מהי צורת החשיבה שהובילה להמצאת המודעות עם גזרי הנייר שיוצאים מהן? אני מדברת על זה

יש בזה אמנם משהו שמאד לא מחובר לטכנולוגיה העכשווית. יש בזה קצת קלאסה ג'ין קלי -ת כזו- זכיתי בכרטיס הגירוד ואשרוק לי את דרכי עם מס' הטלפון הזה ביד. התשובה הטכונלוגית תיהיה להזין את המספר לספר הטלפונים הסלולרי. או אולי להתקשר מיד? למה צריך נייר? אבל גיזרי הנייר האלה, הם נותנים קצת לכל אחד. הם נותנים הזדמנות. אתקשר לדודה מיימי לעדכן אותה שאוכלים ארוחה חמה הערב. והם גם סוג של גוגל אנליטיקס כאלה-אפשר לראות עד כמה המודעה מבוקשת.  יש לי הרגשה שהגזרונים הללו תמיד יהיו איתנו ,פשוט כי אין להם תחליף מלא.

מאחר ולא נראה לי שהרבה הולך לקרות במוזיקה בחודש וחצי שנותרו, אני כבר יכלה לומר פה ששני האלבומים שאהבתי השנה הם בל וסבסטיאן האחרון ורויקסופ האחרון .  לגבי רויקסופ -הוא כנראה אלבום השנה שלי. לגבי בל וסבסטיאן, האלבום מענג – אוהבי ההרכב ישארו אוהבי ההרכב . החוכמה טבועה בהם והיא לא זזה לשום מקום. ההפקה מצויינת. מוזר-שני שירים באלבום הזכירו לי לחלוטין את ההרכב הנשכח Luna ומורדוך מזכיר שם את דין וורהם.

לונה. חברים טובים וותיקים שלי. ראיתי אותם בהופעה בניו יורק לפני כ10 שנים. לא יכולה לומר שההופעה הותירה בי רושם כבד. אבל זהו אחד ההרכבים שעקבתי אחריו מימיו הראשונים ועד  לדעיכתו האיטית. החל מלונהפארק הבוסרי והבועט, ממשיך בBewitched  , בעיניי פסגת היצירה שלהם, ממשיך עם סדרת אלבומים עמוקים מלאי אווירה ועשייה של הרכב שעובד טוב ביחד.  ,אחד מהרגעים היקרים לליבי הוא הדואט של וורהם עם אלילתי Letitia Sadier מסטראולב , בעיבוד מחודש לבוני וקלייד של סרג' גינסבורג ובריז'יט ברדו.

השיר הראשון במיקסטייפ הראשון שלי פה בבלוג כלל את השיר הזה. מתוך לונהפארק

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=xAnwSlwWJA8&feature=list_related&a=GxdCwVVULXf5Z4BlIE_GfupXfY1kaB3D&list=ML&playnext=1]

ומתוך פנטהאוז היפה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=81Sv57rbujA&a=GxdCwVVULXf5Z4BlIE_GfupXfY1kaB3D&list=ML&playnext=1]

ושני קטעים מDays of Our Night . האלבום שבו מעט מהקסם החל לפוג אבל היופי עדיין ניכר

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=KGzh7hmzTNo&feature=related]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=6IE0qyI-v2s&feature=related]

חוצמיזה עשיתי אטנדינג רק כדי להרגיש חיה. אני ממליצה בחום על השיעור של השבוע בקוזה נוסטרה– הפעם על אחד ההרכבים הכי הכי הכי יקרים לליבי-

XTC

הרכב שמאד אוהבים להיות מושפעים ממנו בשנים האחרונות. הרכב שאני אוהבת לטוב ולטיפה-טיפלה פחות טוב (אין באמת רע). אתן פה דוגמאות לגם וגם:

לטוב

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=GODjFEGHw74]

לטיפה-טיפלה פחות טוב ( אבל עדיין מצויין)

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=rHADdKkG-hU]

אין מצב שאני מגיעה לערב הזה. תחיו בשבילי, בבקשה!

