Growing Backwards

בסבב הבלוגים שלי, קראתי הערב פוסט של כותב אהוב שהתחיל במשפט: " זו שאלה, זו לא טרוניה " (המילים הופיעו כחלק מפוסט יפה בדה מרקר על שם טוב לוי).

אף אחד לא רוצה לכתוב פוסטים של טרוניה -כולם רוצים לכתוב מאמרי דעת וביקורת , מבלי להתלהם . מבלי להתבדל יותר מדי.  מבלי להזדקן. יתר אנטגוניזם הוא מעורר אנטגוניזם בפני עצמו.

קראתי לפני כמה זמן ביקורת על איזה ספר שהטענה המרכזית שבו היתה שאחד הגורמים שיביאו למפלתה של ארה"ב היא העידוד למחשבה חיובית ויהי מה.

ובכל זאת, קשה להימנע מלהגיע לפוסטים של טרוניה. אתה רוצה להיות חדשני ונוקב, להיות הראשון שכותב על , ואם לא אז השני שמחזק, ואם לא אז השלישי שמודה במבוכה שהוא מאחרוני המצטרפים. בשלב מסויים זה כבר מביך והרבה יותר סקסי לבוא בטרוניה. או להיות היחיד שלא מבין למה.

אלו סתם הגיגים על דרכי הוירטואלית .  כל מה שאני רוצה הפעם זה לבוא בטרוניה על כך שאני לא הראשונה, לא השנייה וגם לא השלישית לכתוב על ג'אנל מוניי ואלבומה המלבב.  אז אני לא בוחרת בפתרון הסקסי, כי מה לעשות, אני חושבת שזה אחלה אלבום . יש פה כמה פנינים כמו שיתוף הפעולה עם ביג בוי והשיר הזה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Iv10t488Zpo]

בטח כולם שומעים פה באלבום המון דברים -אני הצלחתי לאתר את פרינס,  בילי הולידיי ,שירלי באסי, לוריין היל  וג'קסון פייב. הנה בקליפ ששמתי אני אפילו יכולה לחשוב על דואט תמוה בין קייט בוש והבאנגלז. למרות שעוד לא הצלחתי לנסח מה הקטע הזה באמת מזכיר לי . אולי את השירה במונלייט שאדו.

אני פחות אוהבת שהיא משחקת את הדיווה ( הקטע שבו היא הופכת לשירלי באסי או השיר על המלחמה הקרה), כי באמת, רואים שהיא יותר מדי  יודעת להנות מכדי לשחק את התפקיד הזה עד הסוף.

אני רק תוהה כשמגיעים לשורה התחתונה מיהי ג'אנל המוזיקאית . אני לא מיתממת; איך נראית הופעה שלה? כמו מופע של ליידי גאגא ? או שאולי היא מפתיעה ומביאה אותה במינימליזם ? יש פה יותר מהפקה גרידא ולגברת יש כישרון , אבל איפה האישיות של המוזיקאי?

והשאלה הזו עולה אצלי גם כשאני מנסה להתוודע לFlying Lotus

אני מצטערת, כנראה שהתחבאתי תחת סלע או חייתי במערה, כי לא שמעתי עליו עד לפני מספר שבועות. התחלתי לראות את השם שלו מציץ בכל מני מקומות מה שבסוף הגיע לכדי מסה קריטית שגרמה לי להוריד את אלבומו האחרון. אני עדיין בשלבי האזנה מוקדמים ונסיון להבין למה זה בינתיים לא מרגש אותי ( זה עוד יכול להשתנות ), אבל תחושת הניתוק גוברת כשאני קוראת את עמוד הויקי שלו. מעולם לא ראיתי כזה גיבוב של מילים ריקות מתוכן;

הייחוס המשפחתי מוזכר.

הלייבל המוערך מוזכר.

השתתפות בפסטיבל סרטים איכותי מוזכר.

אבל מה עם המוזיקה? לא הבנתי כלום .

_______________________________

אני ערה לאחרונה למספר בלוגרים שגם אם יש להם נישה משלהם, הם מרשים לעצמם לטייל במחוזות אחרים , ובמקרה שלפנינו ,פירסום מתכונים. זה מקסים בעיניי . וכך יצא שניסיתי את מתכון הפסטה עם ברוקולי של אמיתי סנדי, ואת הסלט הקיצי המרענן של מלווה מלכה. כן יירבו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=53V7lt7H6m8]

שוויינשטייגר גלגל את הספליף ולא יכול היה שלא לתהות; אילו רק… אילו רק לא הייתי פוגש אותה, את שרה.

