השבוע הזנתי לתוך הטלפון החדש שלי באוטו אנשי קשר אליהם אגש באמצעות זיהוי קולי; הזנתי מספר שמות ,עד שהגעתי ל'אמא' . שידרתי "אמא" בכל רם וברור. אחר כך יצא לי להשתמש במספר הזה כמה פעמים באותו השבוע , ובכל פעם שאני מצהירה "אמא" , אני זוכה לשמוע את אותה הקלטה ראשונית של המילה. וככל שהאזנתי יותר  להגיית ה"אמא" המוקלט שלי , שמתי לב שמדובר בסוג של פעיה;  באיזשהו צליל ראשוני ,שכנראה טבוע במילה "אמא" וגורם לה להישמע כמו סוג של קריאה חייתית מהסוג הראשוני ביותר.

הטריגר הראשוני לכתיבת הפוסט הזה היה הפוסט המצויין של אורי זר אביב לגבי אלבומו האחרון של ג'יימי לידל  -Compass .  התכונתי להגיב אצלו בהרחבה, אבל ככל שחשבתי יותר על מה אני רוצה לענות לו, הגעתי למסקנה שהדברים מתקשרים אצלי לעוד נושאים ושאני בעצם לא יכולה להסתפק בתגובה. אורי כתב שם ביקורת אוהדת (אבל מורכבת) לגבי האלבום , וביטא באופן מדוייק את תחושותיי לגביו.

Compass  באמת מצטייר כאקלקטי, טיפ'לה מבולבל ורחוק מלהיות היצירה הסליקית שהיה 'Jim'  , קודמו. למי שלא הצטרף בפרקים הראשונים, היה לי יחס אמביוולנטי כלפי לידל בכלל וכלפי Multiply  בפרט , אמביוולנטיות שהתעצמה עם הוצאתו של 'Jim'.  הנה ג'יימי שבא מרקע אחר לגמרי , מבני הטיפוחים של הלייבל האהוב עליי וורפ, אלקטרוני הרבה יותר, שום שערה שחורה אין סייט , הלך והוציא אלבום מוטאוני למהדרין. לא יכולתי שלא לתהות ביני לבין עצמי באיזו שפה חולם לידל. באלקטרונית? במוטאונית. חשדתי שלא במוטאונית, ואז הגיע ההופעה המקסימה (והקצרה להחריד) שלו בארץ בזאפה ,שהוכיחה לי שאני כנראה צודקת ( למרבה מפח הנפש של המוטאונים שבחבורה). המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת? מעתה אמור- "המקרה המוזר של ג'יימי לידל".

והנה מגיע Compass . האמת , לא יודעת איך לקטלג אותו. אני שמעתי פה בליל של דברים. יש פה גם את הסליקיות הקודמת , יש פה אפילו יותר מתקתקות  שבאה לשיאה  ב She Needs Me 'ובשיר הנושא הנהדר (כנראה הטוב באלבום. פרושיאנטה מישהו?)  . יש פה גם כמה דברים פחות אכילים ,כשלידל יוצא למסעות ושוכח לחזור מהם ולסגור את השיר,  במיוחד ברצועות הראשונות . אבל מה יש לנו פה בעצם ? יש לי רושם שיש פה נסיון אמיתי של מוזיקאי להתבונן בעצמו ,בעשייה המוזיקלית שלו ולהתנסות . לטעום קצת ממה שעשה פעם, ממה שעשה אחר כך , להכניס קצת טעמים חדשים (קטע 13 הקינגז אוף ליאוני וקטע 14 הכמעט דתי. באופן כללי האלבום הולך ומשתפר בחציו השני) , ויחד יצא איזשהו מלאנז' לא קוהרטני, שאני מצליחה להאמין לו. ההתפתחות המאוחרת של המקרה המוזר של לידל גרמה לי לחבר עם עצמי סיפור קטן , שכמעט וישבתי וכתבתי פה באופן פרוזאי ואז החלטתי לחסוך מכם, על איש אחד שקם בוקר אחד וגילה שהמסכה שעטה על עצמו במשך כל כך הרבה זמן הפכה לחלק אינטגרלי ממנו , הפכה להיות משהו אמיתי וטבעי עבורו.זה הסיפור הקטן שסיפרתי לעצמי על לידל . הוא כנראה לא נכון , והוא כנראה התפייטות מצוייצת לגמרי סובייקטיבית  שלי עם עצמי, אבל הוא מצא חן בעיניי ואאמץ אותו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Q4-k9Fez1n0]

