Growing Backwards

ככל שאני מתבגרת (כן, זה עדיין קורה לי ) אני לומדת יותר ויותר לחבב הפתעות.

לא כאלו שעושים לי "בו" מאחורי הגב, גם לא בכל מה שקשור לעבודה ולחוסר מוכנות. אני מדברת על ההיבט האנושי של הדברים. אני מדברת על החיים בכלל, ככה בנימה יותר פילוסופית.  , אני אוהבת שאנשים וטבעם מפתיעים אותי ויותר מהכל אני אוהבת להפתיע את עצמי. אני אוהבת לטעות וללמוד לקח. כל זה יותר טוב בעיני מאדישות ועייפות.

ערב לונדוני קפוא . יורדים בטיוב בEnbankment וחוצים את התמזה לגדה הדרומית. הנוף יפהפה. האווירה חגיגית. גם שמחת יום ההולדת שלי ושל אחותי באוויר . התנאים המושלמים לראות את ג'ון קייל.

חתך הגילאים בקהל מאד הטרוגני . ניתן לראות לא מעט דורות ודורות המשך שבאים יחד להופעה. אבא עם לוק מלקולם מקלרני ובן עם שיק מלוטש ועדכני ופיאות בצדעיים.

גם הרבה זוגות מבוגרים , הוא והיא. גם בגילאים של ההורים שלי. למה ההורים שלי לא שמעו ג'ון קייל?

מספר ימים אחר כך, בהופעה של לילי אלן ודיזי רסקל אני עדה שוב לתופעת ההטרוגניות של הגילאים בקהל,וזה מגניב לגמרי . אני אוהבת את האנגליות הזו.

לצד כל ההחגיגיות והסדר המופתי ששרר באולם הקונצרטים, כמעט כל אחד ואחד בקהל ישב עם כוס בירה מפלסטיק, ולגם ממנה במהלך ההופעה.

הפתעה.

אחרי הופעת חימום לא רעה של אחד פטריק וולף (שאני דווקא מכירה), המוצג, אולי לשם הנוחיות ואולי דווקא לא כקיילופיל מושבע שהושפע רבות מג'ון קייל רבות לאורך מעט שנותיו,  עולה קייל לבמה ונעמד מאחורי הקלידים.

"טוב ,זה הולך להיות סדר הדברים הערב" הוא אומר. "אנחנו נבצע את  Paris 1919  במלואו . אח"כ התזמורת תצא. אחר כך נמשיך עם עוד כמה שירים כ10 דקות. אחר כך התזמורת תחזור ונסיים" ( והנה ,בהופעה האחרת ,דיזי רסקל הצליח לתמצת את אותן מילים כל כך יפה במשפט הפותח את הופעתו- "Let's Do this Shit").

וכך באמת היה.כמו שקייל הבטיח-  נדמה שבמילים המועטות האלה, קייל כמעט והכתיב את לשון החוזה.

מעניין אם קייל אוהב להיות מופתע.

המוטיבציה לערב הזה היתה באמת שיחזור מלא של אלבום אהוב במיוחד של קייל Paris 1919   באולם הקונצרטים של Royal Festival Hall . קייל מלווה בתזמורת הHeritage . בדקתי עליהם קצת וזה מה שמצאתי:

The Heritage Orchestra is a 21st century orchestra that collaborates with cutting-edge artists to create new work. Join us for orchestral adventures into the mainstream, cult, popular, and experimental sides of music and art, whether on stage or in the studio.

אני רואה שהם גם משתפים פעולה עם .UNKLE

קייל אכן מתחיל את ההופעה בביצועים מצויינים אחד אחד , כשאני אישית הכי מתרגשת מ The Endless Plain of Fortune, איתו גם אתעורר בבוקר שלמחרת.הוא לא פוסח על אף שיר מתוך האלבום. סך הכל אלבום קצר ותוך כ40 דקות מסתיים הרפרטואר של Paris.

כמוצהר, קייל משחרר את התזמורת ונשאר עם הרכב רוק רזה. הוא מבצע מספר קלאסיקות מאלבומים אחרים,  וכאן הוא כבר מרשה לעיבודים להיות יותר משוחררים ולהיות שונים מעט מהמקור . בולטים הביצועים לFemme Fatale  ולHeartBreak Hotel .

כמובטח, אחרי מספר קטעים חוזרת התזמורת עם "הדה גבלר" היפה.

קייל נתן הופעה של מקצוען. הוא נתן יותר ממה שהיה חייב, התכנית הלא התחייבה אך ורק לפריז 1919והנה אנחנו קיבלנו שורה של ביצועים מענגים מאלבומים אחרים, חלקם שונים מאד מהמקור.

קייל לא סטה לרגע מהתכנית המקורית. הוא לא מתקשר עם הקהל.  הוא לא סוטה מהחוזה שלו איתנו. טוב, כמעט. לדעתי את ההדרן בן השיר האחד הוא לא תיכנן לתת, אבל הקהל נתן לו כל כך הרבה אהבה שזה כבר התבקש. הרענו לו בעמידה  במשך כ10 דקות רצופות וזאת תוך התעלמות מוחלטת מתנועת היד שלו לפני כן כאומר "זהו ,סיימנו, אין יותר שירים".

שכחתי לדבר על הקול של ג'ון קייל. הוא נפלא .הוא לא איבד ולו במעט מכוחו ומהייחוד שלו.

שיר אחד להדרן וקייל ממהר לרדת מהבמה והאורות נדלקים.