הכל היה כל כך ברור לו לפני כן. חייו היו פרוסים לפניו כמו לחם סלובקי עדין.

כל האמיתות שהאמין בהן הופרכו..

איך יכלה לבזות עצמה ככה לעיני כל?

"מעשן?" ,היא סימסה לו באמצע הלילה, עורכת בקרת נזקים.

הוא התנהג כאילו כלום.

מאוחר יותר התברר לו שהיא שייכת לפלג קיקיוני של מכחישי הקיסר היילה סלאסי.

כעת הבין מדוע חתמה את שמה:

שרה- גור האריה הדבילי

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=xXFMnhQE18Q]

המשך יבוא…

sometime you eat the bar, and sometimes the bar, well, he eats you

למיקסטייפ

Tracklist

The Pixies- Crackity Jones.1.

2. The Pharahoes -Blue Egypt

3. The La's -Feelin'

4. Cass Mccombs – The Executioners Song

5. Element of Crime -Beware of Strangers

6. Jah Wobble – Fly1

7. Talvin Singh- Veena

8. David Bowie – There is a Happy Land

9. LB- Sunshine Superman

10. DJ Hell- Suicide Commando

11. Matthew Herbert- Berlin -Kouala

12. Momus -Christmas on Earth

13. Erlend Oye- Sudden Rush

14. Hot Chip -No Fit State

אחד הבלוגרים המוזיקלים היותר חביבים עלי כתב פעם שעבורו כתיבה על אלבום היא סוג שלGiving back to  society, הפצת הבשורה ואולי אף תיקון על כך שהאלבום הורד או נצרב. מאד אהבתי את האמירה הזו . היא באה מאהבה אמיתית למוזיקה. נזכרתי  בה כשהתלבטתי האם לכתוב על "קוץ ברוח" של שלום גד או לא.

למה לא לכתוב? כי זהו איחור לא כל כך אופנתי.  האלבום נחשף כבר לפני כמה חודשים , להורדה חינמית תחילה,  ואחר כך להורדה תמורת 20 ש"ח ומעלה.  ועוד לא לכתוב כי גל אוחובסקי כתב לפני כשבועיים כמעט אחד לאחד את מה שאני חושבת על האלבום היפה הזה. אבל נזכרתי בדבריו של אותו בלוגר ואמרתי ,התחושות שלי עם עצמי לגבי האלבום הזה הן כל כך נעימות- צריך להעביר את זה הלאה.

שוטטתי קצת ברשת על מנת למצוא מידע על האלבום הזה;

ב'קוץ ברוח' אני מנסה להיות עם פחות דאווינים, פחות להיות מבריק מבחינה יצירתית", סיפר גד בראיון לוואלה! תרבות. "אם האלבום הקודם היה תקליט של פיח אז האלבום הזה הוא יותר תקליט של חול".

פיח, חול, לא יכולה לומר שירדתי לסוף דעתו של גד אבל אני מבינה מיד דבר או שניים -שגד לא מוותר לעצמו ולא נותן לעצמו ברייק (זו תכונה שקל לי לזהות)  ומהתבטאויותיו של גד במקומות אחרים ומהטקסטים שלו- שהוא נמצא בחיפוש והתבוננות פנימית מתמדת.

נושא מרכזי  שאני  זיהיתי ב"קוץ ברוח" הוא של שחרור – שחרור של גד , שחרור של אהובתו הלירית ממנו , שחרור של אהובתו הלירית מאחרים לא חשובים ( בשיר הכי רומנטי  והכי אנגלי שנראה במחוזותינו – "זה המקום"). בתרגום חופשי מה שהוא אומר שם זה "אישה את איתי , כל השאר לא משנה" .

"זה המקום"

וגד (עוד בסיסט!) ממשיך ומדבר על שחרור בראיונות איתו- הוא נשאל הכיצד זה יתכן שהוא מרוויח את לחמו כרגע משטיפת חדרי מדרגות והוא ענה שזה עדיף על ג'וב בחנות דיסקים או בהיי-טק. הדברים מתחברים.

אלבומו הקודם, "אהבה" היה הדבר הכי קרוב למוריסי ששמעתי פה בארץ. גם כאן ב"קוץ ברוח" יש לנו מוריסי. מה עוד? יש לנו קטע פתיחה שנשמע מאד סקוטי בסגנון הפסטלז . קטע שמונה , " הלהתראות האחרון" , מאד מזכיר לי את ניק דרייק דווקא.