עוד חדשות טובות הן שאחד האלבומים האהובים עליי  Good Humor  של סיינט אטיין יוצא במהדורה מנצנצת ומחודשת .

אני קוראת לאנשי הSocial club לערוך ערב סיינט אטיין אם לא עשו כבר.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=fMQzCFb9Q90]אני פתאום קולטת שיש בשיר הזה משהו פליטווד מקי . זה קורה ממש עכשיו התובנה הזו .

אני מסתכלת בשמות של שלושה אלבומים שיצאו השנה וקולטת שיש משהו מאד מודע לעצמו בהם. ל"כתוב על  " ( בל וסבסטיאן) או הצהרה של האלבום על "מה הוא לא"  (סטראולאב) או שדווקא יש רעש אבל הוא מצרפת (ניל יאנג).

מה שטוב זה שהמוזיקה בסופו של דבר תיהיה תמיד בחינם. באופן הכי עמוק של האמירה הזו.

מעולם לא הבנתי את הקטע של א.ג.נ.

מה הבעיה לכתוב 'אדון גברת נכבדים'? ולמה בחרו דווקא את צירוף המילים הזה לקצר? הרי שלחו לי כבר מכתבים ארוכים מעיריית כפר סבא המבקשים ממני לרסן את כלבתי בזמן הזיקוקים של יום העצמאות, כך שדיו לא חסר. אבל א.ג.נ- זה כואב לנו וצריך לחסוך.

בלי שום קשר, אני מאזינה כבר מספר שבועות טובים לAmon Dull . הבנתי שיש כמה הרכבים שכונו כך היסטורית. יש את Amon Duul  ויש את Amon Duul 2  שנוצרו מתוך קומונה פוליטית של סטודנטים במינכן ואז התהוו להרכב מוזיקלי. ושהתאחדו כעשור אחר כך שוב להרכב אחד ( Amon Duul UK). בכל מקרה אני לא בקיאה בדקויות הללו וכהרגלי אני לא מי יודע מה חוקרת דגולה. ולכן אספר רק שהאלבום שאני כן מקשיבה לו הוא Paradieswarts Duul מ71.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=hdR6EapMBew]

תוך כדי האזנה לאלבום הזה אני מדמיינת חבורה של צעירים שרועים על הדשא או סביב המדורה או לא משנה , וערסלים מסביב וכל מה שמעניין אותם כל היום אלו מזמוזים מוזיקלים. המוזיקה הזו היא כל כך רפויה ומשוחררת.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=NZuYi5TzCgk]

הלאה, עוד מוזיקות.

כל הזמן דיברו מסביב בשנה שעברה על Clem Snide  ולא הצלחתי להתחבר. והנה עכשיו , כשזהו שיר השבוע ב88  , אני חייבת לומר שהוא קנה אותי. השיר מאד מזכיר לי את ג'ון קייל, לפחות השירה,  ורק בפזמון.

שיר יפה.

עוד באז שנוצר לו לפתע פתאום ,ובימים האחרונים הוא סביב אדווין קולינס החדש. יש שהכתירו אותו אפילו בתור האלבום של 2010. מיד רצתי להאזין,  כי אלו שהכתירו,  אני מחזיקה מהם.  משונה לי קצת, לא מצאתי בו שום עניין. דיברו על כך שקולינס עשה תפנית מוזיקלית ואני לא מצאתי את התפנית עליה דובר-  נראה לי טבעי לגמרי שאותו בחור ששר את השיר במשקל נוצה A Girl Like You הוציא תחת ידיו גם את האלבום הזה . קולינס מדלג לו בין שירה דרמטית א לה פול בנקס לסטרוקס לבואי  ולfeel של פעם והכל מבעבע וקליל.  שיר שקשה לי איתו במיוחד נרא What is my role  . אם אתה חושב במושגים של תפקידים אל תתפלא שלא יצא לך אלבום יצירתי. בעיניי לא האלבום של 2010 ולא האלבום של אוקטובר . ככה בשלוף אני כבר יכולה לחשוב על רויקסופ כבחירה יותר טובה.