*******************************************************************************

יכול להיות שלעיתים אני נותנת את הרושם שאני בנאדם עירוני. יש שיאמרו לעצמם, ,זותי , יש לה ילדה קטנה והנה היא הולכת להופעות של דיג'יי שאדו באמצע השבוע, פה לילה לבן, הופעות של שלום גד באוזן בר. חיה את החיים הטובים זותי, ואוהבת את העיר.

אבל אני מגלה על עצמי שאני גם מאד מאד אוהבת את החיים הפרובינציאלים . כמה סודות לגביי:

אני מכורה למקומון הכפר סבאי "ירוק" ששמים לנו בתיבות דואר, ולדעתי יש עוד אחד שאת שמו אני לא זוכרת.  אני מחכה ליום שבו אתקל שם באיזושהי פעילות קהילתית שארצה להיות חלק ממנה ואתבשם יחד עם חבריי לקהילה מהחלוציות המקומית האזוטרית.

אני  אוהבת מאד מאד את השפה הקלוקלת שאנחנו מוצאים על גבי שלטים בכפר סבא. דוגמא- 'קלוב התעופה כפר סבא'. כן 'קלוב' ,זה מה שאמרתי . או 'התקדם עד הקו עצירה' ברחוב בן יהודה. או השלט של 'סומיץ' ( אני לא יודעת אם אתם מכירים את סומיץ, אבל אותי המילה הזו מאד מצחיקה, ולא ראיתי את זה בשום מקום אחר פרט לכפר סבא).

בסך הכל יש לי בעיה עם העובדה שהעיר הזו מתה בסופשבוע.  אין לי בעיה לעשות את השופינג האיכותי שלי בתל אביב , לאכול את האוכל האנין שלי בתל אביב ואפילו לראות סרט בתנאי צפייה טובים באיזה מגה קולנוע שצריך לנסוע אליו. אבל תנו בית קפה, ותנו מכולת של בני אדם נורמלים ותנו שירותים בסיסיים. וכל הH& M והמוזסים והפיח והערפיח שתכניס לכפר סבא לא יהפכו אותה למקום שאני רוצה לחיות בו מהבחינה הזו. קחו לדוגמא את העיירות הקטנות באנגליה או אירלנד;  בתכלס הן חורים . אבל הן Self Containing Units . תמיד יש שם מקום להשיג בו בירה טובה , תמיד יש את הבודקה של הפיש אנד צ'יפס ואיזה מיני מרקט קטן שאפשר לקנות בו קפה ,ואיזה תפוח בודד או בננה ( מתה על זה) . קונדיטוריה נעימה . תמיד יש את זה. ובכל יום. נכון ,'קלוב' אין להם.

*********************************************************************************

אבל מה הבאסה? שהנה לידל מתחבר לעצמו ,והנה אני מתחברת לפעיה שלי ולחזרה לטבע  בואך סומיץ , אבל אנטון ניוקומב איבד את זה לגמרי.

קראתי ביקורת יפה על אלבומם האחרון של Brian Jonestown Massacre  –

"Who Killed Sgt Pepper" בפיצ'פורק, ושם נאמר, לגמרי בצדק, שניוקומב החליט להחביא את עצמו . זו מגמה שהתחילה באלבום הקודם (המרשים מאד אגב ,אבל מחניק בכבדותו, מחנק שאני לא עמדתי בו)  , והנמשכת פה. הוא מחביא את עצמו בין ענני ערפל שוגייזים, בין שירה איסלנדית, רוסית וגרמנית ,בין רגעים סוניק יות'ים ( קטע 11)  אבל איפה ניוקמוב?  המילים מדברות בעד עצמם : 'let's go fucking mental la la la la '  . מה עוד נותר לומר? הקטע האחרון באלבום, שמשמיע לנו את לנון המתנצל ואת הבימבו שרומסת אותו ואת זכרו  מרגיז. הכל מתמסמס בתוך בועה אחת גדולה של כישרון אבל גם של כלום ,והבסיסט של ספייסמן 3 שמופיע כאן לא משפר את המצב כהוא זה.

