרוגרית לא קטנה. בעצם רבים יודעים זאת כי אני אוהבת להגיד את זה והנה היתה עוד הזדמנות :)

מסביבי האלבום של wei zhongle קיבל אפס תשומת לב והתוודעתי אליו דרך תכנית אחת מאד מסוימת ב WFMU , אבל מרגע שזה קרה, לא יכולתי שלא להתאהב. המוזיקה הזו שאבה אותי לתקופת התיכון. האלבום הפתיע אותי בכמה הוא טבעי לי. הרגשתי כאילו מדברים בשפה שלי ואפילו שזה לא סקסי ובועט בשום צורה, זה הכי נכון בשבילי. לצערי גיליתי שאחרי האלבום הזה ההרכב החליט להתפרק וחבל לי כי ההיכרות מאד קצרה.

תמיד המילים שלי נשמעות לי מעטות מדי ושטוחות, אז אני קוראת קצת ביקורות, לא כדי להעתיק אלא כדי שהמחשבות שלי יקבלו נפח ונתקלתי (בביקורת וחצי שבכלל היתה קיימת על האלבום) את המילים הבאות: 
This release feels like a modern-day homage to Remain in Light,
אה?

co-insidence ? I think not ,

למרות שאני לא בטוחה מה דעתי על ההשוואה לא כל כך רואה את הקשר. אני יותר חשבתי על השירה כפיטר האמילית אבל לא משנה. זה חייב להיות סימן שנועדנו זה לזו.
Wei Zhongle. תכירו את השם.  ואז תשכחו אותו. כי הם התפרקו.

 

Heilu Mergia -Lala Belu

 

קל לאהוב את היילו מרגיה. אני אוהבת לאהוב את היילו מרגיה. החברות שלנו לא כזו ארוכה בשנים, את השם הכרתי כבר כמה שנים אבל באמת להאזין יצא לי בהופעה הראשונה שלו בארץ לפני כשנה וחצי שנתיים. המוזיקה תמיד חמה ויפה, הוא מולטי אינסטרומנטליסט וגם נראה איש ממש נחמד. האלבום השנה טוב במיוחד (כלומר לא ביחס לקודמיו של מרגיה אלא טוב במיוחד מבין אלבומי השנה והתאהבתי בו בקלות. מומלץ.

 

Hot Snakes – Jericho Sirens

 

אני חווה את האלבום הזה כאילו נעשה בנשימה אחת. האמת אני לא מרגישה כאילו זה אלבום שנעשה באולפן אחר מחשבה, אלא כאילו תפסתי את ההרכב באיזה ערב במועדון לא גדול וזו חצי שעה שלקוחה מהערב הזה. האופן שבו הוא מסתיים כאילו בפתאומיות קצת מחזקת את הרושם הזה. אני אוהבת את הזרימה בין הקטעים, אני אוהבת את ירידות הטון הנמוכות של ריק פורברג (לכל אחד מאיתנו יש את הדברים הקטנים ששובים את ליבו ושבירת הטון בשירה באופן כזה נמצאת אצלי במקום גבוה). אדיר

 

The Ex – 27 Passports

 

ככה בלי לשים לב The Ex התברגו להם לטופ 5 הלהקות הפעילות האהובות עלי כיום (אני לא יודעת בדיוק למנות כרגע את אותן 5, רק יודעת לומר שיו לה טנגו ודאי נמצאת שם). וזה כבר לא עסק חדש, האהבה שלי לEx. זה משמח אותי שיש להקה לא אמריקאית וגם לא אנגלית שנמצאת שם בליבי. לא יודעת מה המשמעות של זה. אבל בטח יש לזה משמעות שהם הולנדים. יש לי מין חלום רומנטי שאני נמצאת באיזו חגיגה כזו שמחה ושהאקס מנגנים בה עם הרכב אתיופי כמו שעשו לא מעט, וכולם לובשים בגדם צבעוניים וגם אני והלב מתרומם משמחה. מקסים בעיני שמוזיקה יכולה להישמע כל כך בועטת ובה בעת צבעונית ושמחה. הם אחרים, הם מיוחדים והאלבום האחרון שלהם נהדר. בועט, אינטיליגנטי, קצבי. שמח, ביקורתי, הם אף פעם לא מעושים. וכמו שאומרים פה בביקורת החביבה של The Quietus, עם המון Attitude. האלבום הזה התחרה צמוד עם המקום הראשון שלי והוחלף לקראת הסוף בלית ברירה …

 

ולמקום הראשון שלי!