בכל מקרה הנה השיר הכי חביב שמצאתי שם . אחר כך גיליתי שג'וני מאר פה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=7I4Ph22MdUs]

הפוסט היום עמוס ואני רוצה לדבר גם קצת על האלבום המדובר של ניל יאנג. קראתי לא מעט ביקורות לפני שהאזנתי לו והן יצרו אצלי ציפייה מאד גבוהה מהאלבום . היו שאמרו שהוא אלבומו הטוב מזה שנים והיו שאמרו שיאנג תמיד טוב אבל מה שהפעם טוב במיוחד זו ההפקה של דניאל לנואה.

האזנה ראשונה ושנייה ,שכבר חשפו אלבום משובח ,העלו אצלי אכן את החשש שמדובר באלבום מופק לעילא ושצליל שמן רודף צליל שמן ושיאנג עצמו , שאכן כבר לא צעיר רק ניהיה רפוי וחלש וקטן יותר לנוכח הצלילים השמנים הללו. אבל מעניין שאחרי מספר האזנות, מה שאני הכי  לוקחת איתי מהאלבום הזה הוא משהו שקט ועדין ושברירי . אדווין קולינס שר על תפקידים ואילו ניל יאנג לעומתו מבין שכל השירים שלו הם על אהבה או מלחמה כי זה מה שיש.  והוא עדין מתמיד.  נזכרתי קצת בSleeps with Angles -עוד אלבום שהופק מצויין והיה מלא בעוצמות, נתן בדיסטורשנים ויחד עם זאת הוליד כמה שירים עדינים ויפים.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=4uDwvJK0YdI&feature=channel]

MGMT  מעולם לא דיברו על תפקידים, למרות ששמם אולי מפלרטט עם הכיוון הזה.  עד היום טרם האזנתי לאלבומם האחרון וזה למרות ואולי בגלל האהבה הגדולה גדולה שלי לOracular Specacular

. אבל מבלי להאזין לו לאחרון, אני יודעת שההכפשות כלפיו וכלפי מגמט בכלל מוגזמות. המהירות שבה מכתירים ומורידים מישהו מבאסת אותי. העדר ההסתכלות השלמה על מוזיקאי והגחמתיות מבאסת אותי.

_____________________________________________________________________________________________________-

ח. ע. ז. פ. ש. ה. ע. א. מ. א. ה. ש. ה2000 , ז. ה. ה. ש. ש. ב. ס. מ.

וזהו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=f9GH-yvPHSY]

א

מדגדג לי בבטן לעשות משהו חדש. בעיקר לשמח את עצמי.

חשבתי להקים סוג של קולקטיב של אוהבי מוזיקה . פאנאטים אפילו. קולקטיב זה טוב, זה גורם לי לחשוב על  Amon Duul  או על מאיה דוניץ. אבל אולי שם טוב יותר מקולקטיב יהיה קבוצת תמיכה;

מעולם לא השתייכתי לקבוצת תמיכה, אבל נראה לי שלרובנו ככולנו כדאי להשתייך לאחת כזו או אחרת. אלו אולי מחשבות שמגיעות בגיל מסויים, אבל הן השתרשו אצלי טוב טוב כבר לא מעט חודשים, כלומר הן באות והולכות בהתמדה.

החלטתי להקים קבוצת תמיכה של פאנאטים למוזיקה. אני מכנה אותה קבוצת תמיכה משום שאין לה תכנים מוגדרים או מבנה נוקשה. ההרכב האנושי שלה יכול להשתנות,לא מחייב ולא צריך להכיר זה את זה או אותי. לקבוצה אין אג'נדה מובהקת פרט ללתת לחבריה להרגיש בבית.

מה יש לנו לאוהבי המוזיקה כיום? לא מעט שמחות וריגושים . לא מעט מקומות לבטא עצמנו. אם זה בלוג , או קהילה מוזיקלית, או תיקלוטיוב או העלאת קליפים בפייסבוק. כולם פתרונות יפים וטובים לביטוי עצמי של שוחר מוזיקה. זה פחות מקום להחליף רעיונות וחוויות ויותר להיות סוג של אלוהים.

