Growing Backwards

אתמול זומנתי לאסיפת הורים בבית הספר של בתי. על הקיר היו תלויות מבחר עבודות של ילדי כיתה א'. המשימה כפי שהבהירה לי ביתי היתה לחבר סיפור, לכתוב ולאייר אותו.

נתקלתי בסיפור- קצר אמנם, של ילדה שכתבה משהו כמו "ענת יצאה לחופש. היא יצאה לשדה. היא הריחה פרחים. היא פגשה פרפר". זה היה הסיפור, ואני חשבתי לעצמי- הנה ילדה  שמחוברת לצרכים שלה מגיל אפס. היא בטוח לא תהרוג את עצמה בנסיון להיות פליזרית כלפי מישהו שדמותו אפילו אינה ברורה לה.

אז אני, בחופש שלי, היום ,ערכתי את הטיול הרגלי שלי בפארק כפר סבא, מנהג שסיגלתי לי בימים האחרונים. בדרך עצר אותי גבר כבן כ70 , עם אנגלית שיקספירית, מרצה באוניברסיטה כך אמר לי, והתעניין לגבי משטח ההחלקה שעומד להיבנות שם, לפחות על פי השלט. הוא היה מקסים ונראה שחברתי וחברת האנגלית שלי  נעמו לו. רק מתוך נימוס אנגלי הוא שחרר אותי להמשיך בהליכה שלי (או שנמאס לו שאני מדברת במשפטים קצרים-  אני תמיד מתלהבת כשאומרים לי שהאנגלית שלי נשמעת טבעית ומאותו רגע אני מדברת במשפטים קצרים על מנת לא לקלקל את הרושם). חשבתי לעצמי שאם זה היה סרט אמריקאי,  ביני ובינו היה נרקם קשר מיוחד, היינו מנצלים את החופשה החדשה שלי להיפגש כל יום בפארק כפר סבא על הספסל והוא היה מלמד אותי שיעור או שניים על החיים.

לשמחתי בימים האחרונים מלווים אותי כמה צלילים טובים.

אני מאזינה לOwen Pallett. יופי של אלבום. אם שני השירים הפותחים את האלבום היו קובעים את הטון לכל אורכו, הרי שהאלבום היה בקלות מוצא עצמו ברשימת אלבומי 2010 שלי. מה שיש לשני השירים לעומת האחרים ( הטובים לא פחות), היא מוזרות מקסימה. שאר השירים באלבום ,מצויינים, מרהיבים בתזמורתיות שלהם , בהרמוניות הביץ' בויזיות סלש גריזלי בריות סלש אנדרו ברדיות סלש רופוס וויינרטיות. אבל השיר הראשון פשוט משונה. והוא דיבר אליי.

עוד תגלית  שלי מימי החופש האחרונים- השכנים שלי דלת ליד צופים במרבית שעות היום בערוץ 24,שזה פרט שלא ידעתי עליהם וכעת אני נמצאת שם בשעות הללו על מנת להעריך זאת.

אלבום נוסף שאני מאזינה לו כעת הוא גלן ברנקה האחרון .

בטיימינג מוצלח, שבוע לפני הרצאה של דנה קסלר בחוג למוזיקה על סוניק יות'( לא שאני יכולה ללכת), אני מאזינה למי שכונה "האבא של סוניק יות'" , באלבום המשך לקלאסיקה שלו מ81 'The Ascension' ', המכונה ,כמה מפתיע -'Ascension  : The Sequel". זה ברנקה, וזהו אותו טכנאי סאונד ואותו מעצב של העטיפה כמו באלבום הראשון ואפילו אותו חלל הקלטות. פרט לזה זהו אלבום בפני עצמו.

הפעם היצירות של ברנקה מבוצעות על ידי 4 גיטרות , במושגים שלו זה מספר קטן- ידועה היצירה שלו  " סימפוניה ל100 גיטרות ".

אל המוזיקה של ברנקה מתייחסים בשלל שמות תואר כמו אוונגרד, קקפוניה, דיסהרמוניה מובנית, טבח גיטרות( אחת ההגדרות החביבות עליי).

עם שמות של שירים כמו "מחווה לסטיב רייך", "שיעור מס 2 ", "שיעור מס 3" ומאידך "הדם"  ,שאף אחד לא יקשקש לי שזו מוזיקה שלא מתכתבת עם כלום ולא נכנעת לשום מבנה. יש פה הרבה חשיבה מאחורי הדיסהרמוניה.

כל מה שאני יכלה לומר כשאני שומעת את המוזיקה שלו זה שאיו טעם של ממש לשבת בבית ולהאזין. זו מוזיקה שצריך לשמוע ולחזות בלייב כדי לקבל את האימפקט המלא שלה.

