את הפוסט הזה אני מקדישה לולנטיינז דיי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ניסיתי לחשוב איך לכתוב על Ecstasy של לו ריד.
כבר קראתי לא מעט על האלבום ויש לי קצת רוויה מזה. בכל ביקורת הופיעה התייחסות לכך שריד מוציא בשני העשורים האחרונים אלבומים עם תמה מסויימת. אלבומי קונספט, הס מלהזכיר . אם בMagic and Loss היה זה מוות ואובדן ,הרי שלפי הטענה הרווחת , באקסטזי מדובר בזוגיות ושברה, הרבה פסימיות לגבי מושג האהבה וכ"ו.
מה יש לי לחדש על הביקורות האלו?
"אקסטזי" לא בהכרח עוסק בחורבן הזוגיות והאהבה .בעיני , יותר מכל, היצירה הזו היא אמירה של אדם שמנסה למלא את החור בנשמתו. מנסה להתרגש ולא מצליח. האלבום נקרא אקסטזי ונראה שזה מה שריד מחפש. מחפש ולא מוצא. הריגושים הם קצרים ,אם בכלל. הטעם של הכל מחמיץ או ניהיה מריר.
Rock Minuet
רק שלדעתי זו התמה של ריד תמיד, ולא רק ב"אקסטזי"; גם כשהוא עסוק באבל ומוות ואובדן, הוא עדייין מתעסק באפסות. זה מה שהכי יפה אצלו- יותר מהטקסטים ויותר מהמלודיות ויותר מהשירה הסיפורית- הוא מיטיב לתאר את האפסות ,היאוש והריקנות. הוא מיטיב לנסח אותם. לפעמים הוא עושה את זה במילים, בהגדרותיו הקולעות לדברים שבדרך כלל מצליחים לחמוק מהגדרות. לפעמים הוא עושה שימוש בזרם תודעה, אימאז'ים , אייקונים וסמלים כדי לבטא רעינותיו (זה מומחש יפה ב Baton Rouge ).
Lou Reed – Baton Rouge
"אקסטזי" הוא לא אלבום קל.
הטקסטים קשים במיוחד(ולעיתים מבריקים) ולומר בכנות לא תמיד אני יורדת לסוף דעתו של ריד.
מבחינה מלודית זה אלבום יפה, יפה מתמיד אפילו. הסאונד קצת שמנמן יותר מהנהוג אצל ריד.
אני אוהבת את ריד. תמיד.
אני אוהבת הרבה דברים אצלו; הוא המציא סוג של שירה שהיא בית ספר למשחק בפני עצמו. אני אוהבת את הטקסטים. אני אוהבת אפילו את המראה המחוספס ,הקדמוני והמאד לא מלוטש שלו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביקשתי מחברי אלון לכתוב גם הוא על האלבום -אחרי הכל, הוא זה שגרם לי להקשיב לו. בחזוני ראיתי דו קרב נוקב בין נחמן אינגבר ליעל שוב. אבל לצערי, באופן מאד לא עיתונאי, ההתרשמות שלי ושל אלון מהאלבום מאד דומה ולכם נותר להנות מהדרך השונה שלנו לבטא את זה. אני מעבירה את הבמה לטקסט של אלון:
האלבום אקסטזי הוא לדעתי אלבום הסולו האהוב עלי ביותר של לו ריד (ובשקט בשקט אני אגיד שאפילו יותר ממרבית אלה של מחתרת הקטיפה). במלואת עשור לאלבום, ולבקשתה של שוגי, אולי כדאי שאנסה לנתח למה אני כל כך אוהב אותו. לשם כך, בחרתי להיכנס לדמותם הוירטואלית של שרון מולדבי ויוסי חרסונסקי (בניגוד לפרסונה הקובי אור-ית האהובה עלי כל כך).
