מוזיקה

< Previous
Next >

במעגל השירים, במעגל הסמים

Posted by 27 באוקטובר 2011

אל ואן דייק פארקס התוודעתי רק לאחרונה. האזנתי לפודקאסט בהשתתפותו, בו העלה זיכרונות וסיפר כל מיני אנקדוטות משעשעות על חייו ועל התקשרויות שהיו לו עם דמויות שונות מעולם המוזיקה.

 

למי שלא מכיר, פארקס, מלחין, מפיק, מוזיקאי, סופר  ואפילו שחקן.

פארקס כנראה ידוע יותר מכל בזכות התפקיד שלו ככותב השירים באלבום הגנוז (לא לאורך זמן!) של הביץ' בויז –Smile .

לפארקס היתה חיבה יתרה לסמים מעוררים ואחרים. נהוג לספר שבריאן וילסון רכש כמויות אדירות של מריחואנה, חשיש וסמים אחרים כהכנה לתהליך הכתיבה של האלבום והעבודה עם פארקס. תהליך העבודה על האלבום היה כנראה מאד יצירתי אבל עורר לא מעט התנגדות מצד שאר חברי ההרכב שטענו שהשירים הם בעצם הזיות אסיד.

 

אני פוסחת  על לא מעט סעיפים פה, האיש באמת רב פעלים, אבל זהו לא פוסט ויקיפדי. אני מתמקדת במה שנחשפתי אליו בינתיים. בכל מקרה זה בהחלט פתח לי את התיאבון לגבי פארקס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלבום הסולו הראשון של פארקס יצא ב 67 והוא נקרא Song Cycle . ותשמעו, הוא חתיכת יצירה מנוצחת לעילא, כתיבת שירים במיטבה, מבחינה מבנית, מבחינה תיזמורתית ומכל בחינה אחרת. כן נכון, זה קצת גיי. גיי נהדר.  כפי שכתב מבקר אחד, זהו נסיון נהדר לבנות אלבום קלאסי מנוצח (orchestrated ) לגמרי בקונטקסט של יצירת פופ.

האלבום מכיל גרסת כיסוי יפה לVine Street של רנדי ניומן ול Colours של דודנבן.

 


[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5u8VD-1ApxE [/youtube]

 

 


בפודקאסט איתו סיפר פארקס על ההתקשרות שהיתה לו עם ג'ואנה ניוסום. מסתבר שהיא פנתה אליו כי רצתה לשתף איתו פעולה, ואמרה לו עד כמה היא אוהבת את עבודותיו. הוא חשב שהיא תדבר על דברים שעשה עם אחרים ושאל אותה למה היא מתכוונת והיא ענתה Song Cycle . וזה מאד ריגש אותו שמישהי צעירה כזו מכירה ואוהבת את  הקלאסיקה הזו שלו. וזה אגב רק מגביר את אהבתי לניוסום והבנתי שהיא מוזיקאית אמיתית, שפרט לכישרונה באה ממקומות מאד טובים מוזיקלית . זו לא איזו צעירונת רדופת רצון לתהילה שמאמצת אופנות מתחלפות. מסתבר שעם פארקס עבדה ניוסום על אלבומה המופתי Ys . עכשיו כששמעתי את העבודות של פארקס אני לגמרי יכולה לראות את ההשפעה שלו על האלבום היפה הזה של ניוסום ועל היצירה שלה בכלל.

 

אגב פארקס מופיע לא מעט כיום בפסטיבלים, באירופה ובארה"ב. בשנה שעברה הוא הופיע במוגפסט. הפסטיבל הזה הוא הלווייתן הלבן שלי.

 

 

לפודקאסט המומלץ ביותר עם ואן דייק פארקס:

 

 

הלייבל בו יוצאים הריליסים של פארקס. אני עוד צריכה להתעמק שם בלא מעט דברים.



 

——————————————————

 

 

 

 

 

שני אלבומים השנה גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי. לשניהם קשר עמוק אחד עם השני: אני מדברת על האלבום של קורט וייל ואני מדברת על האלבום של War on Drugs -Slave Ambient.


War on Drugs היה ההרכב של קורט וייל יחד עם  Adam Granduciel. וייל כבר לא שם, כנראה רצה לטפח את קריירת הסולו שלו. אני לא יודעת אם רוחו של ההרכב שורה על יצירתו של וייל או להיפך, אבל בכל מקרה מדובר ברוח משותפת.


למה הם גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי? כי אני אוהבת אותם. ללא כחל וסרק, בלי שכלתנות יומרה או מאמץ. כשמאזינים למוזיקה שלהם התחושה היא שהיא באה מאד טבעי. אני לא כל כך יכולה לדמיין את תהליך היצירה שלו, פשוט כי התחושה היא שהיא תמיד היתה שם. ובספר שלי זו מחמאה אדירה.


יש לי הרגשה מאד מפעם כשאני שומעת אותם. המפעם הוא גם מפעם של מוזיקה וגם מפעם שלי, בו זמנית.

בהזדמנות אחרת אכתיר את האלבום של קורט וייל בתור אלבום השנה שלי, אבל כאן אתייחס לאלבום של War on Drugs .

 

יש פה קצת בוב דילניות, ואפילו דון הנליות, הס מלהזכיר.

וגם ברוס ספרינגסטין, כמו בשיר הבא שאני מכורה אליו קשות!

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=rMToQg0vSds [/youtube]

 

————————————————————

 


אני רוצה להמליץ על הפודקאסט הדו חודשי של מרכז הברביקן בלונדון. הפודקאסט סוקר אחת לחודשיים ארועים המתקיימים בו ומארח את האמנים השונים המופיעים באותה תקופה. בעבר התוודעתי אליו בעקבות ראיון עם פיטר האמיל לקראת הופעה של ואן דר גראף ג'נרייטור בברביקן.