Dying on the vine" צועק לקייל מישהו מהקהל במהלך ההופעה. כל כך בניגוד לרוח החוזה שלנו-שקייל יקבל בקשות מהקהל?

http://www.youtube.com/watch?v=WY-_hF-31ow

לסקירת ההופעה בגארדיאן

~~~~~~~~~~~

למחרת אני מוצאת את עצמי נוברת בסקציית האוונגארד של החנות Rough Trade. לא יודעת למה כל מה שאני אוהבת נחשב Avant Guarde ,אבל Talking Heads שם וPere Ubu ואינו וקייל. ואני שוב מסתכסכת עם עצמי מה לקנות ומה לצרוב.

בסוף קניתי אנתולוגיה של Jah Wobble (אנתולוגיות גורמות לי לשלוף את הארנק די בקלות) ואת הג'ון קייל המינימליסטי הזה שלא הכרתי מ67.

אה ואת ההוט צ'יפ הראשון.

בזכות הבלוג המצויין ,'טאפאס וטאפאס',התוודעתי ל  RACE HORSES (לשעבר רדיו לוקסמבורג).  אלו האחרונים מדלגים מעדנות בין שפת האם שלהם, וולשית, לאנגלית. האופן שבו הם עושים את זה קצת מתעתע-אתה לא בטוח שאתה יודע מתי בדיוק המעבר מתרחש. הרגעים האלו, כמו בשעה שאתה לא בטוח אם אתה מקליד הודעת טקסט באנגלית או בעברית,והעיינים מתבלבלות לך בין לוח המקשים. זה קטע  בו אתה מאד מודע לקיטלוג והמידור של הדברים במוחך.

עדיין עם אותו קיטלוג ארור: דברים שעשו פעם הם נצחיים ,שייכים לפנתאון. ואילו אלבומים עכשווים הם בגדר הייפ חולף.

לא נכון. גם סווייד היו הייפ פעם, עם הראשון שלהם . ומה עם אלבום אזוטרי כמו SPILT MILK של JELLYFISH? אני פשוט הייתי שם אז, במצב ספיגה אופטימלי. ואם מדברים כבר על JELLYFISH אז הרייס הורס מזכירים לי אותם לפעמים. וגם את מיקה שאני פחות אוהבת.ועוד משהו שאני לא מצליחה להגדיר.

למען הסר ספק-הסוסים זהו האלבום שהכי נהנתי ממנו בשנה האחרונה.
ואני תוהה לגבי המוטבציה של הסוסים לשיר בוולשית. בשם האחרות. בשם הייחוד? אני כבר מדמיינת אותם בערב חנוכת המתנ"ס החדש בקרדיף,אבל זה כנראה לא הקטע.
העיקר לעשות משהו אחר.
למרות שגם לעשות משהו מוכר זה עסק לא רע. היה פעם סרט-ג'וזי והפוסיקאטס- ושם היתה מזימה של חברות התקליטים להשתלט על העולם  על ידי החדרת מסרים סמויים במוזיקה נעימה ומוכרת.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=pHVi2hQgUIw]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הפוסט הזה נכתב כולו במקלדת וירטואלית. סוג של מחלת נפש.

aliens ate my ozen aman

"לא הבנתי את מצב הרוח שלך כשהעלת את המיקסטייפ הקודם" ,אמר לי חבר.

"מה יש להבין", שאלתי?  למה כל מיקסטייפ צריך קונספט?  ולמה הכל צריך להבין? בעיניי הגבלת עצמך לקונספט עשויה א-פריורי להפחית באופן משמעותי את איכות המיקסטייפ. בחרת נושא- אהבה, מלנכוליה, גמילה מעישון – עולם התוכן שלך אוטומטית מצטמצם ואתה פועל במרחב מוגבל מאד. אני מקטלגת בהרבה מאד מקומות בחיים שלי, למה גם פה?

אז כמו במיקסטייפ הקודם, גם הפעם אין קונספט.

הנה, שיתפתי אתכם בקושי אחד  שיש לי עם מיקסטייפים .

קושי שתיים- אני תקועה בניינטיז. כלומר זה לא מדוייק- אני מתעדכנת ומכירה את מרבית הבאז וורדס ויודעת, גם אם באיחור קל. אבל כשאני באה להכין מיקסטייפ אני מצפה מעצמי לבוא עם משהו קצת אחר שאולי עשוי לחדש משהו למישהו, לפחות עם קטע אחד או שניים, ואז אני מהר מאד מוצאת עצמי במחוזות שאני מכירה ומרגישה  הכי נוח בהם . הניינטיז.

קושי שלוש =ביטים אלקטרונים. אין מספיק מזה. המעבר אליהם קצת בסוף אולי יראה מלאכותי ,כאילו התעקשתי לשים. אבל כן, חשוב לי לשלב גם וגם. לא בראש שלי לעשות מיקסטייפ אלקטרוני גרידא.

עכשיו למוזיקה( האזינו כאן):

1.The Cure- From the Edge of the Deep Green Sea

2. Blur- She’s So High

3. The Dandy Warholes – Mohammed

4. The Magnetic Fields – Epitaph for My Heart

5. Prefab Sprout – Johnny Johnny

6. Momus- The Murderers the Hope of Women

7. The Nits- Soap Bubble Box

8. Tarwater- The Watersample

9. The House of Love- The Beatles and the Stones

10. The Jazz Butcher Conspiracy – Ghosts

11. Guided by Voices- Game of Pricks

12. Lloyd Cole –Rattlesnakes

13. David Bowie- I Feel Free

14. Fila Brazillia- Throwing Down a Shape

15. Isolee –Beau Mot Plage

16. Jackie O’ Motherfucker –Nice One

את הפוסט הזה אני מקדישה לולנטיינז דיי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ניסיתי לחשוב איך לכתוב על  Ecstasy של לו ריד.

כבר קראתי לא מעט על האלבום  ויש לי קצת רוויה מזה.  בכל ביקורת הופיעה התייחסות לכך שריד מוציא בשני העשורים האחרונים אלבומים עם תמה מסויימת. אלבומי קונספט, הס מלהזכיר . אם בMagic and Loss היה זה מוות ואובדן ,הרי שלפי הטענה הרווחת , באקסטזי  מדובר בזוגיות ושברה, הרבה פסימיות לגבי מושג האהבה וכ"ו.