מתוך The Ascension

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=sZ6jhDZnBnA]

מתוך The Ascension- The Sequel

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=5WKSFzkR6H0]

אנחנו מנמיכים את הווליום ועוברים לאלבום השלישי שמשמח אותי בימים אלו, וזהו האלבום האחרון של ג'ונתן ריצמן. כמו ברנקה, ריצ'מן עושה את מה שהוא עושה כבר שנים, ובעיניי עושה את זה באופן שובה לב. כך שאין פה הפתעות. איכשהו נדמה לי שריצ'מן עובר רך יותר באלבום החדש , רגשי ועדין יותר,  פחות הציניקן. אבל בעצם אולי הוא מעולם לא היה ציניקן.  ריצ'מן עצמו צייר את העטיפה היפה. והשיר שבחרתי לשלב במיקסטייפ פה למטה, אם ענת הקטנה  מכיתה א תשמע אותו היום,היא מסודרת לחיים.

אז הנה מיקסטייפ קטן של השירים שליוו אותי בימים האחרונים. בעקבות פידבקים שונים, אני משנה את פורמט המיקסטייפים לקובץ Rar. אשמח לשמוע מכם איזה פורמט יותר נוח לכם ובכלל פידבקים.

המיקסטייפ להורדה

רשימת השירים

1. John Cale – Mr. Wilson

2. Owen Pallett – Midnight Directive

3. The Fall- Winter

4. The Fall – Winter No.2

5. Various Artists – N3

6. Twin Shadow – Slow

7. esg- My Love For You

8.Hercules & Love Affair- My House

9. Navajo Bixby -Down Under

10. Cake -Open Book

11. Jonathan Richman – If You Want to Leave the Party Just Go

12. XTC – River of  Orchids

=================================================

ותזכורת אחרונה לסיום- יש כמה דרכים להתעדכן בפוסטים חדשים בבלוג הזה :

לעקוב אחרי המשתמש שלי בטוויטר

לעשות לייק לעמוד של הבלוג בפייסבוק

להירשם במייל או RSS

אני בטוחה שאני לא לבד בזה, אבל אני עמוק בתהליך של ספיגה של כל הסיכומים שפקדו אותנו בשבועות האחרונים. אם זה בתחום המוזיקה , הקולנוע, אקטואליה.

הבוקר האזנתי לסיכום השנה של נועה ומורפלקסיס, והם דיברו על כך שהשנה הם הרגיש שהם חיים בתקופה משמעותית מבחינה מוזיקלית. שנה שיש לה את הסגנון והלך הרוח הייחודי שלה. מאידך,אמיר בן דוד כותב שהעשור האחרון הוא גם העשור הראשון שלא הביא עמו שום בשורה מוזיקלית במובן של מהפכות, זרם שמאופיין אך ורק איתו. אני כנראה נמצאת איפה שהוא בין שתי הדעות הללו. אני גם לא בטוחה שאני או אמיר בן דוד נמצאים במקום לצאת עם אמירה כזו מהסיבה הפשוטה שבזמן שהסרט רץ, גם עלינו אנו עוברים תהליכים. אני לא חושבת שהפתיחות שלי כיום לשמוע את החדש של יונסי, שוות ערך לפתיחות שהיתה לי כשTen של פרל ג'אם פרץ לתודעה. או כמו שניסח זאת ג'ים ברודבנט בסרט של מייק לי היום- ככל שאנחנו מזדקנים, ההיסטוריה הפכת ליותר רלוונטית עבורנו. לכן אין טעם של ממש בקביעות מהסוג הזה , יש לנו פה שני משתנים ואף לא קבוע אחד.

היום כשהתוודעתי לאייפוד נאנו האדום שלי, וזאת לאחר שהגרסה הקודמת שלי היתה שאפל הפשוט , חשבתי עד כמה אני אוהבת את האבולוציה של דברים – להתחקות אחר הלך החשיבה שהוביל את מפתחי המוצר ליצור את הדור החדש כמו שהוא. לקחת התנהגויות מסוימות קדימה.

או לגבי אופיס 2007 – נכחתי לפני מספר חודשים בקורס שימושיות (Usability)  ודיברו שם על החשיבה במיקרוסופט שהובילה למהפכה בגרסא הזו של אופיס. זה מרתק בעיניי. מה שעוד יותר מרתק  אני חושבת, זה שחיכיתי את כל הזמן כדי לפרוש מההיטק ודווקא אז לבוא ולחפור לכם על שימושית וממשק משתמש.

נזכרתי כמה כיף עם נגן לעומת מערכת שמע היקפית חיצונית. כשאני מאזינה לאייפוד אני מרגישה כמו סוג של רובוטריק והנגן הוא חלק מהקיט שלי-תוך עורי ומכתיב את התנהגותי.