מצד שני יש ב"קוץ ברוח" משהו שמאד מחוייב לכאן והעכשיו -בואך רחוב שלומציון תל אביב. הוא נמצא בדיוק במקום שבו הוא נמצא. מאד לא אסקפיסט. ויש שיאמרו שיש בחלק מהשירים אפילו קצת מאיר אריאל ("סיגריה של שבת").

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Kinda hard to follow that ,really

חברי היקר ראובן ברדך ואני חולקים אהבה עזה לכריסי היינד.  ראובן דואג אחת לכמה זמן שאחשף לעוד איזה בוטלג או יצירה עלומה מבית היינס. וכך, באחד מנסיונותיו להתחקות אחר דברים שעשתה היינס הוא נתקל והסב את תשומת ליבי לאלבום שנקרא:The Songwriters Circle,  שבערב לונדוני קריר ופריך אחד ב99 אירח לא פחות ולא יותר מאשר את כריסי היינד, ניק קייב וג'ון קייל. אתמול האזנתי לאלבום לראשונה.

בתכלס מדובר בהופעת אנפלאגד של השלושה  וקייל הוא היחיד שצולח את המעבר לאנפלגד בכבוד – למען ההגינות ייאמר שאת מרבית הביצועים שלו (או לפחות דומים להם) אנחנו מכירים מFragements of a Rainy  Season  , אבל העוצמות שלו ,והקול הנפלא לא מאבדים מילימטר.

קייב לעמותו מתגלה באופן מפתיע כמינורי וחיוור למדי באקוסטי וגם כאיש שיחה מאופק יותר.

היינד, שברגע שפונה לכיוון אקוסטי גורמת לי מיד להיזכר בהופעת האורח שלה בפרק של "חברים", היא חמודה ביותר ומחזיקה באישיות מלבבת, אבל להגיד שהיא מצליחה להמריא מעל מחוזות הבנאליות עם ביצועים אקוסטים לKid  ,וI'll Stand by you  קשה.

http://www.youtube.com/watch?v=Dygt8aibfio

בכל זאת, הוייב בינהם מאד נעים וחיובי ויש לכל אחד מהם פיקנטריות משעשעות על הקונטקסטים של השירים.

היינד מגיבה אחרי ביצוע של קייל לFear is a Man's Best Friend  (כולל זעקות השבר המוטרפת שאנחנו מכירים מהסוף)  ב" Kinda heard to follow that really . וזה כל העניין- יש משהו כמעט בלתי אפשרי במפגש מהסוג הזה- תמיד כשמפגישים ענקים כאלה ביחד אני מדמיינת לעצמי פרק של הסימפסונז שמארגנים איזה פסטיבל בזק בספרינגפילד עם כל מיני סלבז שבאים להתארח.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=yFc-f5K2alk]

השיר הזה דווקא לא מופיע שם אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי  (אין ברירה- צריך לצפות דרך יוטיוב)

I Wore Black (In Kfar Saba

ללחוץ פה להאזנה

(שימו לב שהפרק האחרון שהועלה מאוחר יותר זהה למיקסטייפ שלוש רק בלי הרעש הלבן בסופו.עדיף להוריד אותו במיוחד לצורבים שבחבורה)

Malcolm Mclaren -Buffalo Gals. 1

2. M.I.A – Paper Planes

3. קורין אלאל- פירות אסורים

4. Talking Heads- Television Man

5. Mercury Rev- Carwash Hair

6. Iggy Pop -China Girl

7. Real Estate -Suburban Beverage

8. Love -Orange Skies

9. Saint Etienne – Postman

10. Stereolab- Ticker Tape of the Unconsience

11. Hush Arbors- Coming Home

12. Animals on Wheels- Never In and Never Out

13. Rechenzentrum – Pantokrator

14. Talk Talk- I Believe in You

15. Blur -Far Out

כשאתה מגיע לגילי המופלג, אתה קם בבוקר וחייב לתהות בינך לבין עצמך –איך אני מבטא אותי ואיך אני מתקרב למי שאני קצת יותר.

כמה אפשרויות ששקלתי –אני יכולה  לעשות זאת דרך התחברות עם שכמותי ;

ניסיתי בהתחלה  לעשות את זה דרך טוויטר- אפחד לא מגיב שם. עולם הדממה של ז'ק  קוסטו . אולי צריך אלפי followers כדי להרגיש את האימפקט .

ביממה האחרונה אני עם פייסבוק – הרבה לא קורה שם . שוב, אולי אין לי מספיק חברים .