Low- Double Negative

 

לא היה לי ספק לגבי הבחירה במקום הראשון. כי האלבום הזה ערער את שנתי המוזיקלית. מודה, בהאזנה ראשונה קצת נרתעתי. לא ציפיתי למשהו אפל כזה מ Low. אבל מתגבש אצלי הרושם שלא הכרתי אותם מספיק. בהאזנה השנייה, אחרי כמה ימים הופנטתי לגמרי. מאז בכל הפעמים ששמעתי אותו, הוא לא נשמע לי כמו אוסף של שירים אלא כמו יצירה אחת רצופה. הצליל העכור שנשבר מדי פעם על ידי קולה הרך והמתוק של מימי ולפעמים לא נשבר ואין ממנו מוצא -מדובר ביצירה ששואבת אותך אליה ואתה מאזין לה בנשימה עצורה. וגם מתקשה אחר כך לעשות משהו אחר, להתרכז במשהו אחר ובטוח לשים מוזיקה אחרת. וזה כשלעצמו אומר המון. יותר ויותר מתחוור לי כמה מיוחד ההרכב הזה. אני לא חושבת שיש אלבום שבכלל התקרב לעומק, ליופי ולייחוד של היצירה הזו. 

 

זהו ידידי וידידותי. אני הייתי אני, אתם הייתם אתם ונראה לי שנוח לנו עם הסידור הזה.  תודה שנשארתם. כמו תמיד יש גם צלילים. מקווה שהצלחתי להעביר את הטון האישי שלי

שנה טובה!

גלי

 

Tracklist

The Breeders – Archangel's Thunderbird
The Voidz – Pyramid Of Bones
Chrome – Lipstick
Hot Snakes – I Need a Doctor
David Byrne – Doing the right Thing
Nadine Shah – Place Like This
The EX – The Heart Conductor
Shannon and the Clams – I leave again
Round Eye- Joe Bob Bridge 5 / Curami
Booji Boys – Oh Yeah
Ought -Desire
Daniel Carter, Tobias Wilner , Djibril Toure , Federico Ughi – Canal Street

היי! שנה טובה לכל

מגישה בפניכם את סיכומי. אוהבת אותו ואת האלבומים שבחרתי השנה.

השנה הרגשתי יותר מתמיד שרוב האלבומים הנבחרים שלי טובים באותה מידה, ושמה שקובע את דירוגם אצלי הוא הטעם האישי שלי.

אז הנה, Here goes nothing:

 

 

Michael Chapman -50

דילן של הגליל? כריס דה ברג של הפולק?  תגידו מה שתגידו אבל לאלבום הזה יופי בלתי אמצעי, עוד אלבום של צ'פמן. עוד אלבום יפה של צ'פמן. והפעם בשיתוף מוזיקאי חביב עלי ביותר -סטיב גאן. "50" מבחינתי הוא מהאלבומים האלה שהם בעצם שיר אחד שמלווה אותנו מתחילתו ועד סופו. לעיתים נדמה שצ'פמן ינגנן את עצמו לדעת עם אותו ריף גיטרה, אבל הריף הזה יפה, במיוחד כשהוא מלווה בקולו הנבון והרך של צ'פמן.

 

===============================================

 

 

The Dream Syndicate – How Did I find Myself here

קלאסה של אלבום. מזכיר נשכחות , ולאו דווקא את Dream Syndicate עצמם כי אני לא יכולה לומר שהכרתי אותם יותר מדי לעומק. מעורר געגועים להכל

 

 

 

 

===============================================

 

King Gizzard & The Lizard Wizard – Flying Microtonal Banana

אודה ואתוודה. זהו האלבום היחיד מתוך החמישה שהוציאו או אמרו שיוציאו השנה, וגם הראשון שהאזנתי לו שלהם אי פעם. יש משהו מפה בהרכב הזה. יכול להיות שבאו משדרות? הצחקתי את עצמי, דומים לנו כמו האיטלקים או האירים. מכירים שאומרים את זה? אלבום מהנה למדי. אשמח לראות את ההרכב בהופעה

 

 

 

===============================================

 

 

James Holden & The Animal Spirits

שילוב יפה והרמוני של מקצבים- אסייתים, אפריקאים וכמובן אלקטרונים. ובהשפעת הדיווחים, ההאזנה לאלבום מעוררת רצון לראות את ההופעה

 

 

 

 

===============================================

 

 

Joshua Abrams & Natural Information Society – Simultonality

גם  לפני שנתיים הופיע אברמס ברשימת אלבומי השנה שלי, והוא נשאר בשלו. לופים על גבי לופים שמתכנסים למשהו חוצה או אפילו מעבר לז'אנר זה או אחר. לא לגמרי אחר מקודמו ברשימה זו.

 

 

 

===============================================

 

 

Sly and the Family Drone + Dead Neanderthals – Molar Wrench

נתחיל מזה שזו אחת מהעטיפות האהובות עלי השנה. נמשיך בעובדה שהאלבום הזה חסר מעצורים. משחטת פרי ג'אז ונויז. האלבום הזה הוא הרעיון שלי לפאן

 

 

 

===============================================

 

Han Bennink Trio – Adelante

מקסים. לפרקים האלבום נדמה כמו פסקול לסרט שלא באמת קיים. לפעמים חשבתי על סאטי, לפעמים על דיוק אלינגטון. האלבום ליווה אותי לאורך "חגי תשרי" והפך אותם לחגיגיים ויפים יותר

 

 

 

===============================================

 

 

