ללחוץ על התמונה להגדלה
קצת על גבולות מסוגים שונים וקפטן ביפהארט
תמצית ביקור על רקע מקצועי של שלושה ימים בשטוקהולם:
זמן נטו בעיר 5 שעות. הביקור הפעם מחייב אותי לחבוש את משקפי האחריות שלי והנה מה שאני מצליחה לראות כשאני מסכימה:
1. נצפתה מורה לילדים בבית ספר יסודי שלקחה את כיתתה לטיול בחוץ באפס מעלות. היא העמידה אותם בטור ועברה מאחד לאחד וליטפה את לחיו ברוך לבדוק אם קר לו מדי.
2. בכל עיר בעולם כמעט, תמצא כיום פאב אירי. בכל עיר בעולם כמעט ביקרתי בלפחות פאב אירי אחד.גם בשטוקהולם ישלמכביר ובאלו ששם משמיעים לא מעט את ארוס רמזוטי.
3. הסיגריות עדיין באופנה בשבדיה . שלטי החוצות מראים נשים סקסיות בפוזת עישון מפתה.
4. כל הway of life שם הוא פחות חזירי -ניתן לקנות תפוחים בודדים בכל קיוסק.
5. אין דבר יותר חזירי מאשר לקיים איתך שיחת פסבדו מתעניינות עם חזרתך למשרד רק על מנת לאכול מהשוקולד שהבאת.
~~~~~~~~~~~~~~~
אפרופו גבולות, האזנה לאנתולוגיה של קפטן ביפהארט וקריאת יצירת המופת השבדית "בילבי" (המקורית) לביתי , גורמים לי לחשוב האם יש תקווה ליצירתיות גם עבור ההולכים בתלם ולבית הספר.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=nQs8dka52H4]
ראיון קצת הזוי עם ביפהארט אצל לטרמן לפני הרבה שנים
הראיון הזה כל כך אמריקאי -מעניין שהוא נעתר לזה. קצת נראה כאילו הניחו אותו שם ונתנו לו לשחק. טרם החלטתי אם הראיון מבזה את ביפהארט או שבעצם מה זה מלמד עליו? שהיה צריך את הכסף ? או שהוא בעצם לא כזה אקסנטרי . מעניין.
בכל מקרה אפשר ללמוד עליו קצת מהראיון הזה וגם מהסרט היפה שעשה עליו ג'ון פיל עבור הBBC ב97
גם לשמוע את אלבום המחווה המצויין Fast n Bulbous בו משתתפים בין השאר סוניק יות' וXTC
מה הקשר? כלום פרט לכך שווייטס כמו רבים מונה את ביפהארט כאחד האמנים המשפיעים עליו, ושGlitter and Doom שלו חולק כרגע את תא הכפפות שלי עם האנתולוגיה של ביפהארט
המלצה לקינוח- לכו לראות את Deerhoof בבארבי בשבוע הבא.
ומה קורה בחוץ?
אני נמצאת בעיצומה של קריאת ספרה היפה של וירג'ינה וולף- "מות העש" – זהו אוסף מסות שהתפרסם על ידי בעלה אחרי מותה. וולף מתייחסת במסות השונות לנופים האנגליים, לדמויות מחיי החברה , התרבות והאינטלקט של אנגליה בתקופתה.
אני שמה לב שהדייל של Austrian Airlines דומה באופן חשוד לפי ווי הרמן . בדיילת לעומת זאת, מצאתי רעה ואחות. זה נעים למצוא אובייקט להזדהות דווקא בשמיים ,בערך מעל סופיה; לקוקו של הדיילת האוסטרית יש את הניפוח הקטן למעלה שרק אני שמה לב אליו ואמור להוסיף זסט למראה הכללי. גם אני משתמשת בטריק הזה לפעמים ולא כולם יודעים להעריך אותו.
שעתיים קודם לכן ראיתי אותה בארקפה בטרמינל 3. לא חשבתי שהיא דיילת- היא פשוט היתה אדומה כולה- כולל נעליים ועגילים ולא ידעתי שאלו הם מדי Austrian Airlines , אז כבר בניתי לי תסריט דמיוני בראש שהיא היהה היום בעבודה, עם בגדיה האדומים , וכל החברות שלה לעבודה החמיאו לה ואמרו לה " אוי את אדומה היום " ואז התפחתה שיחה שלמה על אומץ בלבוש ,ועל כך שצבעים שמחים מוסיפים צבע לפנים, וכ"ו . כמובן שאחר כך הן הלכו לשרותים והסתודדו לגביה.
