מדי פעם כותבים לי (כבלוגרית) מוזיקאים שונים ומגוונים ומציגים את המוזיקה שלהם. אני תמיד תמיד מאזינה לכל מה ששולחים לי אבל לא מפרסמת או מעבירה הלאה. הסיבה הפשוטה היא שלעיתים קרובות שולחים לי דברים שאין בינם ובין הטעם שלי, לפחות כפי שאני מציגה אותו כאן בבלוג דבר במשותף.
ובעצם יש בזה משהו מקומם, ואם אני לא טועה עידו שחם כתב על זה פעם ב"מאזין", כי הרי אשמח להמליץ על דברים, זה מה שאני עושה פה, אבל עושה רושם שמי ששולח את הלינקים לא ממש מתעניין במה אני שומעת ואוהבת. מדוע שאקדיש לו אני את הקשב הזה שהוא אינו מקדיש לי?
מצד שני כל מכתב מבחינתי נוגע ללב ,ובעולם אין מספיק מוזיקאים. צריך שיהיו עוד ועוד. אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לכתוב על זה. ובכך אולי אפגע באינטגריטי שלי ? עד היום פרסמתי רק דברים שאני באמת אוהבת ומי יודע אולי יש פה כמה שסומכים עליי .אני לא רוצה להפוך את זה למדור יחצנות.
טוב ,אני לא יודעת מה נכון, אבל הבוקר קיבלתי את המייל הזה מבחור בשם אביעד שקולניק, על ההרכב שלו (שלו או שבו הוא לוקח חלק), ואהבתי את האופן שבו הציג את הדברים, ואהבתי במיוחד את הנימה המדברית שמתלווה להכל . אני הרי מיד חושבת במצבים הללו על ריי קודר :)
אנחנו קרוואן187 – להקה מאיזור ספר מדבר יהודה, המנגנת שילובים של רוק עם מוזיקה אתנית, בלוז ומוזיקת נשמה יהודית. ברובינו ממוקמים באיזור כפר אדומים, מעל גיל 30, "אוחזים" משפחות וילדים, ומנגנים כבר מספר שנים בהרכבים כאלה ואחרים. כמו היישובים בהם אנו מתגוררים גם הלהקה היא מעורבת – דתיים וחילוניים, והמוזיקה גם היא מעורבת – רוק לצד סולמות מזרחיים, צלילי המדבר והעיר.
הלהקה מנגנת יחדיו כשנתיים, והוציאה אלבום בל"ג בעומר האחרון, 10-5-2012. אנחנו עושים (בינתיים) הכל לבד – קליפים, עיצוב, פרסום, ומשתדלים ליהנות מכל רגע.
טיפה על האלבום
האלבום הזה התחיל לפני שלוש שנים, בסוף 2008, כאשר חלקנו התחלנו להיפגש בקרוואן אחד, בישוב שבו אנו גרים, כדי לנסות לראות אם אפשר לנגן קצת מוזיקה – שירים שהסתובבו לנו בראש כבר הרבה זמן.
עם הזמן הסאונד החל להשתנות. כל שיר מצא את המקצב שלו. את הצבע הנכון. עמית וארז הצטרפו, והוסיפו גם הם צבעים חדשים. הקרוואן התחלף במבנה תעשייתי (סוף סוף חדר משלנו!) והתחילה מחשבה שאולי אפשר כבר להקליט אלבום, ולהנציח במשהו את כל השעות האלה ביחד, בחיפוש משותף. לפני שנה נפגשנו אצל תומר ליומיים שבהם הונחו היסודות. מאז כבר הפכה בית זית לבית שני, ואוויר האורנים החורפי שלה כבר נמהל ברוח החמה שמנשבת ממילא בתוך השירים. צלילי העיר, השדות והמדבר שימשו אותנו בערבוביה הזו. מקווה שתאהבי.
באיחור של יומיים, אבל הנה ,עושה רושם של סרט מעניין ויפה, על Music Man Murray, אספן תקליטים בלתי נלאה. איך הגעתי אליו? בזכות הפסקול של ואן דייק פארקס כמובן.
ובמסגרת זו, הנה הצצה לרכישות שלי מאותו יום חגיגי :
לא נראה לי שהזכרתי את זה פה, אבל בשנה האחרונה אני לומדת מידענות.
הלימודים עומדים להסתיים בחודשיים הקרובים ואני צריכה להחליט בשבועיים הקרובים על נושא לפרוייקט גמר. הפרוייקט הוא בעצם חקירה של נושא מסויים, לבחירתי, רצוי שישמש אותי למנף משהו ,לקדם מטרה מסויימת. איסוף חומר, עיבודו והצגת הנתונים. זה יכול להיות מידע עסקי, השוואתי, כל סוג של אינפורמציה. משך העבודה על הפרוייקט חודשיים. אני רוצה לבחור נושא שיהיה לי כיף לעבוד עליו, ולכן כמובן רצוי שיהיה קשור למוזיקה. אם מישהו מכם צריך איזושהי עבודת מחקר עבור משהו שאתם מנסים לקדם, רעיון, מיזם, כל דבר אני אשמח לשמוע מזה.