Vijay Iyer Sextet – Far from Over

אלבום נהדר. לא האזנתי להרבה ג'אז השנה אז אם צריך לבחור נראה לי אלבום לא רע "ליפול עליו"

 

 

 

 

===============================================

 

 

Cheveu & Group Doueh – Dakhla Sahara Session

אחד האלבומים הבולטים השנה. אני חייבת לציין שאני מעדיפה אותו על החומרים הקודמים של Cheveu, גם אם הם תמיד סוחפים בעיניי וכיפיים. החיוניות והאינטנסיביות של Cheveu נשמרת גם פה אבל מאוזנת על ידי שותפיהם הממוקדים. המקצבים פה הם לא רק כדי לפרוט חזק על המגניבות, אלא נבנים בחוכמה טבעית לכדי אקסטזה מוזיקלית.

 

 

===============================================

 

 

Pissed Jeans – Why Love Now

בשיתוף עם לידיה לאנץ', לא הרבה אלבומים כיום יכולים לומר זאת. אחד ההרכבים שהתחבבו עלי השנה וליוו אותי לא מעט. האלבום לדעתי לא מושלם אבל במדדים מסוימים לוקח את רוב האלבומים פה. בתעוזה, בליריקס המצחיקים, וביצירתיות שלו. כמו כן, תמיד אשאף לשיר בפומבי את Ignorecam :)

 

 

 

===============================================

 

 

Robert Cray & Hi Rythm

יופי של אלבום מאת ידידי הותיק רוברט קריי. תיזמור מושלם , הגרוב הנכון ואפילו 2-3 שירים שמזנקים לשורה הראשונה בקריירה שלו

 

 

 

 

===============================================

 

 

The Feelies- In Between

בכל סיכום שלי מופיע האלבום הספק הגיקי של השנה. אם זה Sebadoh, או Built to Spill או Half Japanese.

ה Feelies הנפלאים חוזרים עם אלבום יפה ומגובש. פנינה שקטה וצנועה ברשימה שלי.

אני אוהבת אותם, אוהבת את גלן מרסר, אוהבת את רוח הוולווט אנדרגראונד שתמיד נוכחת.

 

 

===============================================

 

 

Beck – Colors

מזמן לא פגשתי אלבום שמרגיש כל כך טבעי ונכון ליוצרו. אם זה לא הסיכום הראשון שלי שאתם קוראים אתם בטח מכירים כבר את התחבטויות הנפש שלי לגבי למה אני אוהבת את מה שאני אוהבת ומה עושה אלבום שנה לכזה. ובמקרה של האלבום של בק אני שואלת את עצמי האם הייתי אוהבת אותו אם היה מגיע מיוצר אלמוני שהוא לא בק. כנראה שפחות. אבל מה זה משנה, מה אני במחלקה המשפטית? אין לי ברירה אלא להיות מוטה ולומר שהאלבום מופק לעילא, מכיל 70% להיטים ובעיקר כיפיי מאד.

 

===============================================

 

 

Godflesh – Post Self

מאיפה הגיח פתאום האלבום הזה? תפס אותי קצת לא מוכנה -לא ידעתי שעומד לצאת לגודפלש אלבום השנה והגיע גם מאוחר למדי במהלכה כשכבר די התחלתי לסגור את הרשימה שלי. אלבום מצוין. אני אהבתי גם את קודמו אבל זה מרגיש מהודק יותר ואני רואה שגם זוכה להרבה שבחים אז אני מרוצה מאד

 

===============================================

 

Bardo Pond – Under the Pines

הגיטרה החורכת המזוהה כל כך עם ברדו פונד כמו מלווה אותך גם אחרי שסיימת להקשיב להם. מעבר לקטע הפתיחה המהפנט והנפלא, שימו לב לקטע שבא אחריו ולגיטרה שעוקבת אחרי השירה ולתיפוף שעוקב אחרי שניהם.

תמיד אוהבת את הכובד והסמיכות של ההרכב הזה. אלבומם הקודם היה אלבום השנה שלי וזה לדעתי טוב לא פחות

 

 

===============================================

 

Julian Cope – Drunken Songs

האלבום הזה ברצינות כמעט גמר במקום הראשון או השני אצלי. זה בגלל שאני מעניקה חשיבות רבה ביותר וניקוד גבוה במיוחד לכתיבת שירים טובה. מן הידועות היא שאני חובבת גדולה של פרוג, קראוט ובשנים האחרונות גם נטייה למטאל ודום ובסופו של דבר אלו ההופעות גם שאמשך אליהן יותר, אבל להגיש לי מתנה של ממש בדמות אלבום חדש, יהיה אלבום שבו שירים כתובים היטב, טקסטים חכמים או מצחיקים וקצת קיצוניות והליכה עד הסוף של מי שמגיש אותם. האלבום הזה וכל דבר שקופ עושה או עשה לגמרי עומד בקריטריונים.