טוב, כל זה היה לי בראש; שעתיים אחר כך פגשתי בה כדיילת בטיסה שלי. כן , שכחתי לציין, אני בטיסה לוינה בזמן כתיבת שורות אלו ( אגב מהו "זמן כתיב שורות אלו" – כבר חטאתי בכך בעבר -זמן נחיתת העט שלי על המחברת , או שעות מאוחר יותר בזמן התרגום לשפת מקלדת? ).
בחזרה ל"מות העש". וולף משחקת פה את תפקיד המצלמה המשוטטת ; היא נעה ממקום למקום , מדלגת מדמות אחת לשנייה, רק שזו המצלמה הכי חיה שפגשתי מימי . למצלמה הזו יש נשמה ותודעות מתחלפות.
ההשתנות התמידית של הדברים מעסיקה אותה מאד כאן. זו השתנות חיצונית ;חילופי עונות, מעבר מחום לקור, מעבר מחיים מלאים למוות פתאומי. אבל הרבה יותר מזה, ההשתנות היא פנימית. צל הופך לאור מה שלא היה בפוקוס תופס פתאום את העדשה של וולף.
הגישו לנו אוכל טיסות. בתפריט- עוף ושפצלה. אני אוהבת שפצלה מאד.
אני מתחילה לתהות מיהו עורך התוכן של השידורים בטיסה. את שלושת רבע הטיסה העברנו עם סרט על ספורטאי אקסטרים וסרט של דיסקברי על הנמר הסיבירי. תכנים תרבותיים לכל הדעות. במעבר חד, את חלקה האחרון של הטיסה העברנו בחברת ביונסה , נלי פורטדו ומדונה. לא זכרתי שבינוסה משתרללת ככה וגם לא שיש לה כזה גוף פצצתי .זכרתי אותה יותר בהמית. הגברים האוסטרים סביבי מתקשים להישאר אדישים . האמת גם אני לוטשת עיניים .
על האושר החמקמק אומרת וולף:
"קווי המתאר של סאסקס עודם נאים מאד . ואולם ,חשבתי, תמיד צצים משקעי רוגז ברגעים יפים שכאלה. כשנדמה שהכל הגיע למלוא גודלו ונמתח עד קצה גבול יכולתו ביופי ויופי ויופי, סיכה ננעצת והוא קורס. אי שם שוכנת אי שביעות הרצון. "
מכאן עוברת המחברת לתאר את שלושת הקולות שנמצאים בתוכה ומדברים בינהם על ההתמודדות הפנימית הזו עם היופי החיצוני : "בעוד הם שקועים בעצמם אמרתי לעצמי : עבר,עבר; נגמר, נגמר. תם ונשלם .אני חשה את החיים נעזבים בעוד הדרך נעזבת מאחור.
ולפתע מופיע קול רביעי:
"אז פצח הגוף,ששמר עד כה על שתיקה, בשירה : "ביצים וקתלים, קלי ותה, אח ואמבט, ארנבת מבושלת, מקפא דומדמניות אדומות, כוס יין. ואחריה קפה. ואחריה קפה. ואחר כך למיטה .לכו אמרתי לחבורת האני עצמי שלי. הריני משלחת אתכם מכאן . לילה טוב. ושארית הנסיעה עברה בחברתו המתוקה של גופי."
ועוד סיטואציה יפה שמתארת המחברת – אחסוך מכם ציטוט מדוייק ואתאר במילותיי – סיטואציה שממחישה את ההשתנות התמידית והפרספקטיבה המשתנה :
מתוארת אישה גמדה שבאה לביקור בחנות נעליים . היא מחפשת נעליים -כולם מביטים בה ברחמים והיחס הוא אליה לעומת שתי חברותיה/ בנות לווייתה המתאורות כענקיות . אבל אז הגמדה מוציאה כפות רגליים על מנת למדוד ומסתבר שיש לה את כפות הרגליים היפות ביותר שנראו בחנות . עוצרות נשימה. ופתאום היא מזדקפת ומתגאה ונמלאת חיות. אחר כך היא יוצאת לרחוב ופתאום הרחוב הופך למלא בגיבנים ,בעלי מומים "ואמנם הגמדה נתנה את האות לתחילתו של מחול גרוטסקי כושל".
ומה קורה בחוץ?