כזכור לא מזמן שבתי מביקור בלונדון . ביקור שתכליתו המקורית והעיקרית נוכחות בהופעה של ג'ונת'ן ריצ'מן שם. מלאה את מה שראיתי שם ,ועם תחושת מיסיונריות עבור אותם מעריצים שלא זכו ליהנות כמוני מהופעה של ריצ'מן, הצטרפתי בשמחה ליוזמה להקים קבוצת פייסבוק שמטרתה להביא את ריצ'מן לארץ.
יוחאי וולף המצוין מהבלוג המצוין (כלומר יוחאי מצוין עם ובלי הבלוג) Japan in a Dishpan הגה את הרעיון ומיד הצטרפתי בחדווה. זו הזדמנות לומר שאת יוחאי אני מכירה בזכות הפודקאסט שעשיתי בזמנו על ריצ'מן – זו בהחלט אהבת הריצ'מן שקירבה בינינו.
לכבוד המאורע המשמח רקחתי עבורכם ממיטב שירי ריצ'מן (על גלגוליו השונים) האהובים עליי. ישנם פה המודרן לאברז הראשונים, כמו גם ג'ונתן והמודרן לאברז ויש הרבה מקריירת הסולו שלו. הכנסתי גם קאבר של יו לה טנגו ושיר הסיום הוא השיר שכתב על ריצ'מן פרנק בלק. רוב השירים נכנסו בעיקר משום שהם משמעותיים עבורי ( למשל Im So Confused רחוק מלהיות משיריו הטובים והוא לדעתי בולט מאד בשונותו ברפארטואר של ריצ'מן, אבל הוא השיר הראשון של ריצ'מן שהכרתי). רוב השירים פשוט טובים בנוסף להיותם יקרים לליבי.
בעבר כבר כתבתי פה על Dan Melchior . זה היה בהקשר של האלבום Catbirds and Cardinals מ2011 (האמת, אני יכולה להישבע שהוא מ2010 או שלפחות אז שמעתי אותו לראשונה אבל זה לא מה שאומרים לי הכתובים. אולי יש פה עניין של שתי הוצאות נפרדות). אלבום שאני אוהבת במיוחד והוא גם האלבום שדרכו נחשפתי אל מלכיור. אהבתי באלבום הזה את המשורר הטרובדור המודרני שהוא מלכיור. סוג של הכלאה בין ראפר ממימד אחר, לזמר פולק בעטיפה של גאראז'. ואהבתי מאד את העובדה שהוא דווקא אנגלי (אם כי חי בארה"ב כבר שנים).
בתקופה האחרונה אני מאזינה ל Assemblage Blues שלו, גם הוא מ2011. שוב ,ההיסטוריה שלי עם מלכיור קצרה למדי ,אבל מבלי להכיר אותו לעומק, עושה רושם שהאלבום הזה סגרירי יותר, קשה יותר, ויתכן שזה קשור לעובדה שאישתו של מלכיור חלתה בסרטן ונאבקת במחלה . לכן במובן מסוים קצת קשה לי עם האלבום ,הוא באמת די נצמד אליך ומעורר תחושת מועקה אבל הוא טוב ומומלץ מאד.
אחרי חודשים של תכנונים ומחשבות בנושא, התקנתי בבית סופסוף את הפטיפיון של Sherwood + המגבר שניהם מגיל 16 או לפני. אין לתאר את העונג שזה הסב לי ,אחרי שנים של האזנה למוזיקה באוזניות האייפוד, המחשב או באוטו, פתאום התמלא הסלון בצלילים. יש לי סטוק נאה של אלבומי זמן אמת מהאייטיז שמחכים שארענן אותם, אבל בינתיים אני עם The Trip של Laetitia Sadier שרכשתי במהלך ביקורה פה בארץ לפני כמה חודשים. קצת משונה לספר על כך ואז ללכת ולשים יו טיוב של זה, ובכל זאת.