 

החודש הטריגר מבחינתי היה מופע של ההרכב הגרמני האהוב עליי מאוס און מארס יחד עם Oval  בביצועים לשטוקהאוזן. אבל דרך הפודקאסט גיליתי עוד הרבה דברים מעניינים, כמו שיתוף פעולה בין ליין סינקלייר, סופר ותסריטאי וחברו אלן מור, וכן ההרכב  The Leisure Society  בו כנראה אתעמק במיוחד אחרי סיום הפוסט הזה…

 

הנה הקישור למהדורת הפודקסאט של אוקטובר- נובמבר. שווה האזנה לתאבי ידע והרחבת אופקים.

 


 

2 Comments

לקט

Posted by 5 באוקטובר 2011

אין לי ממש השראה בזמן האחרון. הנכונות והרצון להיות נוכחת פה חזקים מתמיד, אבל אני לא מצליחה למצוא משהו מספיק חשוב לכתוב עליו.

לכן זה יהיה מהפוסטים הלא מובנים והלא מהודקים האלה שהם בעצם אסופה של דברים שאני מרגישה, עושה ושומעת לאחרונה. אה רגע,כל הפוסטים שלי נראים ככה, לא?

 

התחלתי עבודה חדשה. בעיקרון זה דבר טוב כי היא תואמת את מה שאני מחפשת כרגע ומאפשרת לי להרוויח את לחמי ביושר וגם מגבילה את זמן הבזבוזים שלי. מצד שני היא קטעה רצף די יפה של יצירה שהיה לי, שבא לידי ביטוי במיוחד פה בבלוג עם הפודקאסטים. אני מאד רוצה להקליט עוד פודקאסים אבל מחפשת נואשות נושא שיהיה קרוב מספיק לליבי וייעשה עם תשוקה אמיתית. כן , שוב ,גם פה. אבל גם בשביל תשוקה צריך לפעמים לפנות זמן כדי לחפש . זו אולי נשמעת כמו סתירה במונחים אבל לא בהכרח.

בשנים האחרונות, אולי בשנה האחרונה, אני מרגישה ששיתופי פעולה יצירתיים הם הדבר הכי מספק וכייפי שיכול להיות. הפרוייקט היחיד שעשיתי בחיי בזוג ( פרט לבית ספר וכאלה) היה פרוייקט קומיקס עם בחור מוכשר אחד. הוא צייר ואני כתבתי. גם אם לא היה קל להתאים את עצמי למישהו אחר, זה היה נהדר ומאתגר מאד. עכשיו אני חושבת על להקליט פודקאסט עם עוד מישהו/מישהי (אולי לארח כל פעם מישהו? איך עושים את זה טכנית? אני צריכה פשוט במחשב שתי כניסות למיקרופון, לא? נראה לי שהבעיה היותר קשה היא להביא את שנינו לחדר אחד בזמן נוח ).

אני צריכה ללמוד לנגן על משהו, או לעוות משהו. או מיומניות טכניות של נגינה. משהו לא אורתודוקסי. או צריכה לראות איך עושים את מה שעידו שחם הציע פה בתגובה לאחד הפוסטים שלי- להקים פסטיבל כיפוף מעגלים מקומי, אולי פשוט פסטיבל מוזיקה נסיונית. יש פה לפעמים אם אני לא טועה. אבל הם לא מספיק מגוונים לטעמי.

לקחתי חלק בתחילתו של פרוייקט רמיקסים. התחלנו עם קטע מקורי ששלח אחד מהמשתתפים וכל אחד אמור לעשות גרסא משלו לגרסא האחרונה שנעשתה (מבלי לשמוע את הקטע המקורי). מאד התחשק לי הפרוייקט אז התנדבתי להיות הראשונה שתעשה את הרמיקס לקטע המקורי. הקלטתי את עצמי עם מיקרופון בלופים ושתלתי את זה על גבי הקטע המקורי. השתמשתי בWavepad ומיקרופון .כמו לפודקאסטים.

אחרי שעה חשתי דחייה עזה כלפי מה שעשיתי. התחוור לי כמה קשה להיות מוזיקאי ולאהוב באופן קונסיסטנטי את מה שאתה עושה ולאהוב גם את המקומות שמהם זה מגיע. למה בחרתי לעשות את מה שעשיתי, והאם זה כן? בקרוב יהיה סיבוב נוסף של נסיון .אדווח לגבי תוצאותיו.

פתאום חלפה במוחי מחשבה נוראית! מה אם הכתיבה שלי עוברת אצל חלק מהקוראים באותו אופן שבו חווים שירים של meatloaf?

כלומר, כשמיטלואוף כותב שירים, הוא בטח מלא בתחושה של הגיון פנימי, מסר ורעיון שהוא רוצה להעביר. ותראו איך זה עובר אצלנו כשאנחנו שומעים אותו?

 

בשבוע הבא מתקיים פסטיבל Unsound בקרקוב, פולין . מסוג האירועים שנדמה שפשוט נתפרו עבור מידותיי. אקלקטי ,נסיוני, אפשר לראות פה את התוכנייה.

מופיעים שם שמות כמו פליקס קובין, קוד 9, , מרק מגוואייר, והכל תמורת כמה זלוטי.

אם הייתי יודעת עליו כמה חודשים מראש בטוח הייתי שם. אפילו לבד.

 

כשהתחלתי את העבודה החדשה ערכתי סינון של כל מיני בלוגים שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקרוא עכשיו כי לא יהיה לי זמן. כיסחתי איזה חצי מהבלוגים והרגשתי טוב עם עצמי. ואז פלאחט פגשתי באתר הזה,שהביא לי אותה בהפוכה עם משהו כמו 30 פודקאסטים ליום. כבר הספקתי לשמוע פודקאסט על תומאס דולבי וג'ונתן קו הסופר של רוטרז קלאב וגם אחד עם ואן דייק פארקס. האתר הזה יכול להפוך ללחם והחמאה שלי. יש שם את כל מה שבנאדם צריך לדעת. ייש משהו מקסים בפורמט של ראיון נכון? הוא יכול להיות נורא מגביל ומסרס אם הוא נטול יצירתיות, אבל אם מושא הראיון הוא בנאדם מעניין ואם המראיין אינו נוקשה ובנאלי, אין גבול למה שאפשר לעשות. ויהיה זה מרואיין מתחום המוזיקה או כל תחום אחר זה לא משנה.