מה יש לי לחדש על הביקורות האלו?

"אקסטזי"  לא בהכרח עוסק בחורבן הזוגיות והאהבה .בעיני , יותר מכל, היצירה הזו היא אמירה של אדם שמנסה למלא את החור בנשמתו. מנסה להתרגש ולא מצליח. האלבום נקרא אקסטזי  ונראה שזה מה שריד מחפש. מחפש ולא מוצא. הריגושים הם קצרים ,אם בכלל. הטעם של הכל מחמיץ או ניהיה מריר.

Rock Minuet

רק שלדעתי  זו התמה של ריד תמיד, ולא רק ב"אקסטזי"; גם כשהוא עסוק באבל ומוות ואובדן, הוא עדייין מתעסק באפסות. זה מה שהכי יפה אצלו- יותר מהטקסטים ויותר מהמלודיות ויותר מהשירה הסיפורית- הוא מיטיב לתאר את האפסות ,היאוש והריקנות. הוא מיטיב לנסח אותם. לפעמים הוא עושה את זה במילים, בהגדרותיו הקולעות לדברים שבדרך כלל מצליחים לחמוק מהגדרות. לפעמים הוא עושה שימוש בזרם תודעה, אימאז'ים , אייקונים וסמלים כדי לבטא רעינותיו (זה מומחש יפה ב Baton Rouge ).

Lou Reed – Baton Rouge

"אקסטזי" הוא לא אלבום קל.

הטקסטים קשים במיוחד(ולעיתים מבריקים) ולומר בכנות לא תמיד אני יורדת לסוף דעתו של ריד.

מבחינה מלודית זה אלבום יפה, יפה מתמיד אפילו. הסאונד קצת שמנמן יותר מהנהוג אצל ריד.

אני אוהבת את ריד. תמיד.

אני אוהבת הרבה דברים אצלו;  הוא המציא סוג של שירה שהיא בית ספר למשחק בפני עצמו.  אני אוהבת את הטקסטים. אני אוהבת אפילו את המראה המחוספס ,הקדמוני והמאד לא מלוטש שלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ביקשתי מחברי אלון לכתוב גם הוא על האלבום -אחרי הכל, הוא זה שגרם לי להקשיב לו. בחזוני ראיתי דו קרב נוקב בין נחמן אינגבר ליעל שוב. אבל לצערי, באופן מאד לא עיתונאי, ההתרשמות שלי ושל אלון מהאלבום מאד דומה ולכם נותר להנות מהדרך השונה שלנו לבטא את זה. אני מעבירה את הבמה לטקסט של אלון:

האלבום אקסטזי הוא לדעתי אלבום הסולו האהוב עלי ביותר של לו ריד (ובשקט בשקט אני אגיד שאפילו יותר ממרבית אלה של מחתרת הקטיפה). במלואת עשור לאלבום, ולבקשתה של שוגי, אולי כדאי שאנסה לנתח למה אני כל כך אוהב אותו. לשם כך, בחרתי להיכנס לדמותם הוירטואלית של שרון מולדבי ויוסי חרסונסקי (בניגוד לפרסונה הקובי אור-ית האהובה עלי כל כך).

Lou Reed – Ecstasy

האלבום "אקסטזי” יצא בשנת 2000, בהמשך לשיתוף הפעולה של ריד עם הגיטריסט מייק רתקה, שהוליד את "ניו יורק" ו "Magic and Lost" הנהדרים, ואת "Set The Twilight Reeling" הזניח. באקסטזי, ריד זיקק את כישוריו כגיטריסט, זמר ותמלילן ליצירת האלבום הכי כועס והכי חזק שלו, אפילו יותר מימי הוולווטס. כמעט בכל השירים ריד שונא מישהו: נשים מהעבר, נשים מההווה, רד-נקס, את עצמו. יש משהו באופן בו ריד מנגן בגיטרה ושר באלבום, שמשלב שימת זין, יריקה בעין, ורגישות פגיעה – והשילוב הזה מנצח. אני נזכר באלבום ההופעה של ריד Take no prisoners מסוף שנות ה- 70. במשך 10 דקות ריד מנסה לשיר שם את walk on the wild side ולא מצליח – נמאס לו לחלוטין מהשיר הזה. "אני לא מאמין, אני שונא את השירים של עצמי" הוא מתלונן לקהל, מבכה את ההתנכרות שלו לעבר היצירתי שלו. בתחילה של שיר אחר באלבום, ריד משחק עם הפידבקים של הגיטרה (הומאג' עצמי ל metal machine music שיצא שנים מועטות לפני כן), וכשמישהו מהקהל מעז למחות, ריד שולח אותו לעזאזל ומאיים להמשיך כך כל הערב.

במרכזו של אקסטזי, נמצא הקטע Like a possum. רבע שעה של ריד המבוגר מתכתב ממרחק של עשרות שנים עם סיסטר ריי ועם MMM (ומשפיע באותה הזדמנות על דור חדש של דיסטורשנרים, כמו Sunn O). בסיסטר ריי הוולווטס דופקים את הדיסטורשנים בקצב מהיר שמונהג על ידי התופים המונוטוניים של מורין טאקר. כאן הדיסטורשנים איטיים, מסירים את העור וחודרים לבשר במסרקות ברזל, כשריד מצהיר פעם אחר פעם "יש לי חור בלב בגודל של משאית" (בשיר קודם באלבום הוא מספר שהוא "מרגיש כמו המכונית אותה ראה היום: בלי רדיו, בלי מנוע, בלי פגוש").

לריד יש היסטוריה ארוכה עם לבבות. באחד משיריו המוקדמים, Venus in furs, הוא הציע מזוכיזם כאמצעי לריפוי הלב הפגוע. באמצע שנות ה- 70 הלב של ריד הוא כבר "לב רוקנרול", חלול וריק מתוכן. בתחילת שנות ה- 80 ריד מתברגן ומוציא את שלישיית האלבומים The blue Mask, Legendary Hearts ו Mistrial – בהם הלב של ריד מלא באהבה לאשתו דאז, סילביה. "ספרי זאת ללב שלך, אני הוא זה שאוהב אותך בכל מובן שהוא". וגם כאשר יש קשיים בחיי האהבה, כמו בשיר Legendary hearts, ריד יוצא בקריאה "עליך להיאבק כדי לשמור על אהבתך האגדתית!". ב"אקסטזי" של שנות ה- 2000, הלב של ריד ריק ואבריו הפנימיים קרועים. הטקסטים שלו גדושים בשנאה למין האנושי בכלל, ולמין הנשי בפרט. שנאה שנובעת מהתפכחות ואכזבה של אדם בוגר מכל דבר הקשור לרומנטיקה ואהבה, אותם הוא קובר עמוק באדמה, קופץ עליהם בנעלים כבדות בעודו מדקלם שירי היתולים: It's all downhill after the first kiss הוא מכריז בשיר Modern Dance. ריד כבר לא נלחם על האהבה שלו, הוא משלים לא רק עם היותה לא רק ברת חלוף, אלא גם עם הטרנספורמציה שהיא עוברת לשנאה יוקדת.