כך מסיימת וולף את אחד הסיפורים . מה באמת קורה בחוץ?
Being Savage
באנגליה, כשאתה מגיע לגיל מאה, אתה מקבל מכתב מהמלכה ,בו היא מברכת אותך במזל טוב. כלומר, אתה צריך לבקש את המכתב הזה מהמלכה על מנת לקבל אותו.אתה צריך לדרוש לממש את זכותך.
אני תוהה כמה אנשים באמת בוחרים לדרוש לממש את זכותם ביום יום.
אני מכירה כמה אנשים כאלה ,שממצים את כל המשאבים העומדים לרשותם. פעם חשבתי שזו תכונה טרחנית וקטנונית , והיום אני חושבת אחרת. כלומר אני רוצה לעשות את ההבחנה בין כאלה שהתכונה הזו מופיעה אצלם רק כשמדובר בעשייה עבור עצמם ואיכשהו מתפוגגת כשמדובר בזכויותיהם של אחרים. לא על אלו אני מדברת כאן. במקרים אחרים לעומת זאת, התכונה הזו מופיעה כעדות לעשייה נמרצת , להיפך הגמור מקהות ואדישות ואפריז אולי ואומר שגם על חוש צדק חברתי מסויים.
יש פה גם סוג של התמודדות Head On עם החיים.
אני תמיד נפעמת כשאני עדה למעשה שבעיניי נתפס כ"חוצפה" , ואילו בעיני אחרים נתפס כטבעי לגמרי. וגם אם הוא מעורר הרמת גבה או חוסר שביעות רצון, הוא בדרך כלל מוליד את התוצאה הרצויה.
מכתבי ערר על דוחות חנייה, החזרים כספיים ,שינוי החלטות, ביטול הסכמים – כולם בעיני בלתי נסבלים משום שהם מהווים תזכורת תמידית עבורי לכך שאותי חינכו לראות גם את הצד השני.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=FfBwsG8ubFw]
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סיימתי לקרוא את "בדם קר" של טרומן קפוטה אחרי חודשים של סחבת. הספר היה כמובן משובח וכתוב לעילא. כשניסו "למכור" לי את הספר אמרו לי -"המחבר לא משאיר פינה אחת לא גלויה בתאור הדמויות שלו". וזה נכון. אין פינה מוצלת או מוארת שקפוטה לא חשף החל מתאורי הנוף, המקום שבו מתרחש הסיפור, הדמויות, ההתפתלות העלילתית והתחבטויות הנפש הפנימיות של קוראיו .
לכן מה רבה בושתי כשהקטע שכנראה לקחתי איתי יותר מכל הוא הפנייה לדמות בדיונית אחרת- דוק סבג'.
דוק והמוח
והנה מה שקפוטה אומר עליו:
"לפעמים אני חושב שהפתרון של דוק סבג' מיודענו הוא הנכון. אותו דוק סבג' היה דמות בדויה פופולרית בקרב הקוראים הצעירים של מגזיני הספרות הזולה…הוא התמקצע בכל תחום-רפואה,מדע,פילוסופיה,אמנות…אחד הפרוייקטים הגדולים שלו היה לפטור את העולם מפושעים. תחילה הוא קנה אי גדול במרחבי הים. ואז הוא ועוזריו חטפו את כל פושעי העולם והביאו אותם אל האי, ודוק סבג' ניתח את מוחותיהם. הוא הסיר את החלק שהחזיק את המחשבות המרושעות. וכאשר החלימו הם היו אזרחים הגונים . הם לא יכולן לבצע פשעים כי החלק שהיה אחראי על כך במוחם הוסר".
חופרים בלכלוך ומגלים זהב
הטריגר
אין כמו לקבל במתנה דיסק ממישהו אחר; קודם כל, זו פעולה שגואלת אותנו מהקונפליקט התמידי שהוא מנת חלקנו בעידן של זמינות יתר-לרכוש או לא לרכוש. אז פשוט מחליטים עבורך.
שנית, עבורי האקט הזה משול להצצה חטופה למוחו של אחר. Detour קטן ומרנין מדפוסים משמימים. במיוחד כשהרכישה היא פחות צפויה ופחות מנסה לקלוע לרשימת הכמיהות המובנת מאליה שלנו, ויותר לזו של מעניק המתנה. הרי גם הוא, בדיוק כמוך, נתון בקונפליקט התמידי של לקנות או לא לקנות לעצמו- אז הוא קונה לזולתו. גאולה קטנה בשבילו . גאולה גדולה בשבילך.