 

אפשר לקנח במה שאני שומעת לאחרונה .

 

–Wooden Shjips

West

דיסק מוצלח סך הכל. מפרגנים לו הרבה. בעיני הוא טיפה רחב ומנופח שכזה. זוכרים שכתבתי בפעם הקודמת על תבניות מוזיקליות ועל התכונה הרווחת כיום לנסות לעשות משהו מוצלח ולא בהכרח משהו יצירתי? – אז הנה דוגמא לאלבום כזה. וזה כמובן לא גורע מאיכותו. זה פשוט פחות מרגש אותי.

יש לי הגדרה מצויינת לאלבום הזה:

הוא נע תמידית בין אוברסטייטינג לאנדרסטייטינג.

הנה אחד הרגעים החביבים עליי

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Akws4cCn1cI[/youtube]

 

Brian Johnstwon Massacare – The Singles

יש טובים יותר יש פחות. בגדול אני פחות חובבת אוספים אבל חשבתי שאולי אצליח להתרגש פה ושם כי סך הכל אני חושבת שהם יכולים להיות מאד נוגעים ללב. זה לא קרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

The Sound of Siam

יופי של דבר. פרוייקט של פסיכדליה מתאילנד… עטיפה משמחת ויופי של שירים. לפעמים תתפסו עצמכם בידיים ותאמרו "למה אני שומע את הדבר הזה?" . אבל זה רק בגללהשפה והטיפ'לה צווחנות של הזמרות. מבחינה מוזיקלית זה אחלה דבר ובא מכל המקומות הטובים שאנחנו מכירים.

 

 

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=JNYOtthPxas[/youtube]

 

Hunx and His Punx-too young to be in love

זו הפגישה הראשונה שלי איתם והאמת – הוא די מוצא חן בעיניי האלבום. אני פחות נופלת לשטיקים של הסיקסטיז סטייל וסגנון הגיי של הסולן אבל אני מאד אוהבת דווקא את הזמרת (או אחת מהן לפחות) אני חושבת שהיא מצויינת. ויש פה כמה שירים חזקים.

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=H-NMyljAfyc[/youtube]

 

Meat Puppets -Up on the sun

מה עוד יש לומר על האלבום הזה. ניסיתי להסביר לכמה אנשים איך זה היה עבורי לחזור אליו , עכשיו שיצאה מהדורה מחודשת של האלבום בויניל – אתה מרגיש שמישהו עושה לך עיסוי למוח וזה נעים מאד. אחד האלבומים, אין מה לומר.

 

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=SihrzuZ9IKM[/youtube]

 

 

זהו להפעם

ניפגש אולי בפוסט מהודק יותר. .

4 Comments

לא עובד

Posted by 24 באוגוסט 2011

האמת, מצא חן בעיניי שהפוסט ייקרא "לא עובד" וכל מי שיראה פריוויו שלו יחשוב שזו תקלה. "הלינק לא עובד" וכ"ו. אבל בבחירת השם יש גם התייחסות לענייננו (לא עמוקה, אל תתייחסו אליי ברצינות תהומית). באופן כללי, למרות שאני לא רעה במתן שמות לפוסטים שלי, הייתי מעדיפה לקרוא להם פוסט1 פוסט2 פוסט53 אבל זה כנראה לא כל כך יעבוד בשבילי.

 

היום הפוסט בסימן נשיות.

 

"האלבום של אן סטיל" (The Ann Steel Album) מ79, בהפקתו של המלחין/מפיק האיטלקי רוברטו קאצ'יפאגליה הוא מין אלבום כזה שבלוגרים מסביב לעולם, במיוחד חובבי אזוטריה, אוהבים לכתוב עליו. אז הנה, אני לא חריגה בעניין ודואגת לגלגל את זה הלאה.

לא, באמת, זה די תמוה שאלבום של זמרת אלמונית שהוציאה אלבום אחד בלבד שרובנו לא שמענו עליו יופיע בלפחות תריסר בלוגים של מוזיקה.

אן סטיל היתה דוגמנית אמריקאית. קאצ'יפגליה היה (ועודנו) מלחין איטלקי שהתנסה הן באלקטרוניקה כמו גם במוזיקה קלאסית. סטיל כתבה את המילים לשירים באלבום. קאצ'יפאגליה הלחין והפיק.

שימו לב לשיר פה למטה, האהוב עליי באלבום -שימו לב איך סטיל היא סוג של פינוקיו כזה. מצד אחד החזות החיצונית מאד מושכת. היא מהממת. מצד שני היא נוטרלה מכל מיניות בקליפ. אהובים עליי במיוחד הקטעים בהם סטיל משחקת בתפקיד המחוג של השעון.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=y8Y1jbL1aEE[/youtube]

 

 

עליתי על אתר שמעלה המון המון סרטונים ומקבצים שונים, לעיתים פרוייקטים שנערכו ונאצרו על ידי אושיות תרבות שונות. עוד לא לגמרי הבנתי את היקף הפעילות של האתר הזה, הוא נראה לי מגוון מאד. אפשר למצוא בו את "כלב אנדולוסי" של בונואל לצד סרטים של באגס באני. אני הגעתי אליו דרך פרוייקט שהוקדש לנשים בpunk.

 

מריה מינרווה (או בשמה האמיתי  Maria Juur ). אלילה אסטונית בת 22 .כולה 22. למה אני אוהבת אותה? לא לגמרי ברור. כנראה כי היא לא נופלת לשטאנץ צפוי של לא מעט נשים מוזיקאיות יוצרות כיום: היי או אלילת רוק, או סינגר סונגרייטרית ענוגה. שלא לדבר על מעצמות פופ מתוקתקות.

לפני שיצאו עליי שזילזלתי בנשים מוזיקאיות יוצרות אז לא ,הקדשתי לכך מחשבה ונראה לי שזו תופעה עכשווית שחוצה מגדרים. יש איזושהי נהייה אחרי מה שעובד. המוזיקאים לא ממהרים ליצור אלא לעשות מוזיקה שתעבוד. לא בהכרח מוזיקת מצעדים א-לה ביונסה, אבל לענות על תבניות שהוכיחו עצמן או מוצלחות כמו אריאל פינק, פנדה בר וכ"ו.