אז לאייפוד הורדתי שלושה אלבומים של The Fall כדי לרענן את זכרוני ולהתעדכן לקראת ההופעה. אגב, מישהו הולך לערב המחווה באוזן בר השבוע?

הורדתי את

Hex Eductation Hour

Slates

ואת האלבום מהשנה.

ככה על ההתחלה של Hex קיבלתי את המכה לפרצוף -Hey there, Fuck Face! .

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=-aIa4itKSw4[/youtube]

השנה החדשה הביאה איתה גם התחלה חדשה בשבילי. כאמור, אחרי עשר שנים החלטתי לעזוב את העבודה המרופדת שלי. החלטה לא פשוטה. היום היה יום החופש ראשון שלי. העברתי אותו בצפייה באחרון של מייק לי, ובבניית בסיס נתונים חדש לבלוג שלי- התשתית לא נבנתה נכון ואני מנסה לסדר את זה. אני מניחה שזה חלק מהדואליות שבי – סרף אנד טרף. את הזמן שלי אני מתכוונת להעביר בצפייה בכמה שיותר סרטים, הליכות בחוץ עם האייפוד, ופיתוח של כל מיני מיומניות- מקצועיות ( רוצה להשלים כל מיני פערים טכנים) , ומאידך כאלו שנראה לי שיהו טובות לנשמה.

אין לי מושג איך אני הולכת להמשיך מפה,אבל ההרגשה היא טובה ונכונה.

אסיים עם השיר הזה, ששמעתי היום שוב, אצל נועה את מורפלקסיס בסיכום השנה שלהם- לא יצא לי להאזין לאלבום האחרון שלהם כמו שצריך ועדיין, כל פיסה שאני שומעת משם היא משובחת. הקטע הספציפי הזה מזכיר לי קצת את פיטר גבריאל של פעם וגם קצת את וואייט המאד מאוחר. יפה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=cAZtFlyHqFY]

המוות של קפטן ביפהארט קצת קטע לי את תחושת השליחות לגבי השלמת הסיכום הזה.  לא יודעת למה, אני מתקשה להשתחרר ומאזינה רק לו בשלושת הימים האחרונים. כל פיסה של חומר כתוב עליו מעוררת עניין, כל יצירה מוזיקלית שלו שאני בודקת נשמעת לי פיצוץ.  כמה מהן גרמו לי להסמיק בהתרגשות מרוב שהם טובים, ואני לא מגזימה. אני בתחושת אבל ולא לגמרי ברור למה – האיש נעדר מוזיקלית מחיינו ב28 השנים האחרונות.

קצת קשה לי לחזור לשנה הזו,אבל אעשה זאת -רק אפתח עם עוד קליפ של ביפהארט.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=lbzmKPXgtZI]

היכרות עם דיסקוגרפיות שלמות

השנה צללתי במסע אל תוך הדיסקוגרפיה של ג'ון קייל .ההיכרות שלי עם קייל היא ספורדית ולא מסודרת. אני מכירה הרבה חומרים שלו, אבל לפעמים את העיבודים המחודשים שלו אני מכירה לפני העיבודים המקוריים, ויש אלבומים שלמים שמעולם לא שמעתי.

הפרויקטים הללו יכולים להיות מאד מתישים לפעמים, אבל במקרה שלפנינו- אין פשוט מזה. המסע זורם לי ונכון וכייפי.  יצאתי איתו לדרך  בימים שלאחר חזרתי מההופעה שלו בלונדון.

אני מסיימת כרגע את Helen of Troy .

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=X3a2V1ViG8U]

במקביל התחלתי אז בפרוייקט של בואי, אבל שם אני חייבת לציין שפחות זורם לי ופחות מצליח לי. בכל מקרה לא אמרתי נואש.

פרוייקטים בהקפאה (אבל בהחלט לא גנוזים): Wolfgang Press, Pere Ubu

תוכניות לעתיד – רוישי סקמוטו, קפטן ביפהארט.

הוט צ'יפ

את הוט צ'יפ אני אוהבת לאהוב. הם באופן חד משמעי ההרכב  שאני הכי אוהבת בעשור האחרון. לא משנה איזה אלבום יצא השנה, השנה האזנתי בעיקר לThe Warning

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=vVzR-qciA58]

סופסופ, אלבומים שממש יצאו השנה ואהבתי

ישראלי:

שלום גד -היהודי המעופף

כתבתי אצלי לא מעט על שלום גד. הוא ללא ספק המוזיקאי הישראלי האהוב עליי ביותר כיום. אלבומו הקודם -"קוץ ברוח" היה מושלם בעיניי. "היהודי המעופף" מצוין גם הוא. ממשיך להיות  לא מפה מחד ומאידך לגמרי לגמרי מקומי. ושוב הוא בבנדקמפ במחיר מצחיק.