קבוצת התמיכה שאני רוצה להקים תיתן ביטוי לכל הדברים האלה שכבר הזכרתי ולעוד דברים ואפשר יהיה לערבב בינהם. תקלוט (אודיו או וידאו ,לא משנה) , הרצאות העשרה , מיקסטייפים ,רטרוספקטיבות . נוכל אפילו להקים הרכב משלנו אם נרצה. כלומר צריכה מוזיקלית אבל גם עשייה ויצירה.

זה בטח נשמע לכם קצת אמורפי. ולכן כאקט של מחוייבות והפגנת רצינות, אני מתנדבת בערב הפתיחה שלנו לספר לקבוצה על נושא (מוזיקלי כמובן) שקרוב לליבי . טרם החלטתי מהו, אבל מבטיחה שיהיה מעניין. מבטיחה לשמור מקום טוב לצידי לפחד הבמה/קהל שלי.

בשלב הזה אני בודקת עניין כללי  ונכונות להשתתפות בערב הראשון הזה . אשמח אם תכתבו אליי לgali.gonen@gmail.com

הקבוצה לא תקום בכל מחיר, רק אם אראה שיש מספר משתתפים מספיק. חשוב פה גם הגיוון- אנשים ממקומות שונים שיכולים להעשיר אלו את אלו.

סוכות שמח לכולם

גלי

מבאס אותי להאפיל על ג'וני מיטשל , אבל מה לעשות שיש לי מה לומר.

היום נכחתי במפגש שהוצג כ"ראש בראש" בין ג'וני ליידון ושולץ האיום . בסופו של דבר הוא לא היה כזה כלל, אבל לדעתי, ושלא על פי כמה דעות שקראתי, לא מדובר באיזו רכיכתיות או חוסר תפקוד של שולץ.  ככה זה כשאירוע הוא שיווקי למהדרין. כבר אמרתי בעבר ואומר גם כעת, כל הייחצנות של הועידה בכלל ושל ליידון בהייניקן פסטיבל בפרט, הוא סוג של תרגיל שיווקי מדהים, גרסה בומבסטית של פלאפל מוסקו. איך קרה שההופעה של אל סי די, הרכב שעד לפני מספר שבועות לא הפסיקו הבלוגרים השונים לגהור מעליו ולהזיל ריר, הופכת להיות משנית להופעה של פ.י.ל?

ועכשיו , לאחר שאמרתי זאת, אפשר לשבת ולהתרווח , ולבחון באמת את ליידון ואת מה שאמר היום בועידה;

האמת- התרשמתי ממנו לטובה- הוא חד הרבה יותר ממה שנתתי לו קרדיט. זו עוד סיבה שלשולץ לא היה כל כך מה לעשות מולו- לא היה צורך לאלף את החיה, כי החיה הליידונית חשפה אישיות אינטיליגנטית ועמוקה.  הוא כמובן היה מחוייב לאמירות שערורייתיות, התנהגות וולגראית ובוטה , אבל כמו תמיד ,זו בעיניי לא התנהגות חתרנית אמיתית. ההתנהגות החתרנית שלו היתה דווקא באמירות מאד חיוביות ואופטימיות. וככה, עד כמה שזה מצחיק אותי לשמוע מליידון  שהייניקן (נותני החסות) היא בהחלט לא הבירה הטובה בעולם, או לראות אותו תוקע גרפסים למיקרופון,  הרבה יותר נהנתי לשמוע שהוא אוהב את החיים, את היומיום.  ונהנתי לשמוע שהוא בסך הכל רוצה לעשות את שלו ושהוא אוהב את מה שהוא עושה.

נהנתי גם לשמוע שהוא אוחז בהעדפות מוזיקליות משמחות שמעידות גם הן עליו כאדם בעל עומק : הוא הזכיר את קייט בוש, הוא הזכיר את פיטר האמיל. והוא הזכיר את מייקל ג'קסון  כמלך הפופ .