אז בעידן של הרכבים כמו Dum Dum Girls או The Girls ,כיף שמגזיני המוזיקה כמעט פה אחד מתיישרים ומפרגנים למריה מינרווה. זה די בולט שהבחורה הזו היא יוצרת לפני שהיא מוזיקאית. שהיא מתנסה. וזה לא מושלם ולא תמיד מבריק, אבל זה בהחלט מעורר הערכה . וזה רק בגיל 22, מעניין יהיה לראות מה יתפתח איתה. מה שעוזר למכור את מינרווה זו הנישתיות הוינטג'ית שלה- הריליסים שלה עד כה היו אך ורק בפורמט של "12 וקסטה, ואזלו מן המלאי די במהרה.

מריה אוהבת להגיד שאת המוזיקה שלה היא מקליטה בחדר השינה שלה. הטכניקה של מריה היא להקליד מילה אקראית ביו טיוב, לגזור קטעים קצרים מהקליפים שהיא מוצאת בחיפושים האלו ולעשות מהם לופים.

נישתי תיקראו לזה? יתכן.  ועדיין, לטענתי אין מספיק מזה כיום. מהיוקו אונו-יות , מהלורי אנדרסוניות.

הקטע הראשון ממחיש את דבריי יותר מהשני, שהוא ממש יכול להיות להיט. ובשל כך, כמובן שאבכר את הראשון.

אתם תשמעו ותחליטו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=gUFr_wsmHig[/youtube]

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=fvSQ7OnJMlA[/youtube]

4 Comments

אם זה לא שבור תקן את זה

Posted by 16 ביולי 2011

"אני רואה מוזיקה דרך קואורדינטות" אומר טום ג'נקינסון (אקא סקוורפושר), ממקום מושבו שבאסקס הירוקה. אני רוצה שקיפות מלאה, לדעת איך דברים בנויים, ולכן אני לא יכול להסתפק בנגינה אני חייב לבנות בעצמי את כלי הנגינה שלי.

I like to make something through breaking it, אומר סקוורפושר

 

כלעומת כמעט כל סממן של קידמה ניתן יהיה לצפות למצוא מגמה נגדית של התרפקות על מה שהיה, לפני. בפודקאסט  שלי על המוג אני מתייחסת אליו למוג בשני אופנים: המוג מוצג מצד אחד בתור סממן לקידמה, בהחליפו את הדרכים הסיזיפיות של המוזיקאים הקונקרטים שהדביקו סלילי טייפ יחדיו, ומאידך המוג מוצג אצלי כדרך להתרפקות על העבר ושימורו. שמירה על הסאונד האנלוגי למרות ועל רקע העידן הדיגיטלי.

 

 

הנה דרך לייצר משהו דרך קילקול שלו. היא נקראת Circuit Bending:

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pZiVOiKRlzU&feature=relmfu [/youtube]

פסטיבל בנט מציג עצמו כך: אם תמיד התעניינת באלקטרוניקה או במוזיקה אלקטרונית או שסתם בא לך לנפץ צעצועי ילדים, בפסטיבל תמצא אנשים כמוך.  הפסטיבל מתקיים פעם בשנה והאג'נדה המוצהרת שלו היא שבאמצעות מה שנקרא circuit bending יכול כל אחד ליצור ולהביע מה זה אומר להיות אינדיבידואל בחברה הנשלטת על ידי טכנולוגיה אלקטרונית.

 

הנה תיעוד השיאים של הפסטיבל מ2005:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=eTq9DOXBjvo [/youtube]

 

נכון שזה נראה כיף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

אני לא יודעת כמה פירסמתי פה את דעתי כי וילקו הינה הלהקה הטובה ביותר בעולם כיום. אבל גם אם לא ניכנס פה לדירוגים, מדובר פה בהרכב חכם, בוגר ויצירתי. והוא נמצא הרבה בתנועה.  בין הפרוייקטים הלא מעטים של ההרכב היה לאחרונה אוצרות פסטיבל בשם Solid Sound שהתקיים לפני שבועות מספר במסצ'וסטס. לפסטיבל הזה שאצרו וילקו היה ליינאפ חביב ביותר שכלל את וילקו עצמם, את ת'רסטון מור, ג'יימי  לידל ואחרים. אבל הסיבה שאני מציינת אותו פה היא שבפסטיבל הוקם גם מתחם של כלי נגינה תוצרת יד (Handmade Music Lounge).

 

כמו בפסטיבל בנט, גם פה שולטת רוח הDIY.

open source ,hackable  הם עוד שמות תואר שחוזרים על עצמם בהקשר זה.

אפשר לראות פה למטה שלוש דוגמאות מייצגות של כלי הנגינה שהופיעו בתערוכה הזו.

 

[vimeo]http://vimeo.com/15472442 [/vimeo]

 

והחביב עליי מכולם

 

[vimeo]http://vimeo.com/21278070 [/vimeo]

 

נירגע קצת מאווירת שיעור מלאכה עם שני אלבומים שרציתי לספר עליהם. אחד יצא ואחד מתעתד לצאת ממש בקרוב.

 

אלבום חדש ל Seun Kuti , בנו הצעיר של פלה (ואחיו של פמי). זהו אלבומו השני ופרט שמיד תופס את עיני היא העובדה שבריאן אינו הוא אחד ממפיקי האלבום. לאינו חיבה גדולה לאפרוביט וגם לי…כנראה בזכות אינו.

בכל מקרה כמו שמציינת אחת הביקורות על האלבום זה לא בהכרח עניין שמאד משפיע על האלבום. מי שאוהב אפרוביט אני מניחה שישמח לאמץ לחיקו גם את האלבום הזה.