בשיר Mad הוא אומר לזוגתו: "את פשוט מכעיסה אותי, אני שונא את הנשימות השקטות שלך בלילה. כשאני מדמיין את דמותך אני נהיה עצוב". ואם הייתה לנו שמץ של סימפטיה לדובר, הוא מייד מכריז ש"אני יודע שלא הייתי צריך לארח מישהי אחרת במיטה שלנו, אבל הייתי כל כך עייף… אמרת שתשהי בלילה מחוץ לעיר והאמנתי לך, האמנתי בך…". בהמשך השיר הוא אפילו נעלב מכך שבת הזוג מעיזה לקרוא לו חלאה. מפגן של חוסר מודעות עצמית או שנאה עצמית לא פחות לוהטת מהשנאה החיצונית?

בשיר Beginning of a Great Adventure (מתוך האלבום New York) ריד מפנטז על ילד: "אני מקווה שזה נכון מה שאשתי אמרה לי, שזו התחלה של הרפתקה גדולה". הוא אפילו חושב לקרוא לעולל בשם בונו. באקסטזי, ריד מתסכל לאחור ומודה לאל שהצליח למשוך את עצמו בשרשי השיער מתוך ביצת מסלול הנישואים – ילדים – נכדים – ברביקיו בחצר עם החברים והכלב המשפחתי. "את רצית ילדים ואני לא… סתרת לי, בכית וצעקת. לזה הפכו הנישואים שלנו: סופו המר של חלום". בבחירה בין הנצחת העצמי באמצעות גנטיקה, לבין הנצחת העצמי באמצעות אומנות, ריד בחר באופציה השניה, גם אם במחיר כבד: "הייתה לי פעם מכונית, אבדתי אותה בגירושין. השופט היה אישה, כמובן. היא אמרה: 'תן לה את המכונית שלך, את הבית שלך ואת הטעם שלך'" (מתוך השיר Baton Rouge). ממרחק השנים, ריד מבין שהפרידה הייתה לטובה. האישה קיבלה את החלום המשפחתי שהוא לא היה יכול לתת לה, והוא הציל את האני שלו, את החיים שלו, את ההגדרה העצמית שלו.

מעבר למלים, המוזיקה של ריד כאן נהדרת. הלחנים הדוקים כמו תמיד, השירה של ריד וה phrasing  שלו נהדר מתמיד (אני חושב שבשיר Modern dance יש את השימוש המוזיקלי הנפלא ביותר במילה Shit). למרות שקראתי ביקורת על האלבום בה נאמר שיש לשפוט ולהוציא להורג את ריד על מה שהוא מעולל לגיטרה החשמלית, אני חושב שסגנון הנגינה המרושל/מחושב מתאים כמו כפפה לקונספט. שיר הנושא של האלבום הוא פנינה, ואני לא יכול לשמוע אותו בלי להיזכר בביצוע שלו בתל אביב, בו ריד שילב הקשה על החזה עם שחרור עשן סיגריות באופן שיכול לגרום לאחרון חוששי הסרטו להתמכר לניקוטין. בכלל, לאורך האלבום ריד יותר מארג עדין של גיטרות חשמליות, כלי נשיפה, גיטרות וכלי מיתר אקוסטיים, ואפילו קטע קצר של כינור שבא להרגיע לאחר הסאגה צורמת האזניים של Like a possum. בכינור, אגב, מנגנת לורי אנדרסון, זוגתו של ריד בשנים האחרונות. רגע רגע רגע אחד – הם כבר המון שנים ביחד, ואפילו נראה שלא רע להם כל כך בזוגיות. יכול להיות שריד שר כאן מגרונו של מישהו אחר, שהוא משחק תפקיד? או שאולי הוא נתן ביטוי לפן אחד ממגוון הרגשות והמחשבות שלו? האם זה משנה בכלל?

Big Sky , השיר האחרון באלבום, הוא המנון רוק אצטדיוני אופטימי לשם שינוי, שגם הוא מוגש באופן שחציו בומבסטי וחציו מרושל. הוא נגמר בפידבק גיטרה שנמשך כמה וכמה שניות יותר מידי, וכך הופך את הסיום מנדוש לגאוני. מבחינתי, הפידבק הזה הוא אקורד הסיום המושלם לקריירה של ריד, אלא רק אם יוכיח אחרת. הפידבק הזה הוא החבל איתו אפשר לטפס חזרה למעלה, או ללחוץ על פליי ולשמוע את האלבום מהתחלה.

(זין – איך אפשר לכתוב כל כך הרבה על אלבום בלי להיות בטוח שמי שקורא גם שומע? המוזיקה היא העיקר, הכתיבה היא נייר החינמון שעוטף אותה. זין).

Lou Reed – Modern Dance

לבלוג המצויין של אלון

הכל התחיל מציוץ בטוויטר על ידי אחד, אורי, שאני מכירה רק בפרסונה הטוויטרית שלו.

הוא הפנה לקליפ הבא

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=K6pTdzt7BiI]

כל מה שרציתי היה עוד מזה. יש בקטע הזה משהו כל כך עכשווי שקשה להאמין שהקטע נעשה בשנת 69 . מישהו אמר Groove Armada?

"איפה אפשר להשיג עוד כזה?" ,שאלתי מיד . שוטטתי קצת ופרט לכך שלמדתי שאותה עלמה ערכה רבים מהפסקולים של תוכניות בBBC , מצאתי שהגברת דיליה מופיעה באוסף שנקרא

The Early Gurus of Electronic Music 1948-1980

מדובר באוסף משולש שגם אם אינו מהווה האזנה הרמונית ורציפה, הוא כן מהווה סוג של הליכה לבית ספר.  מעניין אותי ללמוד על כל אחד מהמוזיקאים פה. וחקירה על כל אחד מהם מובילה לעשרה אחרים. אבל אין זמן או מילים או מספיק הבנה.