_______________________________________________________________________________

העלמה קסטה מזכירה לי גם השנה את Blog Day . רציתי לומר שהבלוג שאותי הכי שימח בחודשים האחרונים הוא "צפן חדש בעברך". אני לא יודעת הרבה על מי שעומד מאחוריו,  גיליתי אותו בסך הכל לפני כמה חודשים, אבל אני אוהבת את הבחירות המוזיקליות שלו מאד, ואני אוהבת את ההתנהלות השקטה שלו. הייתי שמחה לעוד ממנו אבל אני ממתינה בסבלנות.

_________________________________________________________________________

אני רוצה להיות חגיגית לרגע. אני אוהבת מוזיקה. מוזיקה משאירה אותי שפוייה ובחיים. אין לנו הרבה רגעי נחת ועדנה כאן בארץ, לשוחרי המוזיקה . איזה יופי לנו שיש לנו ועידת מוזיקה שמכבדת את עצמה ככה פעם בשנה.

עזבו אתכם רגע בצד מהשואו של הליידון , יש מחר כמה פאנלים בעלי תוכן שמעניינים אותי. רציתי לשמוע על מוזיקה כהשראה לעולם העסקי  ועל מוסדות ממשלתיים לייצוא מוזיקה. רציתי להכיר אנשים שחולקים את אהבותיי  ורציתי לראות ולהתבונן מהצד בפרצופים מוכרים יותר או פחות , ורציתי להרגיש את החיוניות הזו של להיות חלק ממשהו שכל כך ממלא אותי.

אני שוב פונה למארגני הפסיטבל בשנה הבאה- נא מכם ביחרו תאריך אחר ולא בתחילת שנת הלימודים כי עבורי הועידה הזו נותרה רק בגדר משאלה מתוקה.

הנה הקבוצה בפייסבוק שהקמתי לצורך הגשמת המטרה הזו . אופציה חלופית היא שאזום ועידה אלטרנטיבית משלי בתאריך אלטרנטיבי.

ואם אנחנו כבר בענייניי הודעות מנהלה -יש לבלוג הזה שלי כבר מזה זמן מה עמוד בפייסבוק שלא ממש שמים לב אליו- אז אם רוצים להתעדכן גם משם בפוסטים חדשים או סתם לחבב אותי ,עשו זאת מפה.

לפני מספר ימים נכחתי במפגש חברתי, שם חילקו את האנשים ל"ראש" ול"רגש" (לא זוכרת את הביטוי המדוייק). "ראש" הם אלה שפעולותיהם מנוחות על ידי השכל ו"רגש" הם הרגשיים. עקרונית קשה לי עם דיכוטומיה מהסוג הזה, אבל מיהרתי להעיד על עצמי שאני הרבה יותר ראש. האמנם?

אני חושבת שזהו המיקסטייפ הכי" ראשני" שלי עד כה , אבל מצד שני, יש כמה הבלחות .

עיזבו אתכם.

למיקסטייפ

1. Tune Yards- News
2. Broadcast-Michael a Grammar
3. The Wolfgang Press- Thirty Days ,Thirty Nights
4. Sonny Sharrock –Once Upon a Time
5. Battles –Atlas
6. Devo- What we Do
7. The Brian Johnstown Massacre- Tempo 116.7
8. OST & KJEX-Blue Bird
9. AIR-Wonder Milky Bitch
10. John Zorn- Archaeopteryx
11. John Cale- King Harry

נ.ב

פסטיבל הקומיקס- תענוג1

דיוויד אלן תענוג2

השבוע הזנתי לתוך הטלפון החדש שלי באוטו אנשי קשר אליהם אגש באמצעות זיהוי קולי; הזנתי מספר שמות ,עד שהגעתי ל'אמא' . שידרתי "אמא" בכל רם וברור. אחר כך יצא לי להשתמש במספר הזה כמה פעמים באותו השבוע , ובכל פעם שאני מצהירה "אמא" , אני זוכה לשמוע את אותה הקלטה ראשונית של המילה. וככל שהאזנתי יותר  להגיית ה"אמא" המוקלט שלי , שמתי לב שמדובר בסוג של פעיה;  באיזשהו צליל ראשוני ,שכנראה טבוע במילה "אמא" וגורם לה להישמע כמו סוג של קריאה חייתית מהסוג הראשוני ביותר.