קראתי בעניין על Seun שהוא מוביל את להקתו של אביו Egypt 80 עוד מהיותו בן 14. זה יפה. ואיתם הוא גם הקליט את האלבום הנוכחי. אשר להתרשם פה למטה מרצף של שני קטעים מהאלבום.

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=z43Q5OtRUQM [/youtube]

 

 

 

רוברט פולארד מתהילת Guided By Voices נוהג להיכנס ולצאת מפרוייקטים בקצב היסטרי (האמת הוא יותר נכנס מאשר יוצא). זה שהוא מוציא שלושה פרוייקטים בשנה מינימום זה כבר לא מפתיע. את גאידד אני אוהבת מאד ובמיוחד בזכות השירה של פולארד (אבל לא רק). עושה רושם שהפרוייקט הבא שלו שעומד לצאת באוגוסט יעניין אותי במיוחד- הוא משתף פעולה עם מיצ' מיצל , קולין ניומן ולא אחר מאשר ג'יי מאסקיס! אלבום קונספט שמתיימר לעסוק במצבו העגום של הרוקנרול?? Boston Spaceships הוא שם ההרכב ואפשר לראות פה את הטריילר לאלבום:

 

 

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=_FDcgLriN_4&feature=channel_video_title [/youtube]

 

ולסיום, ובפינתנו, מבט נוסף על כלים שגלי אוהבת במיוחד

 

 

8 Comments

פודקאסט שלי על מוג סינתסייזר

Posted by 28 ביוני 2011

התכנית הפעם חגיגית במיוחד ומוקדשת למוג. פיצלתי לשני חלקים כדי שההאזנה תיהיה פחות תובענית.

 

 

 

 

חלק א

 

 

חלק ב

 


 

לכל הפודקאסטים

 

***

תזכורת -לבלוג יש עמוד פייסבוק. זה הזמן לומר שמדי פעם אני שמה דברים שמופיעים רק שם ולא בבלוג. ובכלל, מה איכפת לכם להביע תמיכתכם? מקסימום תעשו הייד אחר כך לפידים הגם שאני רחוקה מלהפציץ שם.

האזנה נעימה!

4 Comments

אלבומי מאי

Posted by 13 ביוני 2011

אוי ויי, העבודה על הפודקאסטים לוקחת לי את כל משאבי צריכת המוזיקה. במהלך יצירת פודקאסט אני גוזרת על עצמי צום ומפנה בלעדית את זמני למושא פודקאסטי. זה אומר שההספק שלי עם אלבומים אחרים די ברצפה.

רציתי לכתוב פה גם על המנטלז , ועל מטרונומי והמיט פאפטס- כולם אלבומים מומלצים. אבל החלטתי שאין לי משהו בעל משמעות לומר. אז אתייחס לשניים אחרים.

 

Mike Watt -Hypenated Man

יופי של אלבום. למעשה, אלבום כזה זה מה שאני רוצה לראות יותר. כמו זה ,כמו קורט וייל, משהו עם איזשהו עוגן מוצק. משהו פחות פוסט מודרניסטי. פחות אריאל פינקי, פחות אלון עוזיאלי , יותר….

למי שלא מכיר , וואט ,באסיסט, בעברו ממיסידי Minutemen, כרגע מנגן כחלק מהסטוג'ס אבל בהחלט מוזיקאי מוכשר בזכות עצמו. הוציא אלבום שכפי שטען עליו חבר הוא מאד ביפהארטי. למעשה מדובר בשרשרת ארוכה של 30 קטעים קצרים למדי, שונים ומשונים.

וואט מתייחס אל האלבום כאל עוד אופרה. עוד אחת הנוספת על שתי האופרות הקודמות שלו. קראתי את דבריו של וואט על האלבום שלו עצמו ואני חייבת לומר שמזמן לא ראיתי טקסט שכתוב בצורה כל כך אמיתית וכנה. אהבתי את ההתייחסות של וואט ל30 השירים באלבום כ30 פיסות קטנות שהן בעצם חלק מיצירה אחת שלמה שמתנגנת בראשו. זו בדיוק התפיסה הזו שהופכת אלבום לטוב, לא?

חוט  נוסף המקשר בין השירים הוא שכולם עוסקים בדמויות מתוך ציוריו של הירונימוס בוש. או לפחות בפרשנות נטולת-היומרות- להיות-צודקת של וואט את אותם ציורים.

המוות של חבר הילדות של וואט והקו- פאונדר של מינוטמן, ד. בון מתאונת רכים ב1985 היה טראומטי ביותר עבור מייק וואט. אפשר לומר שהוא הקדיש את שארית הקריירה שלו לזכרו. ב Hypenated Man  מנגן וואט בגיטרה של בון.

צפיתי בסרט על מינוטמן (We Jam Econo), ואחרי צפייה בו, קריאה מדברי וואט ועל האלבום, אני חייבת לומר שהטראומה מאד ניכרת. עם כל העצב- זה יפה ומרגש מאד.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=PfDFS6iOV0k&feature=related[/youtube]

 

Kurt Vile -Smoke Ring for my Halo

אני חייבת לומר שלא ציפיתי למשהו ראשוני ופוגע כל כך מבחור עם שיער ארוך ובייביפייס , אבל כן, זה המצב. האלבום רחוק מלהיות מושלם. אולי השלמות היתה פוגעת בו? מתי שמעתם לאחרונה אלבום מושלם? שנעשה בימינו? אולי פליט פוקסס הראשון? לא יודעת. אשמח לרעיונות בנושא.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=90WhAqmuee0[/youtube]

 

 

Metronomy -The English Riviera

Meat Puppets- Lollipop

The Mantles -The Mantles

2 Comments

מחשבות על מוזיקה

Posted by 20 במאי 2011

לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט על מהי מוזיקה בשבילי.