אלברט בגר -Peacemaker

לאחרונה נכחתי בהופעה של בגר כחלק מטריו. היה מעולה. אני ממליצה בחום ללכת לראות אותו בהופעה- לא חייבים להיות פריקים של ג'אז (אני לא) אלא לאהוב הרפתקאות מוזיקליות ואווירה נסיונית.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=NEq11nGYZTA]

אלבומי חו"ל:

רקחתי אוסף קטן עם נציג אחד מכל אלבום שאהבתי במיוחד השנה. רק אלבום השנה שלי פונק פה בשני שירים. הוא האלבום השקט ביותר שיצא ובכל זאת כבש את ליבי בסערה.

האזנה לדגימות מאלבומי 2010

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=gsFbA96F6w0]

בעקבות  פטירתו של קפטן ביפהארט הבוקר, בגיל 69 , אני מעלה פה קישור לדוקומנטרי עליו. הקריינות של ג'ון פיל. זו נראית לי הדרך הכי טובה לציין זאת (6 חלקים).

וקריאה מומלצת פה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=4M5YE_a4B1U]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=soNg-RSv6nY&feature=related]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=WXxH8shHd9I&feature=related]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=9msDItyYvxo&feature=related]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=LunCzAf6Z5o&feature=related]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=L_Prs_W5ffs&feature=related]

השירה בפרונט

ג'ם סשנים ווירטואוזיות על כלי נגינה זה נחמד מאד, אבל השנה אהבתי היתה נתונה בעיקר לווקאלז. אין דבר שמשמח אותי יותר משירה חכמה. אני חושבת שניסחתי את זה נכון פה ועדיף לא לחזור על עצמי יותר מדי. על ג'וני מיטשל וארתור לי שהזכרתי שם בפוסט, אני רוצה להוסיף את רוברט פולארד מGuided By Voices. אני חושבת שהשיר הזה ממחיש טוב מרבים אחרים עד כמה מרגשת יכולה השירה שלו להיות. אני מודעת לזה שאנשים נרתעים מהסאונד העמום והמלוכלך שלהם, נסו בכל זאת להקשיב לשירה של פולארד כאן.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=kvC3TYWSCXM]

באופן כללי אני מאמינה מאד בשירה כאמצעי ריפוי וביטוי, וטרם אמרתי נואש מלהקים את מקהלת האינדי הראשונה בארץ.

פלירטוטי ג'אז וקלאסי

עוד מגמה מהשנה שלא הכריזה על עצמה, וניכרת חלקית גם בשמות שהזכרתי קודם (נלס קליין, ארטזויד), היא של משיכה שלי למה שאני מכנה "מוזיקה אקדמית"יותר. שוב, חלקית בהשפעת אותם בלוגים שהזכרתי, אבל בפירוש גם היפתחות שלי לסגנונות הללו.

Ryuichi Sakamoto – The Thousand Knives of Ryuichi Sakamoto

אלבומו הראשון של סקמוטו. האלבום הזה בהחלט נמצא בטופ פייב של האזנות השנה שלי.  מוזיקה עילאית. כישרון צרוף. החוכמה שבה סאקאמוטו מדלג מעדנות בין הסגנונות השונים, כל כך לא צפוי ובנאלי, יצירתי, וכל כך שומר על טריות.  תחשבו מה זה לצאת עם אלבום בכורה כזה. זה כאילו כוח טבע הוצג בפנינו פתאום. תקשיבו לפתיחה של השיר, תקשיבו לפתיחה של האלבום.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Q7Y3Cl4cnr4]

והתוודעתי לSonny Sharrock

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=MpBGhnCkhu0]

התעמקתי עוד קצת בג'ון זורן.

למרות שאני לא בטוחה שלהתעמק זו הגדרה נכונה כשמדובר בזורן. והאמת היא שאין לי שם רצון לשמוע אותו בבית. מחשבות על זורן הן מחשבות על אירוע אד הוק – יצירה מעכשיו לעכשיו. חד פעמית (אני חושבת שלחד פעמי עשו יחסי ציבור רעים, בגלל איכות הסביבה והכל, או בגלל אינטרסים של תאגידים כמו סירס).

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=RyAq4bv2Xe4&feature=related]

מאד חבל לי שלא נכחתי בפסטיבל של זורן פה בארץ.