 

 

===============================================

שימו לב , אנו בחמישיה הפותחת :)

 

 

The Necks – Unfold

יצירה יפהפיה של  Necks. לא מפתיע. אין עוד הרכב כזה. כשאתה שומע אלבום של Necks זה מה שאתה שומע באותו רגע. זה לא מזכיר את זה או נשמע כמו זה – זה נשמע כמו נקס ובאיזשהו מקום, זה תמיד אותו "שיר"

 

 

 

===============================================

 

 

Slowdive

זה כמעט היה אלבום השנה שלי. נתחיל מזה שהשיר הפותח אותו הוא בעיני השיר הכי יפה שיצא השנה ובכל פעם שאני שומעת אותו מיד קופץ לו המחנק והלב הכבד. וזה דבר טוב כן? הבס העצוב בשיר הוא אחד הדברים היפים ששמעתי מאז ג'וי דיויזן וניו אורדר ולפרקים היופי של האלבום הזה כמט קשה מנשוא. סלואדייב הרכב מיוחד, בהיסטוריה של השוגייז ובכלל. ואודה בפה מלא- בשנים האחרונות חוויתי רוויה משוגייז. אני הבחורה שכינתה עצמה שוגייזר באתרים חברתיים שונים, שפתחה בלוג עם תמונת קאבר של לאבלס, החליפה אותו לפני מספר שנים בתמונה של בון סקוט בJailbreak ותמונת פרופיל של Earth – בא האלבום של סלואדייב ומאפשר לי לחזור ולחבק את הז'אנר בחום רב.

 

===============================================

 

 

The Ecstatic World of Alice Coltrane

אלבום יחיד ומיוחד שמפגין יותר מכל דבר את כוחה התרפויטי של המוזיקה, של הקול, של השירה

 

 

 

 

 

===============================================

 

Endless Boogie -Vibe Killer

וואו וואו וואו! מאיפה נחת עלי הדבר הזה? ואיך לא שמעתי עליהם? זהו כבר אלבומם החמישי. האלבום הזה פילס דרכו במהירות האור למקום השני ברשימה בזמן קצר מאד מהסיבה הפשוטה שהוא קולע בדיוק לטעמי. עשו לעצמכם טובה ותקשיבו כי זה אחד הדברים הטובים שיצאו השנה.

 

 

 

===============================================

 

ולאלבום השנה שלי !

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Ryuichi Sakamoto -Async

יצירת על חלל :) הכל פה מושלם- העטיפה, הצלילים. כמעט פסקול לסרט של טרקובסקי. סקאמוטו חוזר אחרי הפסקה ארוכה .מסתבר שגם חלה בסרטן וכנראה התגבר עליו. עם כל היופי שספגתי מהאלבום הזה, אני מחכה להכיר אותו טוב יותר ואני מרגישה שכל האזנה תיהיה קצת אחרת. היצירה הזו חיה בספירה אחרת לגמרי מכל השאר.

 

להתראות!

מקווה שנהנתם, הקשיבו גם לצלילים כי הם עושים את העבודה טוב יותר

שני שירים נכנסו בפלייליסט למקום אחר מהמקום האמיתי שהם מדורגים בו אז הדירוג האמיתי לפי הרשימה הכתובה בלבד :)

גלי

 

 

 

Tracklist

Howls of Ebb -Babel's Catechism

Pop Will Eat Itself -There is No Love Between Us Anymore

Slowdive – Slomo

Sudan Archives – Come Meh Way

Jessy Lanza –  Oh No

King Gizzard and the Wizard Lizard – Open Water

Circle – Sick Child

Kevin Morby -City Music

Ride -Cali

Juana Molina – Los Pies Helados

Alice Coltrane – Rama Katha

 

 

Tracklist

Depeche Mode – New Life
Hunx and His Punx – The Curse of Being Young
Weyes Blood – Be Free
Kendrick Lamar -Feel
Vince Stapels -Big Fish ( Feat Juicy J)
Pissed Jeans – Ignorecam
Oozepus – Cyn
Algiers – The Underside of Power
Gorillaz – Momentz (Feat De La Soul)
Robert Cray – You Must Believe in Yourself
Jay Z – Caught Their Eyes (Feat. Frank Ocean)
Faith Evans and Notorious BIG – Don't Test Me
Lootpack – Questions

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ציור מאת גיורא ברגל

 

 

 

Tracklist

Underworld -I Exhale
The Legendary Pink Dots -Mirror Mirror
Roy Montgomery -Cocktails with Can
Pantera -Cemetery Gates
Bonnie Prince Billy -Jolly Five
Julian Cope -Don't Drink and Drive
Drive By Truckers -Darkened Flag At the Cusp of Dawn
Michael Chapman -Memphis in Winter
Kvelertak -Berserkr
Outkast – ATLiens

היי!