אני לא מתייחסת להגדרה המילונית, כלומר מה נופל תחת ההגדרה של מוזיקה ומה לא. זה פחות מעניין אותי. אני חושבת על עצמי פה. מה המוזיקה מייצגת עבורי. השאלה עולה אצלי כי אני מתנסה בלא מעט סוגים של מוזיקה, חלקם אני חווה באורח שכלתני יותר מאחרים. כלומר הגירוי הוא שכלתני אבל ההנאה היא בהחלט הנאה. במסגרת החיפושים האינסופיים שלי,יוצא לי להכיר מוזיקה שאני חווה אותה באופן בלתי אמצעי ושובה אותי ככה בצורה הכי פשוטה וישירה שיש. באותו אופן שבו הדברים היו פשוטים פעם. מאידך יוצא לי גם להכיר מוזיקה שמאחוריה פילוסופיה שלמה או עקרונות מנחים. מוזיקה שלא בהכרח עומדת בזכות עצמה כאוסף של צלילים מחוברים.

אם ניקח למשל מוזיקה מקרית. במוזיקה מקרית התוצר המוזיקלי הסופי יכול להיות פשוט נעים ומסקרן בפני עצמו אבל המוזיקה לא עומדת בזכות עצמה. התהליך חשוב פה לא פחות, יתכן שאפילו יותר מהתוצאה הסופית. מצד אחד יש פה דינמיות והיצירה משתנה כל הזמן. מצד שני עיקרון השינוי הוא המרכזי פה ולא המוזיקה. כשאני נחשפת למשהו כזה זה מסקרן ומאתגר, אך השאלה נותרת בעינה- האם זה מה שאני מחפשת במוזיקה? אתגר אינלקטואלי?

למי שרוצה לעשות את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה המקרית, הנה פודקאסט טוב להתחיל איתו.

 

אני חושבת גם על אנשים אחרים שהמוזיקה היא הרבה דברים בשבילם. האחד ישמע בעיקר מוזיקה שחורה השני רק דיק דייל והביץ' בויז וידע למנות שמות של הרכבי מוזיקת גולשים אזוטרים והאחרת תשמע רק צפצופים וחריקות או מטאל. מהי המוזיקה בשביל האנשים האלה? איזה צורך בדיוק היא באה לשרת? הרצון להיות מיוחד ואחר? הרצון להגדיר עצמנו באופן מובחן? הרצון לשמוע משהו שמהווה קונטרסט למי שאנחנו כלפי חוץ? המקום שבו אנו משתחררים?

 

ואז אני עוברת לחשוב על המוזיקאים עצמם, כאמנים בראש ובראשונה ( כלומר כרגע לצורך העניין הם קודם אמנים ואחר כך מוזיקאים בשבילי). הם צריכים למצוא את מרחב הביטוי שלהם ואיך הם עושים שימוש במוזיקה כדי לבטא את הרעיונות שלהם. זה מורכב, וזה מעסיק אותם. יש לא מעט אמנים שעוברים טרנספורמציות. מספיק שנסתכל על מוזיקאים כמו ג'ונתן ריצ'מן, או אווה (Uwe) שמידט שעבר את כל קצוות הספקטרם והגיע מאטום הארט, דרך הרבה דברים אחרים ( פלנגר למשל) עד לסניור קוקונאט (הוא עדיין מחליף בין הזהויות הללו מדי פעם אבל עושה רושם שהכי נוח לו במקום של סניור קוקונאט). שמידט למשל ביטא דרך הטרנספורמציה הזו מהמינימליזם האלקטרוני לאלקטרו לטינו ומקצבי צ'ה צ'ה את המרד שלו בעולם המסודר והגרמני שהוא מגיע ממנו.

 

יש לא מעט מוזיקאים שהם אמנים שחוקרים את סביבתם. אמנים שמתנסים עם כלי נגינה, בונים ומפרקים. אמנים שמתנסים עם הקול שלהם, שרואים את קול שלהם בתור אינסטרומנט כמו גדליה טסרטז, כמו קולין סטטסון שמחביא מיקרופונים מחוץ לגרונו כי הצליל שיוצרת הנשימה והנשיפה ופעולת החלפת האוויר כשלעצמה מעניינת אותו.

 

ואמנים כמו אלן פולמן וכלי המיתר הארוך שלה איתו היא בודקת את האינטראקציה בין חומר כמו מתכת, תנועה וצליל ובמרחב.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Uq9AFRMWLTU[/youtube]

 

בסרטון הזה היא אומרת משהו מוזר- "אני לא כתבתי את הצליל הזה. הוא פשוט היה שם". ולמה לא לומר "אני הלכתי את הצליל הזה" . ואם נחזור שנייה למוזיקה מקרית, האם מי שחישב במונחי הסתברות את הקטע הבא שינוגן הוא כותב היצירה או שהיצירה פשוט היתה שם?

 

אני ממליצה למי שמתעניין לבדוק את הבלוג של מאיה דנון "החדר האלקטרוני שלי" כדי ללמוד על כל מיני כלי נגינה שונים ומשונים  והאופנים השונים בהם חומר ומרחב מפיקים צליל. כל החקירה הזו לא חדשה בכלל אבל דור של מוזיקאים בא והולך והם כולם מתעניינים באותן שאלות. כן, גם ג'ף מגנום, שמופיע עם טרמין שנשלט על ידי מחשבות והומצא על ידי רוברט שניידר מApples in Stereo.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=vZ0So3q9cT0[/youtube]

 

לסיום ובלי קשר לכל מה שנאמר למעלה, אני ממליצה להאזין לאוסף המשולש   The Young Lady's Post Punk Handbook

 

עד כה שני שירים תפסו את אוזני במיוחד.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=3zmSeYl3DFU[/youtube]

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=7ZCvCmFWoL4[/youtube]

 

 

 

9 Comments

מיקסטייפ חדש – GB10

Posted by 9 במאי 2011

לא מיקסטייפ יותר מדי מוקפד, אלא מקבץ של דברים שאני שומעת עכשיו, בעיקר דברים שיצאו בשבועות האחרונים ומעניינים אותי. הפעם גם קצת בהרחבה על כל קטע.