הטריגר הראשוני לכתיבת הפוסט הזה היה הפוסט המצויין של אורי זר אביב לגבי אלבומו האחרון של ג'יימי לידל  -Compass .  התכונתי להגיב אצלו בהרחבה, אבל ככל שחשבתי יותר על מה אני רוצה לענות לו, הגעתי למסקנה שהדברים מתקשרים אצלי לעוד נושאים ושאני בעצם לא יכולה להסתפק בתגובה. אורי כתב שם ביקורת אוהדת (אבל מורכבת) לגבי האלבום , וביטא באופן מדוייק את תחושותיי לגביו.

Compass  באמת מצטייר כאקלקטי, טיפ'לה מבולבל ורחוק מלהיות היצירה הסליקית שהיה 'Jim'  , קודמו. למי שלא הצטרף בפרקים הראשונים, היה לי יחס אמביוולנטי כלפי לידל בכלל וכלפי Multiply  בפרט , אמביוולנטיות שהתעצמה עם הוצאתו של 'Jim'.  הנה ג'יימי שבא מרקע אחר לגמרי , מבני הטיפוחים של הלייבל האהוב עליי וורפ, אלקטרוני הרבה יותר, שום שערה שחורה אין סייט , הלך והוציא אלבום מוטאוני למהדרין. לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי באיזו שפה חולם לידל. באלקטרונית? במוטאונית. חשדתי שלא במוטאונית, ואז הגיע ההופעה המקסימה (והקצרה להחריד) שלו בארץ בזאפה ,שהוכיחה לי שאני כנראה צודקת ( למרבה מפח הנפש של המוטאונים שבחבורה). המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת? מעתה אמור- "המקרה המוזר של ג'יימי לידל".

והנה מגיע Compass . האמת , לא יודעת איך לקטלג אותו. אני שמעתי פה בליל של דברים. יש פה גם את הסליקיות הקודמת , יש פה אפילו יותר מתקתקות  שבאה לשיאה  ב She Needs Me 'ובשיר הנושא הנהדר (כנראה הטוב באלבום. פרושיאנטה מישהו?)  . יש פה גם כמה דברים פחות אכילים ,כשלידל יוצא למסעות ושוכח לחזור מהם ולסגור את השיר,  במיוחד ברצועות הראשונות . אבל מה יש לנו פה בעצם ? יש לי רושם שיש פה נסיון אמיתי של מוזיקאי להתבונן בעצמו ,בעשייה המוזיקלית שלו ולהתנסות . לטעום קצת ממה שעשה פעם, ממה שעשה אחר כך , להכניס קצת טעמים חדשים (קטע 13 הקינגז אוף ליאוני וקטע 14 הכמעט דתי. באופן כללי האלבום הולך ומשתפר בחציו השני) , ויחד יצא איזשהו מלאנז' לא קוהרטני, שאני מצליחה להאמין לו. ההתפתחות המאוחרת של המקרה המוזר של לידל גרמה לי לחבר עם עצמי סיפור קטן , שכמעט וישבתי וכתבתי פה באופן פרוזאי ואז החלטתי לחסוך מכם, על איש אחד שקם בוקר אחד וגילה שהמסכה שעטה על עצמו במשך כל כך הרבה זמן הפכה לחלק אינטגרלי ממנו , הפכה להיות משהו אמיתי וטבעי עבורו.זה הסיפור הקטן שסיפרתי לעצמי על לידל . הוא כנראה לא נכון , והוא כנראה התפייטות מצוייצת לגמרי סובייקטיבית  שלי עם עצמי, אבל הוא מצא חן בעיניי ואאמץ אותו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Q4-k9Fez1n0]

*******************************************************************************

יכול להיות שלעיתים אני נותנת את הרושם שאני בנאדם עירוני. יש שיאמרו לעצמם, ,זותי , יש לה ילדה קטנה והנה היא הולכת להופעות של דיג'יי שאדו באמצע השבוע, פה לילה לבן, הופעות של שלום גד באוזן בר. חיה את החיים הטובים זותי, ואוהבת את העיר.