השלמות אייטיז

אמנם אני ילידת 74 (השיר שעמד בראש המצעד הבריטי ביום הולדתי הוא זה לפי האפליקציה בפייסבוק), והאייטיז היו ברקע בשנות ההתבגרות שלי, הייתי ילדה טובה הרצליה וFlair לאוואנגרד לא היה לי כנערה. זאת בניגוד לכמה אנשים שאני מכירה שטענו ששמעו טוקינג הדס בגיל 7. וכך, כמו שכבר סיפרתי,  התחנכתי בעיקר על ברכי הניינטיז. אם אני צריכה לבחור עשור אחד שבו אני שולטת באופן כמעט מלא זה הוא. לכן, יש לי הרבה השלמות אייטיז לעשות.

בסיכום של 2009 התייחסתי לוולפגנג פרס. הם המשיכו איתי גם השנה.

The Pop Group

את ההרכב הזה לא הכרתי משום מה. יש לי רושם שכמו וולפגנג פרס, הוא לא זכה לחשיפה שהגיעה לו.  אבל שלא כמו וולפגנג פרס, מדובר במשך פעילות קצר למדי. טוענים עליהם שהשפיעו על הסאונד של בריסטול שנים אחר כך.  לי הם נשמעים לפרקים כמו מגזין, כמו רוברט סמית, כמו איאן מקאלך. אני חושבת שאני אוהבת אותם כי יש בהם משהו שעומד להתפרץ בכל רגע. ממליצה להתוודע לאלבומם Y.

(79 זה כבר אייטיז, לא? בכל מקרה, המוזיקה שלהם כבר לגמרי בתוך האייטיז).

אזהרה- הקליפ לא קל לצפייה.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ts_YrkaWlU8]

אגב, מעניין מעניין להשוות את עטיפת האלבום Y לזה של   Rema Rema (גלגול מוקדם של וולפגנג פרס)

Magazine

אל מגזין התוודעתי קצת קודם (בזכות שי), אבל הם ראויים לאיזכור כעוד השלמת אייטיז מאוחרת. השירה הורסטילית והמוטרפת של הווארד דיוווטו המסור. הבסים של בארי אדמסון.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=KHURnofeCsI]

השיר הזה מדבר בעד עצמו. מסעיר.

Psychobilly

מארז כפול מענג של רוקבילי אנגלי מהאייטיז. אחת הרכישות היחידות שלי השנה , עיצוב מפנק ומחמם לב. יש פה הרבה במה לנגוס

http://www.youtube.com/watch?v=4ja__ZowGNo

בחלק הבא והאחרון – עוד השלמות, מסעות דיסקוגרפיים ובכל זאת דברים שיצאו השנה.

דיסקליימר:

מה שאני הולכת לעשות פה זה לפרסם מעין יומן מוזיקלי שנכתב בדיעבד. היומן מתייחס לחוויותיי המוזיקליות מ2010.  שנת ההוצאה של האלבום אינה רלוונטית – מה שמשנה היא התקשרות שהיתה ביננו במהלך השנה.

אפתח בהצהרה הבאה; אני נורא רוצה להיות עדכנית. אם יש דבר שאני לא רוצה זה לענות על הטייפקאסט של מצבי- אחת שגילה המתקדם משמש לה לרועץ – האוזניים נאטמות והסבלנות/סובלנות  לדברים חדשים/מאתגרים פוחתת. ההתרגשויות פוחתות . ישנה בעיקר התרפקות נוסטלגית על מוזיקה מפעם.

לא.Naha. הדמות הזו היא לא אני. אני רוצה להראות לכם  ששום דבר לא יכול לאהבת המוזיקה. שזה לא עובר. שלא מתעייפים.

יופי.

מכל האמור לעיל אפשר להבין שקצת קשה לי עם העובדה שרוב הרשימה פה כוללת מוזיקה מהסבנטיז והאייטיז. את מרבית החומרים פה לא הכרתי בזמן אמת.

החלטתי לחלק את הסיכום הזה מפאת אורכו ועומס המוזיקות לשלושה פוסטים, ולשים דגש על מגמות ודפוסים שאפיינו את ההעדפות המוזיקליות שלי השנה. לכן הרעיון פה הוא ממש לא לדרג, לתעדף ולציין. רק לספר על עצמי.

הסבנטיז ואני

אני מכירה כמה אנשים טובים שמאמינים שכל הדברים הבאמת מעולים נעשו בסבנטיז. ולא משנה באיזה תחום מדובר. קולנוע, מוזיקה, סמים. אצלי זו בהחלט היתה התחושה השנה. עשיתי הרבה מוזיקה של סבנטיז. ואני לא מדברת על שום אוצ'י קוצ'י יהי יה יה. בזכות ההתוודעות שלי לבלוגים המצויינים Bleeding Panda , The Commerical Zone ,Egg City Radio וDr Schluss , התוודעתי להרבה דברים מעניינים מהעשור הזה. אני מודה, הרבה מוזיקה של ראש ולא של רגש, אבל לי זה עושה טוב.  להלן כמה דוגמאות:

Artzoyd

הרכב אוואנגארדי -פרוגי- אלקטרוני-קלאסי צרפתי. בשנים האחרונות עוסק בעיקר בהלחנת פסקולים לקולנוע ומופעי מחול.