 

להורדה כאן

 

רשימת השירים:

 

1. They Might Be Giants -Can't Keep Johnny Down

2. Lifeguards – Paradise is not So Bad

3. About Group – No Good

4. Kate Bush -Deepr Understanding

5. David Byrne – The Red House

6. Lee Scratch Perry Vs Kode9 -Yellow Tongue

7. Shackleton -Let Go

8. Ernesto Djedje – Zadie Bobo

9. The Sea and Cake -Monday

10. James Chance -Controt Yourself

11. Partytown Hospital -Jingletown Rockspital

12. 808 State -Bird

13. Thurston Moore -Benediction

14. The Cars -Double Life

15. Big Audio Dynamite – E=MC2

16. Uffie -Wordy Wrappinghood

 

 

 

קצת על השירים:


1. They Might Be Giants – Can't Keep Johnny Down

הסינגל הראשון מתוך אלבום חדש להרכב היצירתי הזה. זהו אלבום ראשון מזה שנים שאינו מוגדר כאלבום ילדים והוא עתיד לצאת ביולי השנה.

 

2. Lifeguards -Paradise is Not So Bad

מעריצי Guided by Voices, ואני בהחלט  נמנית עליהם, יברכו על כל דבר שרוברט פולארד מוציא תחת ידיו. כאן מדובר בהרכב של פולארד ושל דאג גילארד- גם הוא מהרכב האם (גלגול מוקדם שלו).

 

3. About Group – No Good

ההרכב הזה הוא סוג של סופרגרופ, עד כמה שאני לא אוהבת להשתמש במונח הזה. אפשר למצוא בו את  ג'ון קוקסון מספיריטואליזד, צארלס היוורד מThis Heat והכי חשוב (בעיניי) , אלקסיס טיילור הנהדר מהוט צ'יפ.

כאן הם עושים רימייק לשיר של המלחין המינימליסטי  טרי ריילי מ67 שכללה אילתור  חופשי על של שיר סול אחד שרץ סימולטנית על גבי שני טייפים  בשתי מהירויות שונות.

אפשר לשמוע כאן את המקור של ריילי

הגישה של ההרכב קצת יותר סולידית אם כי נוקטת גם היא בגישה של פירוק והרכבה מחדש של הקטע.

 

4. Kate Bush -Deeper Understanding

זהו עיבוד מחודש של בוש לשיר שלה מלפני 22 שנה  מתוך The Sensual World. בוש מוציאה החודש אלבום בשם Director's Cut שיכלול את העיבוד הזה ועוד עיבודים נוספים לשירים ישנים. האזנתי היום לבוש מתראיינת לגבי האלבום והיא מתייחסת אליו כאלבום חדש. היא הקליטה את כל הווקאלז מחדש! עכשיו!

אין ספק שהשיר המסוים הזה נשמע רלוונטי יותר היום בעידן האינטרנט וכרגיל אצל בוש הקליפ שלו משונה עד מאד.

 

5. David Byrne – The Red House

לנו יש את אבי בללי ולאמריקאים יש את דייויד בירן.

הקטע הזה לקוח מתוך פרויקט משותף של דייויד בירן עם הכוריאוגרפית תווילה ת'ארפ- The Catherine Wheel.

זהו מופע מחול שהועלה בניו יורק ב82. ברקע אפשר לשמוע סימפול של קולו של בריאן אינו מיודענו. האלבום כולו מעניין, מגוון ומומלץ כמובן.

 

6. Lee Scratch Perry Vs Kode9 – Yellow Tongue

באיחור לא אופנתי גיליתי את Kode9. כאן הם מבצעים רמיקס לקטע של לי סקראצ' פרי.

 

7. Sheckleton – Let Go

עוד תגלית חדשה יחסית בשבילי היא שקלטון והלייבל שלו Skull Disco.

יש מצב שגיליתי את הדאבסטפ באיחור של 5 שנים?

 

8. Ernesto Djedje – Zadie Bobo

מאז התחקיר שעשיתי על Remain in Light של טוקינג הדס, נכנסתי די חזק לאפרוביט.

הקטע הזה לקוח מתוך אוסף Ivory Coast Soul שיצא בשנה שעברה. האסוף כולל עוד הרבה קטעים יפים כאלה והוא מומלץ מאד.

 

9. The Sea and Cake -Monday

הקטע לקוח מתוך האלבום החדש של ההרכב החביב עליי במיוחד. נכון, הם נשמעים בד"כ אותו הדבר אבל האותו דבר שלהם ממיס ברמות.

 

10. James Chance – Controt Yourself

קטע נהדר ממוזיקאי הנו וייב שהתוודעתי אליו אך לאחרונה

 

11. Partytown Hospital -Jingletown Rockspital

עיבוד יפה לאחד משירי הכריסמס. לקוח מתוך אלבום שכולו קאברים חופשיים ומאולתרים לכריסמס A Very Partytown Hospital Christmas too. אני עוד צריכה לחקור לגבי ההרכב האזוטרי הזה מנאשוויל.

 

12. State 808 -Bird

לרגל יציאתה החודש של מהדורת דה לוקס לדון סולאריס המופתי. תנסו לכתוב את שם ההרכב בלי שיתהפך לכם. תנסו . אני ניסיתי את כל הדרכים. אייט או אייט סטייט דמיט!

 

13. Thurstone Moore -Benediction

הסינגל הראשון והיפה מתוך אלבומו הקרוב של מור. האלבום יוצא לקראת סוף החודש והוא בהפקתו של בק!

 

14. The Cars- Double Life

לכבוד האלבום שבדרך ל Cars וסיבוב הופעות עם ההרכב המקורי! הנה שיר סקסי  מהאלבום השני שלהם.

 

15. Big Audio Dynamite -E=MC2

ההרכב של מיק ג'ונס מהקלאש. לרגל האיחוד של ההרכב השנה, הנה הלהיט. שמעתי אותו לפני כמה ימים בתכנית של בובי גילספי בBBC6. הוא גם ראיין את ג'ונס. נכון שלא עושים כבר שירים עם כזו חיוניות? הוא כאילו מצליח להכיל בתוכו את כל הרוח של שלהי האייטיז באנגליה.

 

16. Uffie -Wordy Wrappinghood

Uffie ברימקס חדש , לא מהפכני אך מספק לקלאסיקה של טום טום קלאב.