ראשון להחלץ מהררי האבק של האייטיז היה התקליט של ג'נסיס (Self Titled) . היה לי אחהצ קצת מדוכדך וחשבתי בפעם המיליון ואחת ( וזה עדיין נראה לי חדש בכל פעם שזה מתחוור לי), כמה המוזיקה שומרת עליי בריאה -במובן הזה שיש בסיס איתן שאי אפשר להתעסק איתו. לא משנה כמה אתה אבוד ומבולבל- יש את המוזיקה. ומעבר ליופי של המוזיקה עצמה, שהוא כשלעצמו מהווה סיבה לקום בבוקר, יש את החיבור הרגשי שהיא מביאה איתה- עם אנשים וסיטואציות, שהיו וקרו בעבר והם היו והם קרו ואי אפשר לקחת את זה ממך. וזה נוסך בך הרבה ביטחון וידיעה של מאיפה באת. ובכל הסיטואציות הללו המוזיקה היוותה את הכלי והשפה שבאמצעותה הבנו אחד את השני ואת עצמנו יותר טוב והלב קרן משמחה של הבנה משותפת. זה כוח עצום שאף אחד לא יכול לו.
אכן שיר מתקתק. אבל אני התרגשתי ודעו לכם שזה פי אלף מרגש לשמוע את זה בתקליט מאשר דרך יו טיוב. כבר ציינתי פה בעבר, אבל השיר שלי באלבום הזה הוא Home by the sea, אז נשים גם אותו.
אני מתנצלת מראש, שבכל פוסט אני באה פה עם יציאות של פרוייקט חדש, אבל אני כבר כמה זמן חושבת על כתיבה של משהו מעבר לפוסט בבלוג. משהו יותר בכיוון של ספר. וזה צריך להיות קשור למוזיקה. אני חושבת שאצטרך לצורך זה להשעות קצת את הכתיבה בבלוג כי שניהם לא יכולים להתקיים במקביל- לא בגלל העומס אלא מבחינת חלוקה של יצירתיות ורעיונאות. אבל לשם כך אני צריכה לתפוס אומץ ולהשלים עם הפסקה כזו. עם תקופה שבה אני לא משדרת החוצה. פשוט פתאום חבל לי שהכל מאד אד-הוק בכתיבה בבלוג – אין הזדמנות לרעיונות להבשיל ולהתפתח, ומאחר ואני לא מאלו שחוזרים ועורכים את הפוסטים שלהם כשהרעיונות מתפתחים, אני חושבת שצריך להיות לי רצף של כתיבה, וכזה שתכליתו אינה לשתף מיד. יתכן שגם אהיה פחות מודעת לקוראים כשאכתוב בצורה כזו , אולי חופשיה יותר.
ואני אשמח אם מי שקורא את זה יכתוב כאן אם הוא רואה את ההבדל בין ספר לכתיבה בבלוג באותה הצורה ואם יש לכם בכלל מחשבות בנושא. אפילו התחלתי לחשוב על אסופת טקסטים על מוזיקה על ידי כותבים שונים, אז זה עוד משהו, אולי זה יכול להעשות בשיתוף פעולה עם מי שרוצה לקחת חלק בפרוייקט כזה. ואני לא מדברת על ביקורות אלבומים וכאלה, אני מדברת על מאמרים אישיים שעוסקים באופן כללי במוזיקה או באספקטים שונים שלה מנקודת המבט של הכותב.
לפני 10 ימים שבתי מביקור בלונדון. הטריגר המקורי לביקור היתה הופעתו של ג'ונתן ריצ'מן שם. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת בעקבות הופעה. תמיד רציתי לעשות זאת, ושילוב של נסיבות וסטייט אוף מיינד מסויים גרמו לי ללכת על זה הפעם.
אחרי ההופעה, כשחזרתי לארץ, חזרתי להאזין לפודקאסט שלי שעסק בו. ואם כבר דיברנו בפוסט הקודם על לערוך את עצמך ולהיות ביקורתי כלפי דברים שעשית, אז בהחלט יש לי מה להוסיף לפודקאסט הזה. כלומר אני עומדת מאחוריו במאה אחוז, אבל מתוך הרצון להיות תחומה בזמן, קוהרנטית ומעניינת, אני מרגישה שלא היתה לי ברירה אלא להיות מעט קפוצה. אין ספק שהוא דורש סוג של אפילוג או הרחבה כלשהי, אבל הנה בלי לקרוא לזה בשמות, ראיתי לנכון כן לומר עליו כמה דברים במעמד זה.
יש נושא אחד שמאד מעסיק את ריצ'מן בשירים שלו (וזה פרט לנושא שהתייחסתי אליו בפודקאסט, של השתאות מהטבע שמסביבנו והיחס אדם-טבע), והוא הנושא של לעשות מה שבראש שלך ולהיות נאמן לעצמך. לא לרצות( to please) . יתכן שריצ'מן מגיע מבית פולני כמו שלי ושמישהו תמיד אמר לו איך ראוי להתנהג, עבורו ועבור זולתו, כי ללא ספק הנושא מאד מעסיק אותו. זה ועד כמה אתה מוכן לשים את עצמך שם בחוץ. אני אתן שתי דוגמאות:
לסיום, אם מישהו בכל זאת רוצה להאזין לפודקאסאט החמוד שלי מהימים שהייתי חופשיה כציפור דרור( לא עבדתי at the time מה שאיפשר לי לעשות זאת בכזו חדווה) , אז הנה הוא.