Amon Duul/Amon Duul2

על אמון דול כתבתי פה

והנה קטע שאהבתי של אמון דול 2

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=_pcla5zyZfA]

קולקטיבים מוזיקליים, שיתוף

אחת לכמה זמן אני נתקלת באיזה פוסט על קינג קרימזון. זה הרכב שכנראה תמיד יכתבו עליו, אוהבי המוזיקה. בשיחה שהיתה לנו על קינג קרימזון לא מזמן, אמר לי שי שהקליפ של Elephant Talk שהעלתי הוא באמת מצוין, אבל שכשהוא מסתכל על כזה דבר, הוא רואה הרבה שכלתנות. מוזיקה שבאה מהשכל . כשאני מסתכלת על זה לעומת זאת, אני רואה את חדוות היצירה, השיתוף המוזיקלי והאלתור. וזה לגמרי מדליק. אני חושבת שאין דבר שמרגש אותי במוזיקה יותר מאשר לראות קבוצה של אנשים שנמצאת בהיי של עשייה מוזיקלית משותפת. זו כנראה הסיבה שאני כל כך אוהבת את ההרכבים הפרוגים המשונים האלה כמו ארטזויד . אני אוהבת את העובדה שרוברט פריפ שיתף פעולה עם כל דבר שזז. מאותה סיבה אני גם אוהבת את ג'ה וובל, כבר דיברתי על זה. אדריאן ביליו עובד עם טוקינג הדס, רוברט פריפ עם דיוויד סילביאן, בריאן אינו עם ג'ה וובל, וובל עם ג'רי לייבזייקט. כמה שיותר מתערבב יותר טוב.

זו גם הסיבה שאני עם הלשון בחוץ, כלבלבית מוכת אהבה מול נלס קליין. עוד אחד שידו בכל. זו רק אני או שהוא המוזיקאי היחיד בעשור הזה שבאמת מתחרה בליגה של השמות שהזכרתי כאן למעלה?

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=CNS30RW9p6Q&feature=player_embedded]

פה ושם כבר חשפתי לגבי עצמי שאת דרכי המוזיקלית התחלתי כבת טיפש עשרה עם חיבה יתרה ליורו פופ טראשי במיוחד. הייתי משננת בלהט את מילות שירים, הלוואי שלפחות הייתי יכולה לומר של פט בנאטאר או הייזל אוקונור אבל מדובר בשירים של סברינה, סנדרה וקים וויילד.  אחר כך באה תקופת ביניים של האזנה לרוק ישראלי קצת אלטרנטיבי, ואז ביצעתי את הקפיצה הגדולה והתחלתי לגמוע בצימאון פרוג רוק- ג'נטל ג'יינט, ג'נסיס המוקדמים והרבה הרבה קינג קרימזון. זו התקופה שקרבה אותי מאד לחנויות התקליטים, זו תקופה שהתחברתי לטיפוסים הבאמת מעניינים בכיתה. אחר כך זה כבר הפך להיות כבד עליי וגדול עליי. לניינטיז היה הרבה מה להציע לי. בדמות נירוונה, והניטס וג'יימס ולונה ועוד המון המון דברים.והכרתי את יונתן. היה לו חלק גדול מאד, אם כי לא בלעדי,בעיצוב הטעם המוזיקלי שלי.

למה אני מספרת את כל זה ? כי בשנה האחרונה מצאתי עצמי חוזרת למקורות הפרוגים שעליהם מונחים היסודות לאהבותיי המוזיקליות. המגמה התחילה עם הגעתם של גונג לארץ לפני יותר משנה. דווקא עם גונג לא היתה לי שום היכרות קודמת פרט לשם. והנה ההופעה הנפלאה שלהם פה הקסימה אותי והחזירה משהו מהאהבות ההן של בית ספר תיכון.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=lvYNb67B5dQ]

ספוגה בהתלהבות של ההופעה ההיא בזאפה, הגעתי גם לבארבי, חודשים ספורים אחר כך, על מנת לחזות,עם עוד קומץ קטן של אנשים, בדייויד אלן ואוניברסיטת הטעויות שלו, מופיע עם שירי רוברט וואייט וסופט מאשין.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=OHdub8m7XnQ]

ואם כבר קוראים לכל החברים לשחק בחוץ, אז גם מקומם של ג'נסיס לא נפקד מהרנסס הפרוגי שלי. והתרפקתי על זכרונות מימים עליזים של ריקודים עם האביר לאור ירח.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=r0Spl1cOf-o]

הערה לעצמי ל2011- צריכה להתעמק קצת יותר בג'נסיס המוקדמים של קולינס כסולן. צריכה לבדוק את abacab . את הדיסק הזה לעומת זאת, יש לי בבית שנים ואני לא יכולה להתכחש לאהבתי לשיר הזה:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Is_2Ng2-yIY]

איזו שירה נכונה.