Leave a comment

פודקאסט שלי על ג'ונתן ריצ'מן

Posted by 27 באפריל 2011

פרק שני בפטפטן, שבו אני מדברת על מוזיקאי אהוב עליי במיוחד- ג'ונתן ריצ'מן.

האזנה נעימה.

 

 

 

 

לערוץ של פטפטן (הפודקאסט הזה והקודם)

להורדה (קליק ימני ושמירה)

 

19 Comments

אלבומי אפריל

Posted by 17 באפריל 2011

העבודה על הפודקאסט של טוקינג הדס קצת הוציאה ממני את חדוות הכתיבה. פתאום המדיום של כתיבה נראה לי פחות חי ויותר מגביל. בכל זאת, אני מאזינה ללא מעט דברים ואני רוצה לספר עליהם פה.

 

–

 

 

 

 

 

 

Colin Stetson -New History of Warfare II -Judges

כבר עכשיו, עוד לפני שהגענו למחצית השנה, אני יכולה לומר די בוודאות שהאלבום של סטטסון  הוא אחד האלבומים החזקים שיצאו או עתידים לצאת השנה. סטטסון, נגן בס סקסופון ממונטריאול, הוציא אלבום חזק ומלא אווירה. כשמדברים עליו, אי אפשר שלא להזכיר את טכניקת הנגינה שלו. סטטסון שתל 24 מיקרופונים זעירים- חלקם על גבי הסקסופון, חלקם על גבי גופו הוא, כולל אחד על הגרון , וגם ברחבי החלל שבו הוקלט. בחלק מהשירים ניתן באמת לשמוע התנשפויות וקולות גרוניים שנובעים ממיקום המיקרופון. השירים אגב, הוקלטו בטייק אחד. בנוסף, לסטטסון טכניקת נגינה של נשימה מחזורית בה הוא מנגן בעזרת פיו ונושם מהאף כך שנוצר רצף של נגינה והנגינה אינה נקטעת בעקבות הנשימה. כמו שאפשר לראות בקליפ למטה, זה נראה כאילו הוא יונק את הסקסופון שלו כדי לקבל חמצן.על המיקסינג של האלבום אחראי המוזיקאי והמפיק בן פרוסט. לורי אנדרסון מתארחת לשלושה קטעים באלבום.

 

 

[vimeo]http://vimeo.com/19110127[/vimeo]

 

 


– Tune Yards – Who Kill

חיכיתי הרבה לאלבום הזה של  מיוריאל גרבוס. דיברתי על זה לא מעט. גרבוס אוהבת משחקיות והיא חשובה לה. אפילו פתיחת האלבום לא נעשית "לפי הספר". האלבום נפתח בקול של אישה שמכריז "

Ladys and Gentlemen. Merryl is performing at the"

ואז המשפט נקטע באמצע ומקצב התופים מתחיל. גרבוס הולכת על חבל דק, כי היא בקלות יכולה להיות מקוטלגת בתור הצעקנית הזו עם מקצבי התופים. מצד אחד היא במיטבה כשהיא כזו ומצד שני, היא חייבת לגוון.  מהאלבום הזה על גווניו השונים נוכחתי לשמחתי שגרבוס כן יכולה להיות ורסטילית. יחד עם כל האווירה הקרנבלית הזו, יש פה עדיין שמירה על סדר ומבנה. המוזיקה וגרבוס רחוקות מלהיות שלוחות רסן.  בתים ופזמון. יש זמן לשחק וזמן להיות רציניים. אפילו כשמתפרעים אז משחקים בלהתפרע.

 

 

 

Amanaz- Africa

בעקבות ההאזנה להרכב הזה, התוודעתי למונח Zam-rock – רוק שמקורו בזמביה, ותחילתו בסבנטיז. האלבום הזה, משנת 75יצא כעת בהוצא המחודשת יחד עם קבוצה של אלבומים של מוזיקאים אפריקנים בלייבל Now-Again. קראתי ביקורת מעניינת בפיצ'פורק שטוענת כי המוזיקה בזמביה בשנות השבעים היתה יחסית מערבית לעומת שכנותיה האפריקניות, משום שההשפעות האירופאיות הפוסט קולוניאליות היו עדיין מאד חזקות שם. לכן טוענים בפיצ'פורק, האלבום הזה נראה קצת לא במקום בקונטקסט אפריקאי. מצד אחד הוא מקדים את הזמן והמקום שיצא בו ומצד שני הוא קצת נשאר מאחור משום שהוא מאד מכוון למערב. הנה רק דיברתי על טוקינג הדס שהושפעו כמה שנים אחר כך ממוזיקה אפריקאית שנעשתה פחות או יותר באותה תקופה, ופה יש לנו מוזיקה שנעשית באפריקה ומנסה להיות מערבית.הסגנון אקלקטי ,יש פה גרוב, רוק וולווטי ופולק. מה שבטוח זה שיש פה ראשוניות כובשת.

 

 

 

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=jLrCv5duiUI&feature=related[/youtube]

 

 

Dan Melchior Und Das Meance -Catbirds & Cardinals -כשאני באה לכתוב על האלבום הזה מהשנה שעברה אני מבינה את ההבדל בין אלבום שאתה מעריך לבין אלבום שאתה אוהב. מבין האלבומים שהזכרתי פה בפוסט, זה האהוב עליי ביותר. את השאר ( לפחות השניים הראשונים, כי ב"אפריקה" יש קסם כובש), אני מעריכה. דן מלכיור, שזו לי איתו הפגישה הראשונה, אם כי אני מבינה שיש לו בהחלט עשייה מכובדת מאחוריו, הוא הכי לפרצוף שיש. הוא מסוגל להיות נוגע ללב, סרקסטי וחכם בה באותה העת. יש לו גם כישרון לשחק עם מקצב השירה שלו, כמעט סוג של ראפ סינגר סונגרייטרי כזה. נראה לי שהצלילים ידברו טוב ממני.

 

The Forest of Tin

English Shame

 

 

פסח שמח לכולם!

Leave a comment

< Previous
Next >