זו פחות או יותר התקופה שבה הייתי אמורה לפרסם את מיקסטייפ מרץ שלי. אבל זה כנראה לא יקרה הפעם, אולי אאחד את החודשים הבאים. גיליתי על עצמי בשנים האחרונות שמאד קשה לי להתמיד עם דפוס אחד. שמהר מאד אני מרגישה כבולה על ידי הפורמט שבחרתי. אני לא נוטשת אותו לגמרי ובדרך כלל חוזרת אליו. העניין הוא שנורא חשוב לי שפה, בפינה הזו אני אעשה את הדברים עם כנות ולהט. ולא מכוח האנרציה. איפה אם לא פה? אז אולי הפוסט הזה יהיה סוג של פרק ביומן. קצת לתאר מה קורה איתי כרגע, מה אני שומעת , חושבת ועושה. ואולי אף אתמיד בפורמט הזה, פעם פעמיים נוספות…
יצא לי לחשוב היום על כך שהאופן שבו אני קוראת (בלוגים, מאמרים, ספרים) הוא לעיתים קרובות מאד אינסטרומנטלי. הקריאה שלי כבר שנים אינה עמוקה ורציפה, ואני נוטה לשלוף, לעיתים שלא במודע, את הHighlight של הדברים. לוקחת מה שאני צריכה, וממשיכה הלאה. ופתאום זה מציק לי, ואני רוצה להתחייב יותר. אז אני מוצאת את עצמי מתעכבת יותר ויותר על אותו טקסט, וכופה על העיניים שממהרות לקפוץ קדימה לחזור לאחור, וקדימה וקדימה ואחור ולנוח לרגע על המשפט כולו.
חגגתי לאחרונה את יום הולדתי, וקיבלתי כל מיני מתנות שמעבר לזה ששימחו אותי ברמה הכי מיידית ובלתי אמצעית שיש, הן גם מאתגרות אותי. קיבלתי מכשיר הקלטה (סוג של טייפ מנהלים של סוני) שבאמצעותו אוכל בעצם להקליט כל מיני דגימות קול שמעניינות אותי ואחר כך אולי להמשיך ולעשות עם זה משהו. השאלה היא מה? כל דבר שאעשה ייראה לי מודע לעצמו מדי וסביר מאד שאהיה ביקורתית כלפיו. כך מצאתי את עצמי אתמול שרועה על הספה ומאזינה להקלטה שעשיתי באחת מהליכות הבוקר שלי בפארק. ללכת את אותו המסלול פעמיים ואף יותר! זה רעיון לא רע. כך אני היא זו שמאזינה ואין פומביות. כך זה יישאר אותנטי. אני רואה שיש עכשיו טרנד מאד בולט לקשור בין מוזיקה/צליל למקום ואני דווקא פחות מוצאת את עצמי שם ויותר חושבת על זה במונחים של דרך שאני עוברת כמה פעמים.
מתנה נוספת שקיבלתי היא Chronology – תיעוד של קטעי הופעה שונים של טוקינג הדס לאורך השנים. חלקם CBGBs ,בשנים שעוד לפני האלבום הראשון, חלקם בOld Grey Whistle Test או בסאטרדיי נייט לייב, ועוד. זה תענוג גדול. את הדי וי די מלווה טקסט די ארוך של לסטר בנגז, שכתב עבור The Village Voice ב1979. תכליתו המקורית של הטקסט היתה למעשה לכתוב ביקורת על אלבומם Fear of Music. חלקים גדולים מהטקסט נגנזו כשהוא התפרסם בזמנו. כנראה משום שהיה בוטה מדי או כאוטי מדי. האמת היא שהוא אכן כאוטי מדי ככל שמתקדמים בו יותר והתקשתי לעקוב.
בנגז מתאר את חבריי ההרכב בדרך הבאה:
Tina, the tomorrowworld sex symbol, playing big brown bonker bass… chris Frantz, an ice-cream faced straight A's kid… and David Byrne, all neuroasthetic nettles pointing inward.. he seemed close to fish but not quite aline enough
בנוסף קיבלתי ספר של David Toop בשם Haunted Weather – Music Silence and Memory. הבוקר, יום שבת התחלתי לקרוא אותו . קראתי את פרק ההקדמה. כל כך רציתי להעביר את מרבית השבת בקריאה שלו, אבל הייתי חייבת לצאת עם הבת שלי להתאוורר קצת. הרושם שלי בינתיים הוא שיותר ממה שידבר על סאונד הוא ידבר על ההתמודדות שלנו המאזינים, או של מוזיקאים עצמם עם שינויים בסביבה הפיזית שלנו. אומר טופ, סאונד הוא בו זמנית חומר ואי חומר ולכן הוא סובייקט טוב לחקור דרכו את האופן שבו העולם הדיגיטלי מפשיט את הדברים מגופניותם.