לכן אנסה ליצור פה עניין ותו לא. מי שייתפס, מה טוב.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=c4ea0sBrw6M&feature=related]

דרך השיטוטים שלי , התוודעתי ללא מעט מתמטיקאים סלש פיזיקאים סלש מלחינים שזה סוג של חצי אלוהים בשבילי ,השילוב של מוזיקה ומתמטיקה.  הוסיפו לזה גם בוני כלים שהם סוג של קרפטסמן א- לה דניאל אוטיי  ובאתי על סיפוקי.

דרך השיטוטים שלי הגעתי גם ליוסף טל .

חתן פרס ישראל ,הנחשב לאחד האבות המייסדים של מוזיקה אומנותית בישראל. אדם שבא מרקע קלאסי  ופנה להלחנה של מוזיקה אלקטרונית בעזרת כלים קונוונציונלים. הוא עמד בראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית. אני  בטוחה שכולכם מכירים אותו מזמן, ורק אני נותרתי הבורה. אבל אף פעם לא מאוחר מדי.

טל גם הקים את המרכז למוזיקה אלקטרונית בארץ בירושלים

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני נזכרת במרכז אחר, לאומנות דיגיטלית בחולון. ההיכרות היחידה שיש לי עם המוסד הזה היא דרך ההופעה של Mouse on Mars שמעולם לא זכיתי לראות לפני כשנתיים.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=b1M-9A0wp8U]

לדאבוני את הלוקיישן של ההופעה באותו לילה לא הצלחתי למצוא , עת כיתתי רגליי ברחובות חולון השוממים , אבל מאז את הניוזלטר של המרכז לאומנות דיגיטלית בחולון אני מקבלת באופן קבוע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

סיפור יפה על יוסף טל קשור לפיזיקאי/מלחין Hugh Le  Caine ,שגם הוא מופיע באוסף הזה של הגורואים. מסתבר שלה קיין המציא בשנת 37 (!!!!) את אחד הסינתים הראשונים.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=o15ZHaReGa0&feature=related]

לה קיין העביר את חייו די  בתחושת פיספוס ודכדוך, על כך שאף אחד לא משתמש במכשירים שהוא ממציא, אבל אז הוא התוודע כמוני ליוסף טל . היה בינהם מפגש מרגש במרכז למוזיקה אלקטרונית בארץ.  טל הבחין שלה קיין דומע  בשעת ארוחת הצהריים -הוא דמע מהתרגשות על כך שמצא מישהו שמוכן לעשות שימוש באינסטרומנטים שלו.  טל מצדו, שמע על האינסטרומנט  דרך Vladimir Ussachevsky

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=bEShy2QIj4U]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

איזה עולם קטן. אני רוצה להציג לכם את suburbanbatherson

הוא פרופיל היוטיוב האהוב עליי בעולם. ומה שהכי יפה זה, שהגעתי אליו בשני אירועים שונים לגמרי  והתאהבתי בו פעמיים מחדש. פעם אחת דרך קליפ של Ashra

וגם כעת, במסגרת שיטוטיי אחר לה קיין וחבורתו.

שווה להתעמק  בו , הוא גם  מחזיק בטעם מוזיקלי מאתגר וגם עורך יופי של קליפים.

ונקנח עם הקטע שחותם את האלבום של הגורואים

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=y3pEsKiZuIk]

הפוסט הזה נדחף לו לגמרי בלי תכנון. אני אמורה לכתוב פוסט על איזה מוזיקאי אחר עם חור בנשמה. אבל אני דוחה את המלאכה הזו כי משהו אחר אוחז בי ולא מרפה בימים האחרונים;

את Forever Changes של Love אני טוחנת באוטו כבר שנה וחצי. לYou Set the Scene , היצירה המסיימת את האלבום ,הגעתי אולי פעם אחת בעבר. לא יותר מזה . בדרך כלל חוויית ההאזנה שלי מסתיימת לפני תום האלבום ,משהו שקשור למשך הנסיעה שלי לעבודה. השבוע התחלתי את ההאזנה דווקא מאמצע האלבום (אני אוהבת לפעמים לעשות שימוש בטכניקות שונות של האזנה :

• להתחיל מהאמצע ולהמשיך עד הסוף.
• להתחיל מהסוף.
• להתחיל עם השיר הראשון ואז האחרון ואז שני ואז לפני אחרון .
• מספרים זוגיים או אי  זוגיים של שירים.

זה נותן יותר כבוד לכל אחד מהשירים ומנטרל ותרנות או עצלנות בסיסית בחוויית ההאזנה).

בהאזנה הראשונה דמעתי לנוכח השלמות של השיר הזה. אחר כך כל מה שרציתי היה לשמוע אותו עוד ועוד.

אני מתקשה להאמין שארתור לי כתב את  מילות השיר האקזיסטנציאליסיטי-הוליסטי הזה הזה כשהיה בן 23 .

"מה את רוצה, זה אלבום היפי " אמר לי שי ,מדוייק כתמיד. כן , אני מניחה שזה מסביר את זה. אבל אולי רק חלק. מעבר לטקסט, שהיה חייב להיכתב על ידי מישהו שעבר דבר או שניים בחייו, התזמורתיות המושלמת של השיר הזה . ומעבר לכל, השירה . השירה של ארתור לי עוברת פה כל כך הרבה התפתחויות והיא כל כך חכמה . זיהיתי פה אפילו רגע  א-לה ניל סדקה ברומנסרה שבורת לב .  והטוטאליות שבה לי שר "Time ,Time,Time" לקראת סוף השיר .

הוא היה בן 23 אז. כשאני הייתי בת עשרים ושלוש הייתי הולכת למועדוני דראם אנד בייס וחושבת על כלום – בטוח שלא היו לי מחשבות כאלו.