את אלבומו הרביעי של פיטר גבריאל (שנקרא פשוט "4" ובמהדורה האמריקנית המאוחרת יותר "Security”) קיבלתי במתנה.
בחיים לא הייתי חושבת לרכוש אותו על דעת עצמי, ויחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, כשקיבלתי אותו הרגשתי מיידית, עוד טרם ההאזנה הראשונה, שהוא מהווה תוספת נאה ביותר וראויה לדיסקיה שלי.
הלך הרוח
רגע לפני ההצלחה של אלבומו החמישי,"So" עם Sledgehammer
,Don’t Give up וBig Time , רגע אחרי האלבום השלישי שהפיק לו רוברט פריפ וכשל במכירות, כנראה בשל היותו נסיוני מדי,מוציא גבריאל אלבום שהוא בדיוק באמצע;
“4” הוא אלבום עם הרבה עומק ומורכבות. הרפלקטיביות של גבריאל ניכרת בו. קודם לעשיית האלבום, ובמהלך העבודה עם פריפ עבר גבריאל תקופה נסיונית גם עם עצמו , באופן בו הוא מנהל את חייו. באותה תקופה הוא השקיע את מרצו בחקלאות ובמדיטציה.
את האינדיקציה הכי טובה להלך רוחו של גבריאל ניתן לראות למשל בקטע הפותח את האלבום : "
The Rhythm of the Heat”
השיר נכתב בהשראת מסעו של קרל גוסטב יונג לאפריקה . יונג שהה במחיצת קבוצה של מתופפים ורקדנים סודנים. במהלך הביקור הזה חשש יונג מאובדן שליטה עצמית.יונג היה עסוק אז בפיתוחה של תיאוריית התת מודע הקולקטיבי שלו וחשש שהמוזיקה תגרום לו לאובדן שליטה.
שמו המקורי של הקטע היה "יונג באפריקה".
מאוחר יותר, בראייה רטרוספקטיבית,, יונג סיכם את הביקור הזה בצורה נהדרת:
"קיוויתי להבין את הפסיכולוגיה הפרימיטיבית , אולם התובנות המרכזיות שלי היו לגבי עצמי והפסיכולוגיה האירופית עליה התחנכתי".
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=rzwMe-3XVn4]
למרות ההרהורים הללו, "4" הוא לא אלבום מסוגר. הוא קומוניקטיבי . ככל שאני חושבת על זה, יש בגבריאל איכויות של מוזיקאי אינטילגנטי ועמוק ,אבל האיכות הגדולה ביותר שלו היא היכלת להושיט יד למאזין ולקרב אותו אליו בצורה בלתי מאיימת. אני בעד זה – בכלל בחיים . בעד הושטת היד הזו –אני פחות אוהבת מוזיקאים שמנסים לחנך. הנה למשל אני מאזינה כבר חודשים למוזיקה המצויינת של Wolfgang Press (שעוד אכתוב עליה פוסט כמו שצריך) וצפיתי בראיון עמם, בו הם טוענים שההצלחה והחשיפה המועטה לה זכו נובעת מחוסר המוכנות של הקהל לקבל תכנים עמוקים. אני נגד אמירות כאלו .הן רק מקצינות את ההתסגרות.כנראה שבגלל ההשקפה הזו שלי , אני בבסיסי מאד אוהבת פופ.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=bo9riZYUpTw]
המוזיקה
מבחינה מוזיקלית "4" נחשב לאחד החלוצים בשימוש שעשה במדיה דיגיטלית. גבריאל היה אחד הראשונים להשתמש ב Fairlight_CMI שמופיע בלהיטShock the Monkey
הצלחתי להאזין לשיר הזה בקונטקסט אחר , לא תוך צפייה אגבית באם טי וי, כלהיט בפני עצמו אלא כחלק אינטגרלי מאלבום שלם, מיצירה שלמה, ולמדתי להעריך אותו מחדש. כמו בפעם הראשונה.
החדשנות הדיגיטלית באלבום , יחד עם התיפופים השבטיים שמלווים חלקים גדולים ממנו מביאים ליצירה עשירה ועמוסה ,אבל לא יותר מדי. גיליתי אפילו קולות רקע של פיטר האמיל בחלק מהשירים.