זו פחות או יותר הנקודה שאני נמצאת בה כרגע עם הדברים. ויש עוד הרבה דברים אחרים ברקע. עליהם אכתוב בפעם הבאה.
המיקסטייפ היום בסימן של היכרויות חדשות. יש פה הרבה דברים שאני רק לומדת להכיר ואתם מבחינתי שותפים לשלב ההיכרות הזה, כך שאני מתנצלת מראש אם חיפשתם יותר מידע ולא קיבלתם אצלי. אני מקווה שהצלילים ידרבנו אתכם לבדוק בעצמכם.
הזדמנות מעט מאוחרת להמליץ על אלבום נהדר, שהאמת כיכב בכמה סיכומי 2011 אצל אנשים שאני מעריכה. מדובר בשיתוף פעולה בין ההרכב של הסקסופוניסט מאטס גוסטפסון, Fire! עם ג'ים אורורק הבלתי נלאה וזהו ללא ספק אחד האלבומים הטובים ששמעתי משנת 2011. מסתבר שהם כבר הספיקו להוציא חלק שני לשיתוף הפעולה הפורה הזה עם אורורק. אותו טרם בדקתי.
אני קצת נרתעת מלכתוב על איינשטורזנדה. הייתם מאמינים שרק לאחרונה באמת הקשבתי לאלבום שלהם? למה אני נרתעת מלכתוב עליהם? כי אני נמצאת בדיוק בנקודת הזמן הנפלאה הזו שבא אתה נחשף למשהו חדש ועדיין לא יודע איך לאכול אותו. לא יודע איך לקטלג או לשייך, אבל רק מרגיש את הבוקס בבטן. אני מוצאת את עצמי מקשיבה להם ולא מוצאת את המילים לדבר עליהם. אני רק יודעת שהם סוג של פרא אציל. מה שעוד אני יכולה לומר זה שיש משהו בלשמוע מוזיקה בשפה שאתה לא מבין. מצד אחד יש פה שמירה על ריחוק מסויים של המאזין ומצד שני אתה יכול לקחת את המוזיקה למקומות האישיים שלך ולעשות עם זה הרבה דברים.
עכשיו מגיע השלב שאני צריכה להעמיק ולחקור ולהכיר. לקרוא, לראות קטעי יוטיוב, לשמע עוד אלבומים. כפיצוי על כך שאני לא מצליחה להתנסח לגביהם, ומתוך כבוד לקוראיי האינטיליגנטים, הפוסט הבא יהיה פוסט אורח (לא נגלה של מי) , שיוקדש לאיינשטורזנדה.
מה שכן, במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם של " אם אתם צריכים לבחור רק אלבום אחד מכל האלבומים במיקסטייפ הזה" , אז הנה לכם, זה האלבום.
Anne James Chaton – משורר סאונד צרפתי. מה זה בעצם משורר סאונד? שאטון (צ'אטון?) פיתח טכניקה מעניינת שבאמצעותה הוא משתמש במילים על מנת לייצר סאונד. המילים הן בליל של מספרים, תאריכים, ומיני נתונים שנאספו ממה ששאטון מכנה "חומרים במעבר" ,חומרים זמניים, מה שהוא מכנה "ספרות ענייה" (Poor Literature). הספרות הענייה הזמנית הזו היא בעצם אוסף של כרטיסי מטרו, כותרות עיתונים, קבלות וכ"ו. הוא מקריא את התוכן שלהם וחוזר עליו שוב ושוב עד שמסת המילים הלא קשורות והגייתן המונוטונית הופכת לסאונד. הוא הופך את המילים לאינסטרומנוט מוזיקלי, ולכן משורר סאונד. כל שיר באלבום עוסק בעניין אחר מהסביבה היומיומית שלנו, קטעי חדשות, פוליטיקה, שיר שעוסק בברק אובמה (האם הוא באמת "עוסק" בו? לטעמי הוא לא "עוסק" בכלום הוא פשוט משתמש). נראה לי שאייטם חדשותי על ברק אובמה או מותו של מייקל ג'קסון ( הוא חוזר על המשפט "מלך הפופ מת") לא שונה בהרבה אצל שאטון מכרטיס במטרו. שמות כל השירים באלבום הם תאריכים.