האופציה השלישית היא להיות אדי ארגוס. כן כן, אני חוזרת עכשיו מההופעה של ארט ברוט . היה יופי ! קסם של בנאדם הוא אדי ארגוס . האמת, הטקסטים שלו הם סוג של טוויטים , או הודעות סטטוס בפייסבוק, ולא בכדי אני מציינת  אותו פה באותו משקל.  שלא תבינו לא נכון ,אני מחזיקה מאד מארגוס, אבל כשאתה מסיים שיר עם  ציטוט של There is a light that never goes out או כשאתה קורא לכל סחבק  בקהל של הבארבי , 2 אפריל 2010 , ללכת ולהקים להקת רוק אתה חושב שהמרחק בין זה לבין האפקט שיש לסטטוס בפייסבוק, שאולי נדמה עמוק מאד לרגע,   הוא מאד קצר . קראתי באחת התגובות בפוסט אחר על ההופעה שהנה, בטח עכשיו תקומנה עשרות להקות חדשות בעקבות ההופעה הזו. האמנם?

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=216f99BlAHg]

כמו אח של ארגוס, האחיות שלי מורידות אותי בITUNES. או בפייסבוק, מה זה משנה?

אני רוצה לקום בוקר אחד ולמצוא את שורת הטקסט שעשתה את ההבדל עבורי . ואני רוצה לעשות את זה גם עבור אחרים. אני מרגישה שהעידן הנוכחי נותן לנו כלים – איך מנצלים אותם?

אני  אוהבת שארגוס מדבר על כך שההורים שלה שמעו את הביטלז וההורים שלו את הסטונז , וזו רק המוזיקה שההורים שמעו. מה אנחנו עצמנו אוהבים? איך אני שומרת על הבאלאנס של מאיפה באתי ומה אני עושה עם זה עכשיו ? עם היכולות שזמינות עבורי עכשיו?

יאללה,  נכנסתי לתקופת המתנה עד הפיקסיז. תודה על גשם הברכה הזה בחודש אפריל. היה אדיר!

במסגרת הבאז סביב הChat Roulette  , והמציאות בה נולדים לנו גיבורים-חדשים- לרגע, בכל רגע, הופנתה תשומת הלב כלפי מוזיקאי אזוטרי בשם Merton , שהתחבר לצ'אט רולט וחיבר On the Fly  שירים בהשראת בני שיחו . זה הביא אותי להיזכר בפרוייקט אחר , מלפני יותר מעשור , של המוזיקאי מומוס , הלוא הוא Nick  Currie .

Momus

מומוס הסתבך עם חברת התקליטים בה היה חתום והיה חייב להם סכום גדול של כסף. למעשה הוא היה על סף פשיטת רגל. בעקבות המצב הזה, הוא הוציא קול קורא למעריציו לממן את כיסוי חובותיו על ידי שרטוט דיוקנאות מוזיקלים של כל אחד מהם שישלם לו אלף דולר.

Stars Forever

הקריאה הנרגשת הזו הולידה פרוייקט יפה בשם Stars Forever , אלבום כפול שמכיל את הדיוקנאות הללו. רובם של אלמונים, אבל לא כולם. אחד למשל של המוסד המוזיקלי הניו יורקי הותיק Other Music   .

התוצאה הסופית לדעתי יפה מאד. הקטעים לא אחידים ברמתם אבל האלבום הזה הוא לא רק לגבי המוזיקה; הקונספט מדליק והטקסטים כמו תמיד אצל מומוס נפלאים.

השיר האהוב עליי הוא השיר על איזה איטלקי אחד בשם פאולו רומי.

זה מעניין. מושאי הדיוקנאות היו צריכים לאשר את השירים שלהם (לפחות טקסטואלית) . המקרה של פאולו רומי היה מיוחד- הוא היחיד שלא היה מוכן לאשר את מה שמומוס הציע לו, ומומוס נאלץ לשכתב .

התוצאה כאמור -השיר היפה באלבום (בעיני) וזה משעשע כי  זה מוכיח לי שוב שלא הכל צריך לקבל כמות שהוא, אפילו כשבמרכולתו של סקוטי מחונן כמו מומוס עסקינן.

זה כמובן גם לוקח אותנו למקומות אחרים בדיון לגבי אמנות וביזנס. אני לא אכנס לזה פה , אני רק רוצה לספר על אתר מעניין לפרקים שנקרא Music Think Tank ועניינו במתן כלים, טיפים ורעיונות למוזיקאים לייחצן עצמם.  אולי לא הכי רומנטי העולם, אבל גם אחד כזה צריך.