המראה
אני מתבוננת בעיצוב העטיפה ונראה שגבריאל רצה להביע פה סוג של ראשוניות . בקידמת העטיפה מופיעה איזו מן מסיכה שבטית שגביראל (?) עוטה על עצמו. בגב העטיפה אפשר לראות אותו
נוגס בחתיכת מתכת / סוג של צינור אינפוזיה. זה לא לגמרי ברור.
בפנים אפשר לראות צילומים של הקלטות ראשוניות ,אולי מאסטרים.על גבי אחד מהם כתוב
Rough Mixes
בקיצור, Rough היא מילת המפתח פה.
ספוקי
מילות סיכום
יש משהו בהתבוננות בגבריאל ,באבולוציה שלו. לא בהכרח כמוזיקאי, כי למוזיקה שלו במהלך השנים התחברתי לעיתים יותר, לעיתים פחות. כאדם. משהו שמערר הרבה אמפתיה.
אני אצטט את ניל יאנג בA Man Needs a Maid שהאזנתי לו אתמול . הוא אומר שם:
A while ago somewhere
I don't know when
I was watching
a movie with a friend.
I fell in love with the actress.
She was playing a part
that I could understand.
רטרוספקטיבה או פוסט מורטם
לפני שבועות מספר, בעיצומו של מסע שופינג עצבני, נחו עיניי על פריט מיוחד; סוודר בצבע ורדרד, מנומר עם חברבורות חומות. יום הרכישה היה יום חמסיני במיוחד ,כך שלהתפאר בו מיידית לא יכולתי ונדרשתי ליכולות דחיית הסיפוקים המאד מוגבלות שלי, הוא חיכה בסבלנות בארון לתורו.
חלפו ימים מספר, הטמפרטורות צנחו מדי פעם, אבל הסוודר נשאר חבוי בארון. חששתי ללכת איתו לעבודה – יש לי אימג' הייטקי לשמר, וחיכיתי להזדמנות לבטא את עצמי בסופהשבוע. אתמול , יום שישי, הטמפרטורות צנחו מעט והרשתי לעצמי. שי עיקם מייד את הפרצוף, אבל זו בדיוק התגובה שחיפשתי; טענתי שהוא גורם לי להרגיש כמו פרחה מהברונקס. הצורך הזה בהתפרחות, אני מאמינה הוא מנת חלקi של לא מעט נשים, והוא נמצא איפושהו באחורי התודעה שלנו, עמום כמו הכרזה במיקרופון של ארומה, ודוחק בנו מפעם לפעם לתת ביטוי עצמי מוחצן יותר ..
למען האמת, הדמות שהיוותה השראה בראשי באותו רגע בו חשפתי חברבורותיי ופה מלא שיניים מחייכות לשי היתה של מרסדס רוהל בפישר קינג.
אפשר להרגע- אני רחוקה מלהראות ככה
במקביל, מחשבות צפו ועלו אצלי השבוע לגבי ג'ף ברידג'ס, המככב לצדה של רוהל ב"פישר קינג". ברידג'ס הוא אחד השחקנים האהובים עליי – יש הטוענים לגביו שהוא שחקן מאד אגבי.אני מסכימה עם האמירה הזו. אני גם אוהבת את הקול המיוחד והכמעט מתכתי שלו, בשילוב עם המראה הקצת מגודל ומרושל .אני אוהבת לעקוב אחריו לאורך השנים.
מה שהעלה את המחשבות העגמומיות היא העובדה שהוליווד עשתה את המעבר , לטייפקאסט אחר עבור ברידג'ס. מרגע שנעשה ה Leap הזה עבור שחקן מסויים , קשה מאד לחזור אחורה (ראו למשל ג'ק ניקולסון ו"אודות שמידט").
החולה הרעה הזו קיימת באופן מוקצן הרבה יותר אצל נשים בהוליווד ; בזמנו נעשה סרט , אותו הזכרתי במקום אחר , שנקרא "לאן נעלמה דברה וינגר" והוא התייחס לעוול שהוליווד עושה לנשים אחרי גיל מסויים . וינגר , בזמנו כוכבת שחרחרה סקסית ומבוקשת, שיחקה בין השאר לצידו של ריצ'רד גיר ב"קצין וג'נטלמן", וכן במיני סרטי אייטיז כמו "משפט הנשרים" ,נדחקה לשולי התודעה ונעלמה מהמסך כליל. כנראה כשהתקרבה לגיל ארבעים.