הנה הסיכום שלי. יצא הרבה פחות רועש מהשנה שעברה (באמת שלא בכוונה -אם יצאו אלבומי מטאל שאוהב- הפנו אותם לכיווני)

האלבומים מדורגים לפי העדפתי ולסדר בהחלט יש משמעות. שוויון תחפשו במקום אחר :)

מקווה שתאהבו ותהנו

לא מרשה לכם רק להציץ ולא להאזין למוזיקה! זה לא שווה. אחרי הכל למי איכפת איך דירגתי -האזינו, אולי תשנו את דעתכם לגבי אלבום שדילגתם עליו קודם.

גלי

 

 

קישור לHonorable Mentions  כמובטח

 

 

 

Car Seat Headrest – Teens of Denial

זהו אלבום שני להרכב. את קודמו בעל השם הדומה Teens of Style לא שמעתי. הביקורות טוענות שהאלבום הנוכחי מהווה קפיצה משמעותית קדימה יחסית לקודמו ופיצ'פורק ממהרים לתייגו בתור שילוב ש Yo La Tengo עם Guided By Voicesו Pavement כיאה לאלבום שיוצא על הלייבל מטאדור. אני דווקא חשבתי יותר על הגרסה הפחות גיקית ויותר מדוכדכת מהורהרת של Half Japanese. אפילו שמות הסולנים של שני ההרכבים מזכירים לי קצת אחד את השני- ג'אד פייר לעומת ויל טולדו. לא? או שזו רק אני?

גם אם האלבום מעט ארוך ועמוס, הוא כייפי ובמיטב מסורת האינדי רוק שתמיד נשמח לאמץ לחיקנו.

 

 

Josephine Foster -No More Lamps in the Morning

האלבום הזה הוא כנראה מסוג האלבומים שנכנסים לרשימה שלי ולו רק בזכות זה שזו לי ההתוודעות הראשונה עם המוזיקאי שעומד מאחוריהם. כך שלמיקומו בדיסקוגרפיה של האומן ויחסו אליה אין שום חשיבות.

פוסטר, קול ייחודי ששואב אותך לעולמו האינטימי. האלבום הוא שער כניסה טוב לעולמה של פוסטר, כי הוא מכיל ברובו רימייקים שלה לעבודתה הקודמת.

 

 

 

 

 

The Still – The Still

אלבום שעושה רושם שעבר קצת מתחת לראדאר, הוא שיתוף פעולה של מוזיקאים מקצוות תבל שחברו יחדיו בברלין – המתופף סטיב הת'ר, כריס אברהמס מה Necks על הפסנתר וכן דרק שירלי, ריקו רפוטנטה ותומאס מדווקראפט.

אלבום אינסטרומנטלי מלא אווירה. יצא על הלייבל Series Aphones.

 

 

 

 

 

Dinosaur Jr- Give a Glimpse of What Yer Not

איזה אלבום מצוין יצא לדינו השנה! הפתיע אותי קצת האמת. לא שאני לא אוהבת אותם מלכתחילה, אבל לא ציפיתי שיהיה כל כך בועט וזורם ונכון. אלבום של ד"ג במיטבם.

 

 

 

 

 

 

 

Tortoise – The Catstrophist

נדמה לי כאילו האלבום הזה יצא לפני עידן ועידנים. אבל בסך הכל, בתחילת השנה. ברור לי גמרי מה יאמרו המלעיזים- לא מאלבומיהם הגדולים,אקלקטי מדי, פרווה, משעמם. לא מסכימה עם כל זה. אני מאד אוהבת את ההרכב. למעשה מדובר באחד ההרכבים האהובים עליי. ומלבד העובדה שהאלבום מזמן לי באחד הקטעים מפגש ענקים בין שני ההרכבים האהובים עליי כיום -ג'ורג'יה מיו לה טנגו לטורטויז, הרי שהאלבום הזה הוא עוד אלבום שמפגין את חוכמתם, גישתם הפתוחה והמעניינת למוזיקה.

 

 

 

 

Brian Eno -The Ship

שמחה מאד לארח את אינו כאן בסיכום השנה שלי. אני לא חשובת שהתארח פה קודם, לא בהקשר הזה. האלבום הפתיע אותי לטובה. מובן שאני לא מופתעת שיצא עם אלבום טוב, אלא יותר מכך שאהבתי אותו והתחברתי אליו במיוחד. זה לא קרה לי עם הפרויקטים של אינו בשנים האחרונות. אולי פרט לפרויקט עם דארן אמרסון. אבל כאן אין גימיק, אין קולבורציה עם אמרסון ולא עם דייויד בירן. יש אלבום של אינו. אלבום מדיטטיבי, אלבום עם שירה של אינו עצמו, ולדעתי יש בו תעוזה מסוימת כי הוא לא הולך במסלול שציפינו שילך בו. הנסיוני לא בא על חשבון הרגש. הרגש לא בא על חשבון החקירה התמידית. הקטע השני באלבום (Fickle Sun (i הוא אולי מהקטעים היפים ששמעתי השנה. והקאבר לוולוט אנדרגראונד בסוף. מאיפה זה בא פתאום? אלבום משמח -אחד הטובים השנה.