Lou Reed – Ecstasy
האלבום "אקסטזי” יצא בשנת 2000, בהמשך לשיתוף הפעולה של ריד עם הגיטריסט מייק רתקה, שהוליד את "ניו יורק" ו "Magic and Lost" הנהדרים, ואת "Set The Twilight Reeling" הזניח. באקסטזי, ריד זיקק את כישוריו כגיטריסט, זמר ותמלילן ליצירת האלבום הכי כועס והכי חזק שלו, אפילו יותר מימי הוולווטס. כמעט בכל השירים ריד שונא מישהו: נשים מהעבר, נשים מההווה, רד-נקס, את עצמו. יש משהו באופן בו ריד מנגן בגיטרה ושר באלבום, שמשלב שימת זין, יריקה בעין, ורגישות פגיעה – והשילוב הזה מנצח. אני נזכר באלבום ההופעה של ריד Take no prisoners מסוף שנות ה- 70. במשך 10 דקות ריד מנסה לשיר שם את walk on the wild side ולא מצליח – נמאס לו לחלוטין מהשיר הזה. "אני לא מאמין, אני שונא את השירים של עצמי" הוא מתלונן לקהל, מבכה את ההתנכרות שלו לעבר היצירתי שלו. בתחילה של שיר אחר באלבום, ריד משחק עם הפידבקים של הגיטרה (הומאג' עצמי ל metal machine music שיצא שנים מועטות לפני כן), וכשמישהו מהקהל מעז למחות, ריד שולח אותו לעזאזל ומאיים להמשיך כך כל הערב.
במרכזו של אקסטזי, נמצא הקטע Like a possum. רבע שעה של ריד המבוגר מתכתב ממרחק של עשרות שנים עם סיסטר ריי ועם MMM (ומשפיע באותה הזדמנות על דור חדש של דיסטורשנרים, כמו Sunn O). בסיסטר ריי הוולווטס דופקים את הדיסטורשנים בקצב מהיר שמונהג על ידי התופים המונוטוניים של מורין טאקר. כאן הדיסטורשנים איטיים, מסירים את העור וחודרים לבשר במסרקות ברזל, כשריד מצהיר פעם אחר פעם "יש לי חור בלב בגודל של משאית" (בשיר קודם באלבום הוא מספר שהוא "מרגיש כמו המכונית אותה ראה היום: בלי רדיו, בלי מנוע, בלי פגוש").
לריד יש היסטוריה ארוכה עם לבבות. באחד משיריו המוקדמים, Venus in furs, הוא הציע מזוכיזם כאמצעי לריפוי הלב הפגוע. באמצע שנות ה- 70 הלב של ריד הוא כבר "לב רוקנרול", חלול וריק מתוכן. בתחילת שנות ה- 80 ריד מתברגן ומוציא את שלישיית האלבומים The blue Mask, Legendary Hearts ו Mistrial – בהם הלב של ריד מלא באהבה לאשתו דאז, סילביה. "ספרי זאת ללב שלך, אני הוא זה שאוהב אותך בכל מובן שהוא". וגם כאשר יש קשיים בחיי האהבה, כמו בשיר Legendary hearts, ריד יוצא בקריאה "עליך להיאבק כדי לשמור על אהבתך האגדתית!". ב"אקסטזי" של שנות ה- 2000, הלב של ריד ריק ואבריו הפנימיים קרועים. הטקסטים שלו גדושים בשנאה למין האנושי בכלל, ולמין הנשי בפרט. שנאה שנובעת מהתפכחות ואכזבה של אדם בוגר מכל דבר הקשור לרומנטיקה ואהבה, אותם הוא קובר עמוק באדמה, קופץ עליהם בנעלים כבדות בעודו מדקלם שירי היתולים: It's all downhill after the first kiss הוא מכריז בשיר Modern Dance. ריד כבר לא נלחם על האהבה שלו, הוא משלים לא רק עם היותה לא רק ברת חלוף, אלא גם עם הטרנספורמציה שהיא עוברת לשנאה יוקדת.
בשיר Mad הוא אומר לזוגתו: "את פשוט מכעיסה אותי, אני שונא את הנשימות השקטות שלך בלילה. כשאני מדמיין את דמותך אני נהיה עצוב". ואם הייתה לנו שמץ של סימפטיה לדובר, הוא מייד מכריז ש"אני יודע שלא הייתי צריך לארח מישהי אחרת במיטה שלנו, אבל הייתי כל כך עייף… אמרת שתשהי בלילה מחוץ לעיר והאמנתי לך, האמנתי בך…". בהמשך השיר הוא אפילו נעלב מכך שבת הזוג מעיזה לקרוא לו חלאה. מפגן של חוסר מודעות עצמית או שנאה עצמית לא פחות לוהטת מהשנאה החיצונית?