אני פחות מתחברת אל שאטון מוזיקלית, ופחות מתחברת אליו אמנותית, או רעיונית, אבל אני אוהבת את הטכניקה שלו, טכניקת המילים שהופכות לסאונד ויש בה משהו מהפנט.
נראה לי תמוה ששאטון בחר להוציא אלבום. למה בעצם להקליט את החומרים הללו, הלא הוא עצמו מתייחס אליהם בתור זמניים? לי נראה שהם היו צריכים להישאר בגדר פרפורמנס והוא אגב עושה את זה הרבה, את הפרפורמנס. הוא נע ונד לו בעיקר ברחבי צרפת אבל לא רק.
שאטון אף ביקר לאחרונה עם The Ex (עליהם כתבתי בפוסט שעבר) באתיופיה. בכלל, הוא משתף איתם פעולה לא מעט. גם עם Alva Noto ועד מוזיקאים.
האלבום של Co La כיכב בכל מיני מיקסטייפים שהאזנתי להם לאחרונה. אלבום נחמד. מאד ברוח התקופה, מאד שכבות על שכבות, פצ'ים על פצ'ים , הומאז'ים וריפררורים. ואני שמחפשת, לפחות כרגע, את המעז והברור , האלבום הזה לא ממש נושא בשורה עבורי. בכל מקרה, מכל הסלט הזה יוצאים כמה רגעים יפים ובחרתי להביא שניים מהם.
צד ב
הפעם במיקסטייפ שני הרכבים איריים. טרם ציינתי זאת אבל זו הזדמנות טובה לציין שיש לי חיבה מיוחדת לאירלנד ולכל מה שיוצא ממנה. אחרי תקופת מגורים שם, פשוט התחלתי להעריך All things irish.
ההרכב הראשון הוא The Sultans of Ping FC,הרכב ניינטיז חינני ביותר, וההרכב השני הוא Thin Lizzy . עם האחרונים עושה רושים שמדובר עבורי בסיפור אהבה שמראה את ניצניו הראשונים.
ההיכרות הראשונה שלי עם ההרכב מתחילה עם האלבום Bad Reputation. האלבום הזה ממלא אותי שמחה והוא נע בין ספק שירי נשמה של ממש להארד רוק. הגיטרות המתגלגלות , הקול של פיל לינוט. שהוא מאד ורסטילי. והוא יכול להיות נעים ורך כמו Downtown Sundown או נמוך כמו בשיר הנושא. ממש הרכב מיוחד במינו.
שנים סרבתי להאזין לB52s. לא ידעתי להחליט מי מעורר אצלי תגובה אלרגית חזקה יותר, הזמר ההיסטרי והמעיק או את הזמרת בהייפר ( כיום אני יודעת לומר בודאות שהזמר ההיסטרי והמעיק). אני מניחה שאני לא לבד עם האימאג' של Love Shack וקייט פירסון מדלגת במקום עם שיער המארג' סימפסון שלה.
אבל מה, אני מסתובבת בחוגים של אוהבי מוזיקה ששמעו דבר או שניים בחייהם, ושמעתי כבר לא אחת שבתחילת דרכו ההרכב היה מצוין. לאחרונה יצאתי לבדוק את הטענה הזו. אלבום הבכורה שלהם באמת נהדר. מה ששבה אותי אצלם זו ראשית כל התובנה שהם עשו בעצם סוג של רוקבילי. לא ידעתי את זה! ויותר מהכל, ולמרות שגם שם לעיתים מתחשק לי ליסטור לה, קייט פירסון נפלאה. לא נתקלתי בכזו חוכמה של שירה אצל הרבה זמרות. היא מביעה את עצמה באופן מאד מגוון ויש אצלה הרבה הומור. וכשאני אומרת הומור אני לא מתכוונת לדיאלוגים המעצבנים בינה לבין הסולן ההיסטרי והמעיק, אלא פשוט סוג של משחקיות שהיא עושה עם הקול שלה ,עם האינטונציה ואיך היא לוקחת ומשילה מעליה תפקידים שונים בכזו טבעיות.
אתXTC אני תמיד אוהבת אבל הדיסקוגרפיה שלהם כל כך עשירה שתמיד יש לי איפה להשלים. וזהו אלבום די מרכזי להשלים האמת. אז הנה, אני פה. את המילה האחרונה שלי על אנדי פרטרידג' פה בבלוג טרם אמרתי.
את Gorky's Zygotic Mynci סירבתי לשמוע שנים. איכשהו נוצר אצלי אימג' בראש של מין בל וסבסטיאן לעניים, שדות ירוקים וחרציות. טוב, יש פה גם מזה, אבל לסכם אותם במלים האלו זה לעשות להם עוול. ממה שאני שומעת, לפחות באלבום הזה, מדובר בהרכב מגוון וחכם, וקטע הפתיחה באלבום הזה הוא אחד הדברים היפים ששמעתי והוא גם זה שבחרתי להביא פה.