 

Rhys Chatham – Pythagorean Dream

המוזיקאי החלוץ שאם להסתמך על דף הפייסבוק שלו הוא כנראה גם נשמה גדולה, הוציא עוד יצירה דרונית מופלאה השנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

David Bowie -Blackstar

אלבומו האחרון של בואי לצערי משתייך לקבוצת אלבומי הPremonition אם אפשר לקרוא להם כך? בכל זאת, אני מדברת על מוזיקאים לא צעירים שמותם היה בהחלט בגדר אפשרות סבירה, אבל יחד עם לנארד כהן, שניים אלו הוציאו אלבומים שעוסקים במה שעתיד להתרחש זמן קצר לאחר צאתם. זה כמובן הופך את חוויית ההאזנה למשהו אחר לגמרי. כי גם אנחנו המאזינים מחזיקים בתחושה קודמת של-לאחר מעשה. זה מזכיר לי את הספר שסיימתי לקרוא ממש עכשיו של ההיסטוריון בועז נוימן שנפטר בשנה שעברה ומדבר על כך שלא ניתן לנתח את ההיסטוריה לאחר מעשה כשאנחנו כבר ניחנים בידע על "השתלשלות העניינים" , בתור דוגמא הוא נותן את רפובליקת ויימאר ואת העובדה שלעולם נראה בה את המציאות שקדמה לעליית השלטון הנאצי.

נחזור לאלבום. אלבום מצוין של בואי. אם לומר את האמת, אהבתי גם את קודמו. הוא היה לא פחות טוב. שיר הנושא של Blackstar מרשים מאד והאלבום כולו לדעתי יהפוך לקלאסיקה, וזה בסדר שזה "לא רק בזכות המוזיקה". זה בסדר גמור.

 

Fire! -Ritual

באלבומם האחרון של Fire!  האורקסטרה הצטמצמה. מ29 ל21 איש בלבד! Fire! כנראה תמיד טובים, אבל מצאתי את עצמי מחבבת את האלבום החדש יותר מקודמו המצוין גם הוא. קראתי באיזשהו בלוג שהאלבום הנוכחי אורגני יותר וההרכב הגיע לאיזון נכון יותר בין אילתור לעיבוד מוזיקלי. אולי. הווקאלז נשמעו לי פחות צעקניים הפעם. הטקסטים יפים ומעוררי מחשבה. אלבום יפה מאד.

 

 

 

 

Idris Ackamoor & The Pyramids – We Be All Africans

יש אלבומים שנכון שיגיעו בכל עיתוי, ותמיד יחליקו בנעימים לרשימת ההאזנה המועדפת עלי. זה יכול להיות אלבום רוק ברוח הניינטיז, כמו שעשה הSebdoh האחרון או ה Built To Spill האחרון – מחביביי בשנה שעברה וזה יכול להיות גם אלבום ג'אז אפרו ג'אז או ג'אז ספיריטואלי כפי שראיתי שנוטים לכנות את המוזיקה של Idris Ackamoor והפירמידות. אקמור והפירמידות חוזרים לאחר הפסקה של 30 שנה, הוציאו אלבום, מופיעים בLe Guess Who וכ"ו. האלבום חם, סוחף וקצבי. את פועלם לא הכרתי קודם, ונראה לי שאני לא לבד בזה, בכל מקרה, האלבום האחרון הוביל אותי לעשיה הקודמת שלהם וכל מה ששמעתי היה מצוין. 

 

Solange – A Seat at the Table

פיצ'פורק מעצבנים. למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי ולקרוא את הביקורות שלהם? במקרה זה הם עיצבנו אותי ,כי הביקורת שלהם, שמאד מפרגנת ,ובצדק, לאלבום לא מתעסקת בעיקר. טוב, אולי סולאנז' עצמה לא תסכים איתי שזה לא העיקר וסליחה סולאנז', אבל כל הביקורת עוסקת בכמה האלבום הוא מסמך חשוב ונוקב של אישה שחורה גאה עם אג'נדה פוליטית חברתית בועטת. אולי יש בזה מן האמת, אבל זה אותו שיט ששמענו על האלבום האחרון של ביונסה, עם הבדל אחד- זה אלבום מצוין! הוא מצוין בעיקר כי סולאנז' היא זמרת מצוינת (היא נשמעת לפעמים כמו מייקל המוקדם וזה נחמד מאד), כי השירים מצוינים, כי הגרוב מעולה, כי יש פה כבוד לשורשים המוזיקלים עליהם התחנכה. זה עיקר הטוב של האלבום. מסתבר שאת האלבום הפיק רפאל סאדיק .לא ידעתי. אחד האלבומים הטובים והמהנים ששמעתי השנה.

 

 

Common – Black America Again

איזה כיף של אלבום! אלבום שהוא גם זורם, סוחף וכייפי ,גם עם אג'נדה וגם מארח אורחים רבי מעלה כדוגמת סטיבי וונדר ורוחו של Ole Dirty Bastard.