אבל אני מגלה על עצמי שאני גם מאד מאד אוהבת את החיים הפרובינציאלים . כמה סודות לגביי:

אני מכורה למקומון הכפר סבאי "ירוק" ששמים לנו בתיבות דואר, ולדעתי יש עוד אחד שאת שמו אני לא זוכרת.  אני מחכה ליום שבו אתקל שם באיזושהי פעילות קהילתית שארצה להיות חלק ממנה ואתבשם יחד עם חבריי לקהילה מהחלוציות המקומית האזוטרית.

אני  אוהבת מאד מאד את השפה הקלוקלת שאנחנו מוצאים על גבי שלטים בכפר סבא. דוגמא- 'קלוב התעופה כפר סבא'. כן 'קלוב' ,זה מה שאמרתי . או 'התקדם עד הקו עצירה' ברחוב בן יהודה. או השלט של 'סומיץ' ( אני לא יודעת אם אתם מכירים את סומיץ, אבל אותי המילה הזו מאד מצחיקה, ולא ראיתי את זה בשום מקום אחר פרט לכפר סבא).

בסך הכל יש לי בעיה עם העובדה שהעיר הזו מתה בסופשבוע.  אין לי בעיה לעשות את השופינג האיכותי שלי בתל אביב , לאכול את האוכל האנין שלי בתל אביב ואפילו לראות סרט בתנאי צפייה טובים באיזה מגה קולנוע שצריך לנסוע אליו. אבל תנו בית קפה, ותנו מכולת של בני אדם נורמלים ותנו שירותים בסיסיים. וכל הH& M והמוזסים והפיח והערפיח שתכניס לכפר סבא לא יהפכו אותה למקום שאני רוצה לחיות בו מהבחינה הזו. קחו לדוגמא את העיירות הקטנות באנגליה או אירלנד;  בתכלס הן חורים . אבל הן Self Containing Units . תמיד יש שם מקום להשיג בו בירה טובה , תמיד יש את הבודקה של הפיש אנד צ'יפס ואיזה מיני מרקט קטן שאפשר לקנות בו קפה ,ואיזה תפוח בודד או בננה ( מתה על זה) . קונדיטוריה נעימה . תמיד יש את זה. ובכל יום. נכון ,'קלוב' אין להם.

*********************************************************************************

אבל מה הבאסה? שהנה לידל מתחבר לעצמו ,והנה אני מתחברת לפעיה שלי ולחזרה לטבע  בואך סומיץ , אבל אנטון ניוקומב איבד את זה לגמרי.

קראתי ביקורת יפה על אלבומם האחרון של Brian Jonestown Massacre  –

"Who Killed Sgt Pepper" בפיצ'פורק, ושם נאמר, לגמרי בצדק, שניוקומב החליט להחביא את עצמו . זו מגמה שהתחילה באלבום הקודם (המרשים מאד אגב ,אבל מחניק בכבדותו, מחנק שאני לא עמדתי בו)  , והנמשכת פה. הוא מחביא את עצמו בין ענני ערפל שוגייזים, בין שירה איסלנדית, רוסית וגרמנית ,בין רגעים סוניק יות'ים ( קטע 11)  אבל איפה ניוקמוב?  המילים מדברות בעד עצמם : 'let's go fucking mental la la la la '  . מה עוד נותר לומר? הקטע האחרון באלבום, שמשמיע לנו את לנון המתנצל ואת הבימבו שרומסת אותו ואת זכרו  מרגיז. הכל מתמסמס בתוך בועה אחת גדולה של כישרון אבל גם של כלום ,והבסיסט של ספייסמן 3 שמופיע כאן לא משפר את המצב כהוא זה.

למה ניוקומב ,שהוא ווקאליסט בחסד, שהוא אחד הקולות שהכי ממחישים את 'הצעקה של הרוק' מחביא את עצמו ככה? לא את סרג'נט פפר האלבום הזה רומס, אלא את מי שאמור להיות הפרונטמן שלו.

ולראיה –

ניוקומב באחד מרגעיו הגדולים:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ODAwWETAg2Q&feature=related]

והקטנים :

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=CtB6KS1sATQ]