בחרתי לסיים עם רודולף דאסק (Dasek) . לדעתי החיבור בין גורקיז לדאסק הוא המושלם ביותר במיקסטייפ על שני צדדיו -ממש קשה לנחש שהתחלף לו השיר. בכל מקרה, אני רק לומדת להכיר את דאסק,גיטריסט ג'אז צ'כי שפעל בשנות השישים והשבעים. האלבום שאני בודקת יפהפה ומומלץ בחום.
רשימת השירים:
צד א:
Fire! With Jim O’rourke – Are you Both Still Unreleased? 0-11:25
Einsturzende Neubauten – Alles Wieder Aufen 11:26 – 15:30
Anne James Chaton- Jeudi 22 Janvier 2009 15:31 – 19:51
חודש ינואר הביא איתו גל של האזנות חדשות. חשבתי הפעם להעלות מיקסטייפ שיציג את מה שאני שומעת כרגע, ושיהיה מלווה בקצת הסברים שלי. החלטתי לעשות למיקסטייפ שני צדדים (אל דאגה, כל אחד מהם די קצר). החלוקה לצדדים משרתתת שתי מטרות: להפריד בין מצבי הרוח השונים וגם לתת להכל ניחוח נוסטלגי.
לאחרונה אני מאזינה לא מעט להרכב הזה. GNOD . מדובר בהרכב ממנצ'סטר, שעושה שילוב של פסיכדליה, נויז וסטונר. קשה האמת להגדיר את הז'אנר כי קורים פה הרבה דברים ואני בטוח לא הכתובת להדביק מדבקות בעניין הזה. יצא להם אלבום מעולה השנה אבל הנה בחרתי דווקא לשים שיר מתוך האלבום שלהם מ2009 הנושא את שמם, גם הוא אלבום מצוין. ממליצה בחום לבדוק אותם, הם באמת בין הדברים היותר טובים ששמעתי כבר חודשים.
אני מאזינה כרגע לאוסף הזה של אנדרה וידה שנקרא Brud. זו אסופת קטעים שלו שעשה בין 98 ל2011 ויצאה על הלייבל PAN. הלייבל הזה הפך בחודשים האחרונים להיות מאד אהוב עליי. שווה להיות רשומים ברשימת התפוצה שלהם לקבלת עדכונים. וידה הוא מוזיקאי וסקסופוניסט. עבד עצמאית ועם אחרים (כמו עם ג'יימי לידל בMultiply ). המוזיקה שלו מאד מגוונת הרפתקנית ונסיונית . ויש פה ג'אז ואוונגארד ובהחלט יש פה מה לחקור ולהעמיק.
חזרתי להאזין לפיטר האמיל. אני מאזינה כרגע ל The Silent Corner and the Empty Stage. אני יכולה לכתוב פה על האמיל אבל עדיף להפנות לפוסט שהחזיר אותי אליו.
נשבעת לכם שזה אלבום שנה כלשהו. לא משנה איזו שנה. מישהו צריך להכתיר אותו ככזה אם מישהו מתעסק בהכתרות. הוא כנראה האלבום שהכי הרשים אותי השנה והוא יצא כבר ב91. אני מכירה אותו בזכות יאיר לב שגם מגיב פה מדי פעם. מדובר בהרכב הולנדי שמסתבר שעדיין מאד פועל ומאד חי. אם אתם בוחרים אלבום אחד להתעמק בו מתוך הפוסט הזה, עשו שזה יהיה זה. לפי יאיר ישנו גם סרט עליהם שאני אישית מאד אשמח לראות.זה אלבום מאד אינטנסיבי עם הרבה עוצמות. וכבר מהאזנה לו, עוד בטרם האזנתי לאחרים, כבר אפשר להבין שמדובר בהרכב שאוהב להתנסות ולצאת לכל מיני הרפתקאות. זו ללא ספק רק ההתחלה שלי עם ההרכב.
לא סתם שתלתי את ג'ונת'ן ריצ'מן במיקסטייפ שלי. זו הסיבה:
נחלוף ביעף על פני Kode9 המצויינים מתוך האלבום שיצא ב2011, Black Sun יחד עם ספייס אייפ. קודר וטוב.
את הצד הראשון אנחנו מסיימים עם שיר מצוין של הרכב שקורא לעצמו Davin Gary and Ross. הרבה אני לא יודעת עליהם, (אחד מהם צייר ומאייר ומוזיקאי לעת מצוא), אבל הם הוציאו ב2011 אי פי שנקרא Four Corners Bounce ואני אישית ובהסתמך על השיר הזה מתכננת לבדוק ברגע שאצליח לאתר אותו.