 

 

 

 

 

 

 

A Tribe Called Quest – We Got it from Here

Damn! אזלו לי המחמאות לאלבומי ההיפ הופ/ארנב (!הרגע המצאתי את זה) של השנה. האחד יותר פריך, סוחף, מופק לעילא ונותן כבוד לז'אנר מהשני. וזה כל מה שאומר.

 

 

 

 

 

 

 

Leonard Cohen -You Want it Darker

רציתי לפתוח ולומר שהשנה הזו מצאתי את עצמי חושבת יותר מתמיד למה אני אוהבת את המוזיקה שאני אוהבת ומה הופך אלבום לאחד מאלבומי השנה שלי. אבל אז נזכרתי שגם בשנה שעברה, כשבאתי לדבר על אלבום השנה שלי, נשאתי נאום קטן בעניין. ושגם בפודקאסטים המוקלטים שלי בעבר, התייחסתי לעניין. למעשה אם היו עושים עליי סרטון ליאור שלייני כזה כמו שעשו על ההתבטאויות של יאיר לפיד היה יוצא די משעשע. אז החלטתי להביא רגע את הנאום הקטן מהשנה שעברה ומיד האני של העכשיו תחזור. שניה.

"…אבל יש לי בעיה להכריז על אלבום שנה מאת מוזיקאי פורה וותיק שאני לומדת להכיר רק עכשיו  ושאני לא מכירה את עבודותיו הקודמות. זה נראה לי לא הוגן- כלפיו וכלפי האלבומים האחרים. כמו רוב הדברים בחיי אני חייבת לקחת את זה ברצינות תהומית. אבל זו שאלה -האם אלבום שנה צריך להיות האלבום שהכי התרשמת ממנו/אהבת השנה או סוג של אירוע מוזיקלי משמעותי שהתרחש? אם התשובה היא האופציה הראשונה הרי שזו אלבום השנה שלי. בחירות הולמות את האופציה השנייה יכולות להיות למשל ביורק שחזרתה לבימה על רקע פרידתה ממתיו בארני והיצירה האפית שלה בהחלט יכולה להיחשב ככזו. היא בהחלט נחשבת על ידי הרבה מגזינים של מוזיקה. אבל אני לא מגזין ולכן לא – לא ביורק :)…"

חזרתי. השנה היו לפחות שני אלבומים שגרמו לי לתהות האם היו נכנסים לרשימה אלמלא אירע מה שאירע השנה. תשובתי -יתכן מאד שלא. לפחות שניים מהם. בואי – כי הוא לא אלבומו הטוב ביותר. הוא עוד אלבום יפה של בואי ובקיצור ראו כל מה שכתבתי עד כה. לגבי לנארד כהן- דווקא מדובר באלבום מצוין אבל אני לא בטוחה שהייתי שומעת אותו כפי שלא שמעתי רבים מאלבומיו האחרונים. וזה היה הפסד שלי כי האלבום יפהפה. אבל מה שהכי מותיר חותם פה היא הסופיות שלו. סיכום החיים. ודווקא העובדה שלא עקבתי אחרי כהן בשנים האחרונות הופכת את החוויה למרגשת יותר עבורי – אני נפגשת מחדש עם כהן של ילדותי ונערותי, שומעת בשירים החדשים את "Dance me to the end of love ", חושבת לראשונה על ההשפעות של המוזיקה היהודית המסורתית שמעולם לא הבחנתי בה, כי תפיסתי את כהן היא תפיסה של ילדה, ומצד שני אני גדולה, והוא עומד למות והוא כבר מת.

 

Nels Cline – Lovers

לא חולפת כמעט שנה שבה נלס ליין מוציא אלבום סולו שלא מופיע בסיכומים שלי. מלבד היותו כמובן גיטריסט בחסד, ואף יותר מכך, אני אוהבת את הראש שלו. עושה רושם שהאלבום הזה הוא כמעט מפעל חיים ואני חושבת שחלק מהאהבה שלי לאלבום הזה נובעת מהידיעה, תוך כדי האזנה לו, שהוא יקר לליבו של קליין לדעתי זה ניכר (ונשמע). אבל עדיף שאביא את מילותיו שלו בעניין:

I have been dreaming about, planning, and re-working my rather obsessive idea of this record for well over twenty-five years, and it was always going to be called Lovers. It is meant to be as personal in its sound and in its song selection as it is universal in its endeavor to assay or map the parameters of “mood” as it once pertained, and currently pertains, to the peculiar and powerful connection between sound/song and intimacy/romance. In this, I hope Lovers offers something of an update of the “mood music” idea and ideal, while celebrating and challenging our iconic notion of romance.