כשאתה ניצב אל מול כישרון כזה של בנאדם , בגיל כזה, אתה מבין מהו ייעוד ומה זה לעשות את מה שאתה אמור לעשות. אז אני קצת פחות מלקה את עצמי על בחירה בחיים של דרך האמצע -היי , זה לא כאילו אני ארתור לי.

אני  מדמיינת לעצמי מפגש וירטואלי ותוהה אם ללי היו עניינים לדון בהם עם המוזיקאי השני עם החור בנשמה. זה שהפוסט שלו נדחק הצידה בגלל לי. עוד אכתוב דיאלוג בחשיכה עליהם. בעצם אם הייתי עושה דיאלוג בחשכה על ארתור לי הייתי מפגישה אותו עם השאמאן מאוואטאר.

השיר,שגם השם שלו מעולה : "You Set the Scene" , משליך על האלבום כולו. כמו שאני רואה את זה, השיר מהווה סיכום של כל היצירה הזו שנקראת Forever Changes  . יצירה שהיא בשורה מוזיקלית ורעיונית. סיכום של מסעות פנימיים ,ומבט תמידי החוצה ופנימה, פנימה והחוצה.

הנה המילים של You Set the Scene

והנה המוזיקה

http://www.youtube.com/watch?v=K71uYiCriHE

נסיון ראשון שלי עם פודקאסט . אני עוד ירוקה עם הטכנולוגיה -מבטיחה להשתפר.

לפי אתר icast , אם אהבתם את הפודקאסט שלי, האזנה מומלצת גם לפודקאסט של "להיות אישה".

להורדה כאן

רשימת השירים:

1.Luna – Slide

2. Belle & Sebastian – The Blues are Still Blue

3. Bryan Ferry -Let's Stick Together

4. The Rainmakers – Downstream

5. Ry Cooder- Down in Hollywood

6. The Beta Band- She's the One

7. James -Born of Frustration

8.Chikasaw Mudpuppies- Oh Yeah

9. The Meat Puppets -Never to be Found

10. The Boo Radleys -I Wish I was Skinny

11. Ween -Blue Balloon

אני מצטרפת באיחור לרכבת של מידלייק, שנראה שכבר מזמן יצאה לדרך ואף אחד לא סיפר לי. זה התחיל מהאיזכור שלהם על ידי איתי כוחיי ברשימת שירי העשור שלו ,את אחד השירים המרנינים ביותר ששמעתי מזה זמן רב young bride (אני מצטערת איתי ,השירה עדיין נשמעת לי כמו אנדי פרטרידג').  אני מתבאסת להוריד את האלבום החדש לפני שיצא פורמלית לחנויות. זה מטופש, אחרי הכל מזה זה משנה באיזה שלב אני מבצעת את העבירה-לפני או אחרי.

אולי  זה בגלל שלאחרונה אני מנסה להיות בנאדם הרבה יותר חיובי ותורם לחברה – חוץ מנקיפות המצפון לגבי הורדת מידלייק החדש, חשבתי לעצמי היום במהלך נסיעה באוטו כמה זה משמח שהסלולרי שלי כותב לי

Battery full. save energy and disconnect charger

כמה חיובי ופרואקיטבי מצד המכשיר שלי להציע לי כזה דבר ושיש משהו שאני יכולה לעשות . אפילו תוך כדי נהיגה.

בעבודה הפסקתי לשתות קפה עם כוסות חד פעמיות. ואז אמרו לי שאני מבזבזת מים ובכלל סבון הכלים מכיל רעלים. אני מנסה להתארגן עכשיו בעבודה על סבון כלים אורגני אבל טוענים שאורגני צורך יותר משאבים . לפחות בפירות וירקות מדובר בשטחי גידול נרחבים יותר.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ZtpSidPN3jQ]

חוצמיזה לא הזכרתי פה רשמית את הפיקסיז מאז היוודע הבשורה, אז רציתי רק לעדכן שאספתי כרטיסיי והם אכן יפים ומפתים. יש לי גם וידוי קטן- קשה לי מאד עם חלק מהשירים של הפיקסיז -במיוחד עם אלו שמזוהים בתור הגדולים ביותר דוגמת Hey , Where is my Mind ,Here Comes Yor Man .אגב, כולם שירים משובחים והלוואי שנתברך מדי יום במוזיקה מהליגה הזו. אבל לי אישית קשה לשמוע אותם היום . הם לעוסים לי והכל נשמע לי נקי ומסודר מדי. ה"להיט" היחיד שאני מסוגלת לשמוע כיום הוא Monkey Gone to Heaven . אז אני מוצאת עצמי מחפשת את ההתפרעויות הקטנות וההתבלגנויות.כמו ב    Bone Mahcine

או בדיבייסר.

או  Rock Music

אוBroken Face

או Gouge Away

רציתי לספר שאת הפיקסיז הכרתי לראשונה אצל קוטנר ב"נופל על ארבע" דווקא עם השיר "אנה" מתוך בוסנובה. שיר לא מאד מאפיין. אז הלכתי וקניתי בקסטה את בוסנובה- הייתי אז בכיתה י או יא .לא ידעתי כל כך איך לאכול את Rock Music -אני חושבת שהכרחתי את עצמי לאהוב אותו אז, אבל הוא בטוח היפנט וריתק אותי- הוא היה שונה מכל דבר אחר ששמעתי קודם. ואז משיחה עם חבר לכיתה גיליתי שיש להם גם אלבומים קודמים.

לגבי ההופעה, אני קצת חוששת . חוששת לקחת משהו שהוא מאד משמעותי עבורי ולשים את זה על במה , לא כאורגניזם חי ,יוצר ובועט אלא כמשהו שפועל על אוטומט. במובנים רבים הייתי מעדיפה לראות את בלאק פרנסיס סולו;  פחות עבודת שיחזור,יותר חוויה של כאן ועכשיו.

אבל מה לי כי אלין. עד לפני חודש חשבתי שלהניח את הפיקסיז בתל אביב זה סביר בערך כמו להניח חייזרים בסטריפ של וגאס.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=q3jNZFcwdg0]

כן כן חברים, הגיע ה זמן לאבק אפילו את Trompe Le Monde , החלש שבחבורה . סיבה מספיק טובה יכולה להיות על מנת להיזכר בשיר הזה:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=xf20Effo6ds&feature=related]