אני רוצה להמליץ בפעם המאה ואחת על הערוץ הנהדר הזה של יו טיובים שנקרא Network Awesome . כמעט חבל לי לעשות זאת, כי אני רוצה לשמור לעצמי את כל הגודיז, אבל זה פשוט יותר מדי נדיר. הם בעצם סוג של אוצרים, שזה בעצם מה שרובנו עושים כיום, לא? רוב המשאבים כבר מזמן נפרסו וצריך רק להתשמש בהם. וגם זה סוג של כישרון. הם אוצרי וידאואים שרצים להם ברשת והם עושים את זה כל כך יפה. בדיוק מלאה להם שנה והם גרמנים מסתבר. אז לספארקס חזרתי בזכות המקבץ הזה.
בTuff Darts פגשתי בזכות איש אחד שקוראים לו ויל הרמז, שכתב השנה ספר בשם Love Goes to Buildings on Fire. (אני מניחה שהשם קשור בזה). הספר הזה כמשתמע משמו, מתייחס לתקופת ניו יורק והמועדונים עם דגש על הסצינה של הCBGBs. כדי לקדם את מכירת הספר הוא הקים בלוג שמעלה תכנים שקשורים לסצינה הזו. מסתבר שטאף דארטס היה אחד ההרכבים שהופיעו שם והנה צילום של הסולן שלהם יחד עם דייויד בירן מאותה תקופה.
בכל מקרה, לטאף דארטס היה אלבום כייפי ביותר על גבול הטראשי. נחמד לי לחשוב עליהם מוקפים במוזיקאים בקליבר של טוקינג הדס, בלונדי, פאטי סמית וטום ורליין ועושים משהו טראשי כזה. גם את השיר שחותם את הצד הזה ( של ההרכב ג'ק רובי) הכרתי בזכותו.
את השיר של Wimple Winch הכרתי בזכות העדכונים בפייסבוק/טוויטר של בוב ושרה מסיינט אטיין. לא בכדי המוזיקה של סיינט אטיין נשמעת ככה. הם בעלי טעם מוזיקלי כל כך פתוח ומגוון ומלא נשמה ובעיניי חובה לעקוב אחריהם ולהקשיב להמלצות .
לOrchestra of the Spheres יצא אלבום מאד נחמד בשנת 2011. אני לא יכולה לומר שהיה לי חיבור של ממש לאלבום, אבל השיר הזה הוא שהביא אותי אליהם. אני מצדיעה להם על הגישה והיצירתיות, גם אם האלבום נוטה לחזור על אותו מומנטום.
את ultravox, אני חייבת לומר שאני לא מכירה מספיק וזה הולך להשתנות. הכל התחיל כשהאזנתי לפודקאסט שאירח את סטיב ליליווייט שהפיק לאולטרווס כמה אלבומם והשווה בינם לבין רוקסי מיוזיק . אני שמעתי שם מאד את רוקסי מיוזיק אבל מה שמצא חן בעיניי עוד היא העובדה זה שיש פה גם בסוג של פאנק סקס פיסטולזי וזה שילוב מאד מגניב בעייני. מעניין לחשוב ולזהות את השורשים העמוקים שמסתתרים מאחורי המוזיקה שאנחנו שומעים. לא מבחינה גנאולוגית אלא מבחינת האופן שבו היא מסייעת להתחקות אחר האישיות של המוזיקאי. והמוזיקה של אולטרהווקס בהחלט מספיק עמוקה ומגוונת כדי לעורר את הרצון הזה.
זהו להפעם .האזנה נעימה לכם.
רשימת השירים:
צד A
1. GNOD- Untitled i
2. Andre Vida -18 Gypsy Star
3. Peter Hamill -Red Shift
4. The EX -1993
5. Jonathan Richman -The Sea Was Calling Me ( Reprise)
הנה הסיכום שלי. בחרתי הפעם להקליט אותו כפודקאסט משתי סיבות- האחת היא שאני מתגעגעת להקלטת הפודקאסטים. אם מישהו מחפש פרוייקט משותף של הקלטת תוכניות מהסוג הזה אני אשמח לקחת חלק.
הסיבה השנייה היא שהפודקאסט יחייב אתכם להאזין באמת למוזיקה, בניגוד לפוסט סיכום שסביר שתרפרפו מעליו ותסתפקו בלראות את השמות והבחירות שלי.
התנצלות אחת- משום מה אני קוראת לאלבום של סטטסון שלוש פעמים בשם הלא נכון Judges ,שהוא שם הקטע המרכזי באלבום, אבל שם האלבום הוא דווקא New History of Warfare Vol 2