אני נחשפתי השנה לשני אלבומים כאלה, שמנסים לשחזר את אווירת הMood. השני היה האלבום של The Bad Plus. אבל בעוד שאלו האחרונים, שאני מאד אוהבת, לטעמי לקחו את העיבודים המחודשים שלהם ליצירות ידועות יותר או פחות  בצורה מפורשת מדי, הרי שבהאזנה לקליין הרגשתי שאני כן הולכת ומתרצה לצלילים הרכים. ואני אומרת "מתרצה" כי הלו, זה נלס קליין -יש  שכינו אותו הגיטריסט האכזרי בעולם ואנחנו אוהבים אותו על כך..מתרצה כי יש פה שיתופי  פעולה של מוזיקאים עם ראש טוב  שיכלו להפוך את האלבום הזה להכי אקספרימנטלי שיש (אם לצטט את המשפט המעצבן של פיצ'פורק Initially, this can feel like a waste of good avant power)

אבל הדילוגים בין רוג'ר והמרסטין לסוניק יות' לזינה פרקינס לארטו לינדסיי  לנלס עצמו יוצרים משהו חדש אחר ומיוחד. אלבום עם קצב משלו, מבנה משלו, הגיון פנימי משלו. ולא בכדי הקדשתי כל כך הרבה מלל לאלבום הזה. אני בראש ובראשונה מעריכה אותו. אחר כך – הוא מחמם את ליבי.

Michael Formanek's Ensemble Kolossus – The Distance

אין לי מושג מאיפה פורמנק (אני קוראת לו פומרנץ)  צץ פתאום אבל אני יודעת בודאות מי אחראי לזה שהפרויקט שלו יופיע ברשימות של כמה מחבריי…

אלבום מופתי, אינטיליגנטי ומרשים וגם מחמם לב. יצא כראוי על ECM. פורמנק, כנראה מלחין פורה ובאסיסט, לפי הביקורות אלבומו זה מהווה צעד גדול קדימה ברפרטואר שלו. ההרכב הוא אנסמבל של 18 נגנים ניו יורקים. אין מה להוסיף פרט להזמנה להאזין. נראה לי שאצטרך עוד שנה שלמה כדי להכיר אותו היטב. נראה לי שארצה להכיר אותו יותר טוב. הוא מעניין ומושך ומאתגר. וזו מחמאה גדולה ממני.

 

 

Anderson.Paak – Malibu

"מאליבו" הוא ללא ספק אחד האלבומים הכיפיים ששמעתי מזה זמן מה. חזרתי אליו לאחרונה לאחר כמה חודשים של הפסקה ושמחתי להיווכח שהוא אף יותר מוצלח ממה שזכרתי. מהר מאד מגיעים עם האלבום הזה למערכת יחסים חברית. לפחות לחצי מהשירים פה כיף לחזור בכל פעם מחדש, וזה אלבום כמעט כפול. עם שירה מאסכולת קנדריק לאמאר אבל עם גישה לגמרי שונה של פאנק, חום ורגש.

 

 

 

 

 

Blixa Bargeld & Teho Terrado – Nerissimo

את החיבור הנפלא הזה בין שני המוזיקאים שמעתי עוד לפני הופעתם בארץ. אבל חוויית ההופעה לנצח תינצר בליבי. ולכן האלבום קיבל מקום מיוחד, בסיכום השנה- שהגיע לו ממילא. אחד מחבריי הטובים השנה. אפשר לצלול פה לכל שיר ושיר שהם עולם ומלואו. ולצד זה, לנצח אזכור את הבעיטה של בליקסה כאן

 

 

 

 

 

 

 

ולאלבום השנה שלי

==========================

Nick Cave – Skeleton Tree

זהו האלבום שהכי נגע לליבי השנה. אני חייבת לציין שפחות המשכתי עם קייב בשנים האחרונות, ואת אלבומו הקודם Push the Sky Away שלכאורה לא היה מאד שונה בקו הכללי שלו  מהאלבום הנוכחי לא כל כך אהבתי. הוא היווה עבורי מפגש עם קייב אחרי שנים של הפסקה והמפגש היה לי משונה. הוא לא נשמע לי כמו ניק קייב, נביא הזעם מלא הפאתוס שזכרתי ואהבתי. הרגשתי שגם אם האלבום לא רע, היה יכול להיות אלבום של מוזיקאים רבים אחרים ולאו דווקא קייב. כנראה שהתרגלתי לתחושה מאז המפגש עם האלבום הקודם, כי ללא ספק גם ב Skeleton Tree קייב לא נשמע לי כמו הקייב של פעם. ב I Need You , אולי השיר שאני הכי אוהבת באלבום ואחד הקשים שבו, הוא נשמע לי לפרקים כמו מרק הוליס! בכל מקרה, אני כן חושבת שSkeleton Tree שונה מקודמו, והוא אינטימי יותר, אישי ותובעני רגשית. לפרקים חשבתי גם על The Good Son.

לא ראיתי את הסרט שליווה ותיעד את עשיית האלבום , One More Time With Feeling. אני בהחלט רוצה לצפות בו. וקשה המחשבה על ההקשר הביוגרפי והאובדן שחווה קייב, גם אם זה קרה אחרי השלמת האלבום. אבל גם במנותק מכל זה אם זה אפשרי בכלל, מדובר באלבום כבד ועוטף.

והערה לסיום -לא מזיק שעטיפת האלבום מזכירה מאד את Fear of Music

 

שנה טובה ותודה שעקבתם  :)