אז גם לגברים לא קל, אם כי הרבה יותר מלנשים. לא חסרות דוגמאות של גברים שהבשילו יפה קולנועית.
המחשבות העגומות לגבי ברידג'ס החלו כשראיתי איך ליהקו אותו בסרט (המאד מוצלח) מהשנה שעברה : "איירון מן". מחלפות השער הגלי והיפה שלו הוחלפו בקרחת , לוק חלקלק ומשומן וכמובן הוא מופיע בדמות הנוול. צפייה בסרט זניח אחר בכיכובו מהשנה שנתיים האחרונות גרמה לי להבין שהגענו לנקודת אל חזור.
אי לכך , החלטתי לערוך פה הומאז' קטן לברידג'ס. אלבום תמונות , תוך שימת דגש על רגעים אהובים עליי במיוחד בקריירה שלו.
הופעת הבכורה הקולנועית של ברידג'ס היה ב"הצגת הקולנוע" האחרונה של פיטר בוגדנוביץ' .
ברידג'ס ב"הצגת הקולנוע האחרונה"
עוד סרטים מרכזיים שאני אוהבת של ברידג'ס הם "פישר קינג" ,של טרי גיליאם, בו הוא מגלם שדרן רדיו בנמצא בשיא הצלחתו כשלפתע שמו נקשר בהתאבדות של נער.
I've Got the Power
" לב אמריקאי " היפה, בו הוא משחק את אביו של אדוארד פרולונג
ב"לב אמריקאי"
ב FEARLESS בו הוא מגלם ניצול מהתרסקות של מטוס וזוכה להיות נשוי לאיזבלה רוסוליני היפה. ועל התפקיד הזה קיבל ברידג'ס לא מעט שבחים .
"ביג לבובסקי" הוא מבחינתי שיא הקריירה של ברידג'ס-הסרט לא היה הסרט ללא הליהוק המוצלח הזה של ברידגס" בתור The Dude.
The Dude Minds
ולבסוף, הנה הוא ב"איירון מן"
I Rest My Case
אני מאמינה שברידג'ס יעשה עוד תזוזה ,לכיוון עוד פחות חיובי עבורו . מאמינה שיפסיק לקבל תפקידים של נוולים , ויהפוך להיות מספר הסיפורים, או הסב המאופר בכבדות יתר ,המוצג כזקן מכפי גילו.
What makes a man, Mr. Lebowski?
Is it being prepared to do the right thing, whatever the cost? Isn't that what makes a man?
Hmmm… sure that and a pair of testicles.
הסוודר שגרם לכל המהומה
You Make Me Wanna Wear Dresses
אני לא מצליחה כל כך להתחבר לנשים מוזיקאיות. זה חבל לי , אבל זו עובדה.
יש לא מעט מוזיקאיות שאני מעריכה, ואולי עוד אערוך בקרוב איזה פודקאסט קטן של נשים מוזיקאיות אהובות ,אבל העובדה היא שמי שמזעזעים את עולמי, המוזיקלי לצורך העניין ,הם גברים.
לכן שמחתי כפולה ומכופלת כשאני כן מצליחה למצוא אישה מוזיקאית שעושה לי את זה.
את Lisa Germano הכרתי לפני שנים ,באמצעות הפרוייקט המשותף שלה עם מייסדי קלקסיקו בהרכב שנקרא OP8
ג'רמנו
השנה יצא לה אלבום משובח -כרגיל אצלה; Magic Neighbor שמו.
ג'רמנו לא ממש מזכירה לי אף מוזיקאית אחרת בשירה המעט צרודה שלה. יפה אצלה השילוב בין השירה הזו ונגינת הפסנתר והכינור שלה. היא מצליחה לרגש ולהיות עדינה אבל רחוקה מלהיות צ'יזית או נדושה. מעניין, בקטע אחד (Painting the Doors) היא הזכירה לי קצת את כריסי היינד- גיבורה אחרת שלי.
מלבד היותה יוצרת עצמאית, מוזיקאית ונגנית מוכשרת, ג'רמנו שיתפה פעולה עם מבחר של מוזיקאים בינהם בואי, בילי קורגן,איגי פופ, ג'ון מלנקמפ והeels. והקליטה מספר אלבומים בלייבל.4ad
הנה שיר יפה מהאלבום החדש שלה:
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=SQ3RagACy4M&hl=en&fs=1&]
ואחד מהפרוייקט כOP8
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=hGeRewZXxeM&hl=en&fs=1&]