תודו שלא ציפיתם שהפוסט הזה יתחיל בארטזויד ויסתיים בפיל קולינס?

בפרק הבא: השירה בפרונט, פלירטוטי ג'אז, השלמות אייטיז ועוד….

להאזנה/הורדה של מיקסטייפ 6

1.The Oh Sees -Tidalwave

2.Guided By Voices -Tractor Rape Chain

3. Pop Group – Colour Blind

4.Wyatt,Atzmon,Stephen -At Last I am Free

5. Suuns -Up Past the Nursery

6. Jimi Tenor -My Mind

7. Ryuichi Sakamoto -Grasshoppers

8.Thomas Fehlmann -Schizophrenia

9. Lonley Galaxy -Have a Heart

10.Spiritualized -Broken Heart

11.Mr Fingers -Can You Feel It

12. Nels Cline -Dirty Baby Part V

13.Royksopp -A Long Long Way

לא יודעת למה, קרה לי משהו מוזר. שמתם לב לפירסומות של Vans לאחרונה בשלטי החוצות? בשנייה הראשונה שראיתי אותן, חשבתי לעצמי שהמעצב שלהן הושפע מהעטיפה של Stop Making Sense. מה שכמובן עורר אצלי חשק רב לרכוש לי Vans, כמעט כמו הרצון להפסיק לקנות תרופות מזוייפות בזכות יוסי השפן בן ה45 מרעננה.

אבל מה שמוזר הוא שלשם כתיבת הפוסט הזה, דליתי  כעת את התמונה של Stop making sense, והאמת היא שאין כל קשר.

לא נורא. ננצל את ההזדמנות לדבר הבא

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=lnu3TqDKXZY]

למי שלא נמנה על חבריי בפייסבוק ,הנה קטע אלמותי עם ביצוע שאין שני לו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=AKhXQr1gcio]

כמה שהמניירות של אדריאן בילו פה הן דייויד בירניות. מי התחיל עם זה קודם?  כמה טוב לראות אותו מתפרע ככה. טוב, מישהו צריך להוות קונטרה לדוקטור פריפ העגמומי. לא החלטתי אם פריפ נראה פה כמו סוכן מכירות חלקלק (החיוך הזה מלחיץ אותי) או כמו הנגן של חמיס במסעדת חפלה בואדי. אבל אם נחזור להשוואה בין בילו לבירן, בילו ,רק מהמניירות שלו ככה נראה לי יותר ידידותי לסביבה. הטירוף הוא טירוף לשם השואו ,מה שאי אפשר להגיד על בירן.

האזנה לאלבום החדש של סטראולאב מולידה אצלי מפח נפש . סך הכל אלבום בסדר גמור, באמת אין חדש תחת השמש מבחינתם. אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה "דמיט לטיטיה, תתפרעי.  לא יכול להיות שאת רוצה להמשיך עם השטיקים האלה עוד הרבה זמן". אין פה בעיניי הרבה יצירתיות והמעברים חדלו מלהקסים אותי ובעיקר מעייפים. אבל אז אני מסתכלת על עצמי – על החיים ,העבודה ואפילו הבלוג שלי . זה דבר לא קל לקום ולומר הדבר הזה שאני עושה, שסך הכל הוא עובד בשבילי , אנשים מפרגנים, סך הכל יש בו איכות ורצינות והשקעה, הדבר הזה הוא כבר לא יצירתי והוא עוצר אותי.