בלי כמעט שום קשר, אני נזכרת בהופעה של דאוס בארץ ( אני חושבת שהיו שתיים , אבל אני מדברת על הראשונה) . הם פתחו עם "היי" של הפיקסיז. זו היתה הופעה מעולה. אני מנצלת את ההזדמנות לשים פה שיר אהוב שלהם.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=lrtU7rotxOg]

אה ורציתי לומר לסיום שבקטע 7 של לוגוס לבית אטלס סאונד מתארחת לטישייה סדייה המלכה האם,מאחד ההרכבים האהובים עליי- Stereolab. מסוג הממתקים שתמיד כיף לדוג.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=C79Q7MV4Fgo]

אני עוקבת בפליאה אחר התופעה שנקראת 'סיכומי העשור'.  לעיתים אני לוקחת בה חלק פעיל (אצל אייל רדיו פרימיום) ולעיתים כצופה מהצד (למשל בסיכום המצויין  והמשביע של האייפוד הרעב) , ומבקשת שכל זה לעולם לא יגמר ושהעשור החדש לא יתחיל (אגב הוא לא ,הסביר לי שי – העשור הבא מתחיל רק ב2011) .  שלנצח נדשדש בשיח הסיכומי הזה;

במקום  שארגיש כאילו אנחנו מתעסקים פה בקקי ופיפי ומדברים על דברים שמעניינים בעצם רק אותנו, כל השפע המוזיקלי של החודשים האחרונים, הרגעים הנוסטלגים, גורמים לי להרגיש כאילו כולם חיים ,נושמים ומדברים את המוזיקה שאני אוהבת. Misery is a Butterfly נזרק לאוויר בנונשלנס, הסטרוקס מתארחים בכל סלון. משהו מאד קהילתי קורה פה עם הסיכומים. רב המשותף פה על החלוק בדעתו, והמשותף פה מגיע מבית טוב.

אני לא מתכוונת לסכם את העשור. כי איך אוכל להתחייב על עשור שלם? הנה הכרזתי בקול רפה אצל רדיו פרימיום שהסטרוקס הם הרכב העשור שלי ואחרי חמש דקות התחרטתי ביני לבין עצמי על שהשמטתי את שמם של וילקו.  והנה אם הייתי מכינה את הפוסט הזה שלוש שעות מאוחר יותר , אולי Real Estate הנפלא שהסתובב לי היום באוטו לראשונה היה נכנס לרשימה? אין לדעת. בקיצור-סיכומי עשור נועדו למי שמסוגל להוכיח יציבות רגשית לאורך יותר מחמש דקות.

לא אני.

אם כן בפורמט שבחרתי, אני פועלת תחת השראתה של קסטה שבסיכום 2008 סקרה את האלבומים שעשו לה את השנה אך לא בהכרח יצאו באותה שנה . כל כך טבעי ונכון- הרי השנה המוזיקלית שלי לגמרי לא היתה מורכבת מדברים חדשים בלבד. הרי גם לא התקרבתי לשמוע שליש מהדברים שיצאו השנה, אז למה לי להתיימר לתעדף?

אז הנה הרגעים המוזיקלים היפים של שנת 2009 שלי. זו רשימה שטוחה והאלבומים לגמרי לא משתווים זה לזה ברמתם או אריכות ימיהם בפלייליסט שלי. הדבר היחיד שמחבר בינם הוא שהם כולם היו שם השנה עבורי ועיצבו לי אותה מוזיקלית:

Wilco -Sky Blue Sky -2006

לא . לא התבלבלתי. אני יודעת שהאלבום הזה הוא משנת 2006, ושלוילקו דווקא יצא אלבום אחר השנה שקצר הרבה תשבוחות. אבל אני התוודעתי דווקא לSky Blue Sky השנה . לא כל כך איכפת לי איפה הוא ממוקם בדיסקוגרפיה של ההרכב מבחינת איכויות . נמוך יותר מ Yankee Hotel Foxtrot ודאי יגידו רבים. או אחרון .אבל זה באמת לא משנה. עם רגעים נפלאים כמו Impossible Germany . ההרכב הכי אינטימי לי מזה שנים רבות.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=kmI7SiLe4Vw]

The Meat Puppets – Up on the Sun- 1985

עם בובות הבשר יש לי רומן ארוך בשנים. רוב השנים הקשר שלי איתם התנהל דרך האלבום המאוחר יותר שלהם -Forbidden Places ,ותמיד חשבתי שהוא גאוני . פשוט כי הוא היה האלבום הספציפי שלהם שעשה את דרכו לדיסקיה שלי יחד עם זוגיות חדשה. את השלישי של הבובות הכרתי השנה בהאזנה מקרית בספריה של האוזן ברעננה ( ז"ל) . לא רק שמימיי לא הכרתי שלמות כמו בשיר "Two Rivers" , אלא שאני עדיין מתקשה להאמין שהאלבום הזה נעשה באייטיז. אני אוהבת לגלות הרכבים על זמניים שעשו מוזיקה שאין לה שום קשר לדברים האחרים המרכזיים שנעשו באותה תקופה. יהיה מעניין להרכיב רשימה כזו פעם. לצערי תאלצו לצפות בקליפ למטה דרך יוטיוב.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=5YBqwfW-NEU]

Deerhunter -Microcastle -2008

הציעו לי את The Pains of Being Pure at Heart . הציעו לי M83 . רק פה אצל צייד הצבאים מצאתי נחמה. קצת פייבמנט, קצץ יו לה טנגו , הרבה סוניק יות'.

זו לי ההיכרות היחידה עם הבחור למרות שאני יודעת שיש לו עוד הרבה מה להציע.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=T1JHdSBibO8]

Robyn Hitchcock -I Often Dream of Trains /Black Snake Diamond Role /Goodnight Oslo