בשיר Beginning of a Great Adventure (מתוך האלבום New York) ריד מפנטז על ילד: "אני מקווה שזה נכון מה שאשתי אמרה לי, שזו התחלה של הרפתקה גדולה". הוא אפילו חושב לקרוא לעולל בשם בונו. באקסטזי, ריד מתסכל לאחור ומודה לאל שהצליח למשוך את עצמו בשרשי השיער מתוך ביצת מסלול הנישואים – ילדים – נכדים – ברביקיו בחצר עם החברים והכלב המשפחתי. "את רצית ילדים ואני לא… סתרת לי, בכית וצעקת. לזה הפכו הנישואים שלנו: סופו המר של חלום". בבחירה בין הנצחת העצמי באמצעות גנטיקה, לבין הנצחת העצמי באמצעות אומנות, ריד בחר באופציה השניה, גם אם במחיר כבד: "הייתה לי פעם מכונית, אבדתי אותה בגירושין. השופט היה אישה, כמובן. היא אמרה: 'תן לה את המכונית שלך, את הבית שלך ואת הטעם שלך'" (מתוך השיר Baton Rouge). ממרחק השנים, ריד מבין שהפרידה הייתה לטובה. האישה קיבלה את החלום המשפחתי שהוא לא היה יכול לתת לה, והוא הציל את האני שלו, את החיים שלו, את ההגדרה העצמית שלו.
מעבר למלים, המוזיקה של ריד כאן נהדרת. הלחנים הדוקים כמו תמיד, השירה של ריד וה phrasing שלו נהדר מתמיד (אני חושב שבשיר Modern dance יש את השימוש המוזיקלי הנפלא ביותר במילה Shit). למרות שקראתי ביקורת על האלבום בה נאמר שיש לשפוט ולהוציא להורג את ריד על מה שהוא מעולל לגיטרה החשמלית, אני חושב שסגנון הנגינה המרושל/מחושב מתאים כמו כפפה לקונספט. שיר הנושא של האלבום הוא פנינה, ואני לא יכול לשמוע אותו בלי להיזכר בביצוע שלו בתל אביב, בו ריד שילב הקשה על החזה עם שחרור עשן סיגריות באופן שיכול לגרום לאחרון חוששי הסרטו להתמכר לניקוטין. בכלל, לאורך האלבום ריד יותר מארג עדין של גיטרות חשמליות, כלי נשיפה, גיטרות וכלי מיתר אקוסטיים, ואפילו קטע קצר של כינור שבא להרגיע לאחר הסאגה צורמת האזניים של Like a possum. בכינור, אגב, מנגנת לורי אנדרסון, זוגתו של ריד בשנים האחרונות. רגע רגע רגע אחד – הם כבר המון שנים ביחד, ואפילו נראה שלא רע להם כל כך בזוגיות. יכול להיות שריד שר כאן מגרונו של מישהו אחר, שהוא משחק תפקיד? או שאולי הוא נתן ביטוי לפן אחד ממגוון הרגשות והמחשבות שלו? האם זה משנה בכלל?
Big Sky , השיר האחרון באלבום, הוא המנון רוק אצטדיוני אופטימי לשם שינוי, שגם הוא מוגש באופן שחציו בומבסטי וחציו מרושל. הוא נגמר בפידבק גיטרה שנמשך כמה וכמה שניות יותר מידי, וכך הופך את הסיום מנדוש לגאוני. מבחינתי, הפידבק הזה הוא אקורד הסיום המושלם לקריירה של ריד, אלא רק אם יוכיח אחרת. הפידבק הזה הוא החבל איתו אפשר לטפס חזרה למעלה, או ללחוץ על פליי ולשמוע את האלבום מהתחלה.
(זין – איך אפשר לכתוב כל כך הרבה על אלבום בלי להיות בטוח שמי שקורא גם שומע? המוזיקה היא העיקר, הכתיבה היא נייר החינמון שעוטף אותה. זין).
Lou Reed – Modern Dance
לבלוג המצויין של אלון