אז אני עדיין אוהבת אותך  מכל לטיטיה ,  אוהבת ומזדהה. ואני מאד אוהבת את השיר המסויים הזה ,מתוך האלבום החדש

אסיים עם האייטם המעניין הבא- כל החברות השוות באמת מחרימות את אתר ההורדות המרכזי בשל התמסחרות יתר

מהי צורת החשיבה שהובילה להמצאת המודעות עם גזרי הנייר שיוצאים מהן? אני מדברת על זה

יש בזה אמנם משהו שמאד לא מחובר לטכנולוגיה העכשווית. יש בזה קצת קלאסה ג'ין קלי -ת כזו- זכיתי בכרטיס הגירוד ואשרוק לי את דרכי עם מס' הטלפון הזה ביד. התשובה הטכונלוגית תיהיה להזין את המספר לספר הטלפונים הסלולרי. או אולי להתקשר מיד? למה צריך נייר? אבל גיזרי הנייר האלה, הם נותנים קצת לכל אחד. הם נותנים הזדמנות. אתקשר לדודה מיימי לעדכן אותה שאוכלים ארוחה חמה הערב. והם גם סוג של גוגל אנליטיקס כאלה-אפשר לראות עד כמה המודעה מבוקשת.  יש לי הרגשה שהגזרונים הללו תמיד יהיו איתנו ,פשוט כי אין להם תחליף מלא.

מאחר ולא נראה לי שהרבה הולך לקרות במוזיקה בחודש וחצי שנותרו, אני כבר יכלה לומר פה ששני האלבומים שאהבתי השנה הם בל וסבסטיאן האחרון ורויקסופ האחרון .  לגבי רויקסופ -הוא כנראה אלבום השנה שלי. לגבי בל וסבסטיאן, האלבום מענג – אוהבי ההרכב ישארו אוהבי ההרכב . החוכמה טבועה בהם והיא לא זזה לשום מקום. ההפקה מצויינת. מוזר-שני שירים באלבום הזכירו לי לחלוטין את ההרכב הנשכח Luna ומורדוך מזכיר שם את דין וורהם.

לונה. חברים טובים וותיקים שלי. ראיתי אותם בהופעה בניו יורק לפני כ10 שנים. לא יכולה לומר שההופעה הותירה בי רושם כבד. אבל זהו אחד ההרכבים שעקבתי אחריו מימיו הראשונים ועד  לדעיכתו האיטית. החל מלונהפארק הבוסרי והבועט, ממשיך בBewitched  , בעיניי פסגת היצירה שלהם, ממשיך עם סדרת אלבומים עמוקים מלאי אווירה ועשייה של הרכב שעובד טוב ביחד.  ,אחד מהרגעים היקרים לליבי הוא הדואט של וורהם עם אלילתי Letitia Sadier מסטראולב , בעיבוד מחודש לבוני וקלייד של סרג' גינסבורג ובריז'יט ברדו.

השיר הראשון במיקסטייפ הראשון שלי פה בבלוג כלל את השיר הזה. מתוך לונהפארק

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=xAnwSlwWJA8&feature=list_related&a=GxdCwVVULXf5Z4BlIE_GfupXfY1kaB3D&list=ML&playnext=1]

ומתוך פנטהאוז היפה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=81Sv57rbujA&a=GxdCwVVULXf5Z4BlIE_GfupXfY1kaB3D&list=ML&playnext=1]

ושני קטעים מDays of Our Night . האלבום שבו מעט מהקסם החל לפוג אבל היופי עדיין ניכר

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=KGzh7hmzTNo&feature=related]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=6IE0qyI-v2s&feature=related]

חוצמיזה עשיתי אטנדינג רק כדי להרגיש חיה. אני ממליצה בחום על השיעור של השבוע בקוזה נוסטרה– הפעם על אחד ההרכבים הכי הכי הכי יקרים לליבי-

XTC

הרכב שמאד אוהבים להיות מושפעים ממנו בשנים האחרונות. הרכב שאני אוהבת לטוב ולטיפה-טיפלה פחות טוב (אין באמת רע). אתן פה דוגמאות לגם וגם:

לטוב

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=GODjFEGHw74]

לטיפה-טיפלה פחות טוב ( אבל עדיין מצויין)

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=rHADdKkG-hU]

אין מצב שאני מגיעה לערב הזה. תחיו בשבילי, בבקשה!

עוד חדשות טובות הן שאחד האלבומים האהובים עליי  Good Humor  של סיינט אטיין יוצא במהדורה מנצנצת ומחודשת .

אני קוראת לאנשי הSocial club לערוך ערב סיינט אטיין אם לא עשו כבר.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=fMQzCFb9Q90]אני פתאום קולטת שיש בשיר הזה משהו פליטווד מקי . זה קורה ממש עכשיו התובנה הזו .

אני מסתכלת בשמות של שלושה אלבומים שיצאו השנה וקולטת שיש משהו מאד מודע לעצמו בהם. ל"כתוב על  " ( בל וסבסטיאן) או הצהרה של האלבום על "מה הוא לא"  (סטראולאב) או שדווקא יש רעש אבל הוא מצרפת (ניל יאנג).

מה שטוב זה שהמוזיקה בסופו של דבר תיהיה תמיד בחינם. באופן הכי עמוק של האמירה הזו.