זו היתה שנת היצ'קוק שלי. התוודעתי אליו לעומק השנה דרך שלושת האלבומים הנ"ל. התקשתי לבחור אלבום אחד. לשמחתי אחד מהם אפילו יצא השנה והוא מצויין. היצ'קוק ורסטילי ומרגש והוא חבר חדש שלי מ2009. ממליצה גם לקרוא את הפוסט שכתב על האחרון שלו לפני כמה חודשים יאיר יונה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=pdqyzkZZc7c]

Tim Fite -Fair Ain't Fair – 2008

לגמרי במקרה ולא ברור לי איך, נפלתי על פייט השנה. האמת היא שלא קראתי עליו בשום מקום, פרט לאותה פעם אחת שגרמה לי להתוודע אליו. פייט עדיין צריך להוכיח לי שהוא לא הבלחה מקרית של אמת. השירים שלו לגמרי לא אחידים ברמתם אבל יש בו משהו מאד ישיר ואחר.  הוא לא בדיוק מוזיקאי, הוא תופעה של איש. הרגע גיליתי שהוא הוציא אלבום גם השנה. צריך לבדוק אותו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=-ApqLm_7IYc&NR=1]

The Wolfgang Press- Standing Up Straight /Queer

אני כבר חצי שנה רוצה לכתוב פוסט על וולפגנג פרס. רוצה אבל מהססת – כי הם יותר מדי מרגשים אותי מכדי שאוכל באמת לתפוס את המרחק ולכתוב עליהם משהו אינטיליגנטי . גם התקשתי לבחור את האלבומים, אבל הנה בכל זאת שניים מהאלבומים שנטחנו אצלי באוטו השנה. אולי יותר מכל מוזיקה אחרת.

לצערי מיקבץ הוידאואים שלהם ביוטיוב דליל ביותר ואין קטעים משני האלבומים שציינתי. הלהקה נולדה מתוך הרכב בשם Rema Rema ,גם על 4ad . דווקא עבור האחרונים העלו הרבה קליפים – הנה דוגמא. אני חושבת שהקטע הזה מעולה-לא בהכרח מוזיקלית -הוא כל כך אקפסרסיבי ובלתי מתפשר ואיזו פתיחה נפלאה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=fUuJeRsuctY]

Joanna Newsom- Ys -2006

לא ברור למה הגעתי אליו רק השנה – כל הטוטאליות שאני מחפשת מזמרותיי סתורות השיער.

איך אני אוהבת שהיא נרתעת באופן כל כך נוירוטי מצפצוף המיקרופון בהתחלה או הטפיחות הכאוטיות על הנבל. אני חומדת כל מחווה קטנה בקליפ המסויים הזה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=a3MwfSGUqjg]

Pere Ubu- The Modern Dance /Dub Housing- 1978

בזמנו בדה מרקר , החלטתי לצאת למסע היכרות עם Pere Ubu . הצהרתי על תחילתו של הפרוקייט עם אלבומם הראשון The Modern Dance  ותגובות הצופים היו צוננות. עם עצמי  ובהחבא המשכתי לאלבומם הבא אבל בהעדר תמריץ, המסע נפסק- למרות שמאד אהבתי. רק עכשיו אני מבינה ששני האלבומים נוצרו באותה שנה- סוג של מחלת נפש.

הנה שיר- לא מאף אחד מהאלבומים הללו:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=DJXR0L4lKBM]

M. Ward -Hold Time -2009

אחחח. כמה כיף שהאלבום הזה יצא השנה.  כמה הוא יפה וכמה יפה הוא שיר הנושא שלו. בעיניי M בשיר הזה הוא סוג של ג'ון לנון. זו מסוג המחמאות שאני לא מרבה להשתמש בהן אבל יוצאות לי לפעמים- אני אומרת את זה גם על רוברט פולארד . רק עליו ועל M ,למרות שהם שונים לגמרי. אני בעד שיעיף הצידה את העלמה דשנל עם עיניה היפות והגדולות , ויעשה שירים כאלה- רק כמו hold time.{ אגב בועז כהן כתב אתמול על Cant Get it Out of My Head של ELO ואני מסכימה עם כל מילה, אבל חשבתי לעצמי שגם השיר הזה של M יש לו את המנון הפופ עליו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Brsw4znRq34]

Roy Harper

טוענים שהוא מוזיקאי של מוזיקאים ואני טוענת שהוא מרגש של מתרגשים. משמח של משתמחים.  מענג למתענגים ועוד יותר מזה. השנה העמקתי התרגשתי , התענגתי והשתמחתי.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=lCQM25d1z2A]

Captain Beefheart & The Magic Band -The Dust Blows Forward

האדון דון – הפך את השנה שלי לקצת יותר שרוטה ויצירתית.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=HE32tcojArI]

Lisa Germano – Magic Neighbor -2009

אחת המוזיקאיות-נשים האהובות עליי ביותר. ייחודית, ורסטילית ,עם עוד תוספת נאה לדיסקוגרפיה שלה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=SQ3RagACy4M]

Tom Waits – Glitter and Doom Tour -2008

מה שהכי משמח בהאזנה לאלבום הזה היא התובנה שעוד כוחו בידו לרגש ועוד כוחי בידי להתרגש. יפהפה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=dVciPydp3-s]

Pete Doherty- Grace/Wastelands- 2009

אני חותמת עם אלבום השנה שלי -כלומר מתןך אלו שיצאו השנה והזדמן לי לתפוס אותם בזמן אמת. אמרתי את זה מספר פעמים ואומר עוד- לדוהרטי יש את שיעור הקומה שנהגנו לראות לפני שנים רבות מהפרונטמנים (בעיקר האנגלים)שלנו . והוא היחיד- לא קזבלנקס, לא טרנר ואני מצטערת אבל גם לא בנקס.

האלבום הזה הפתיע – אמר לי חבר- דוהרטי הפתיע אפילו את עצמו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=P5-QFRBTmHg]