למה ניוקומב ,שהוא ווקאליסט בחסד, שהוא אחד הקולות שהכי ממחישים את 'הצעקה של הרוק' מחביא את עצמו ככה? לא את סרג'נט פפר האלבום הזה רומס, אלא את מי שאמור להיות הפרונטמן שלו.

ולראיה –

ניוקומב באחד מרגעיו הגדולים:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ODAwWETAg2Q&feature=related]

והקטנים :

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=CtB6KS1sATQ]

Love is too weak a word for what I feel

I luuurve you, you know, I loave you, I luff you, two F's, yes I have to invent,

of course I – I do

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=a3MwfSGUqjg]

כשאני צופה בקליפ הזה של ג'ואנה ניוסום אני נזכרת במילים הללו.

אל תבינו אותי לא נכון -אני בכלל לא בקיאה בהילכותיה ואת האחרון היומרני טרם שמעתי. ועדיין , מספיק לי לראות את הקטע הזה כדי להבין. ושוב אחזור על עצמי -מאז קייט בוש לא הרגשתי כך כלפי אישה מוזיקאית.

________________________________________________

אני מאד מתרשמת לטובה מהטעימה שנתנו לנו מאלבום הרימייק הישראלי למלודי נילסן. עשו טובה והאזינו לקטע :

http://www.mako.co.il/music-news/singles/Article-207d91ad15a3921006.htm&Partner=facebook_share

________________________________________________

זה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=OSMuGKIPobE]

נורא מזכיר לי את זה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=WCgVaLrTpr4]

וכמובן שאסוציאטיבית זו גם הזדמנות לשים את זה מאלבום עם אותו שם:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Ou0iNI8jyrY]

וזה בשביל שרון

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=d_HqwmgZMCc&feature=related]

בסבב הבלוגים שלי, קראתי הערב פוסט של כותב אהוב שהתחיל במשפט: " זו שאלה, זו לא טרוניה " (המילים הופיעו כחלק מפוסט יפה בדה מרקר על שם טוב לוי).

אף אחד לא רוצה לכתוב פוסטים של טרוניה -כולם רוצים לכתוב מאמרי דעת וביקורת , מבלי להתלהם . מבלי להתבדל יותר מדי.  מבלי להזדקן. יתר אנטגוניזם הוא מעורר אנטגוניזם בפני עצמו.

קראתי לפני כמה זמן ביקורת על איזה ספר שהטענה המרכזית שבו היתה שאחד הגורמים שיביאו למפלתה של ארה"ב היא העידוד למחשבה חיובית ויהי מה.

ובכל זאת, קשה להימנע מלהגיע לפוסטים של טרוניה. אתה רוצה להיות חדשני ונוקב, להיות הראשון שכותב על , ואם לא אז השני שמחזק, ואם לא אז השלישי שמודה במבוכה שהוא מאחרוני המצטרפים. בשלב מסויים זה כבר מביך והרבה יותר סקסי לבוא בטרוניה. או להיות היחיד שלא מבין למה.

אלו סתם הגיגים על דרכי הוירטואלית .  כל מה שאני רוצה הפעם זה לבוא בטרוניה על כך שאני לא הראשונה, לא השנייה וגם לא השלישית לכתוב על ג'אנל מוניי ואלבומה המלבב.  אז אני לא בוחרת בפתרון הסקסי, כי מה לעשות, אני חושבת שזה אחלה אלבום . יש פה כמה פנינים כמו שיתוף הפעולה עם ביג בוי והשיר הזה

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Iv10t488Zpo]

בטח כולם שומעים פה באלבום המון דברים -אני הצלחתי לאתר את פרינס,  בילי הולידיי ,שירלי באסי, לוריין היל  וג'קסון פייב. הנה בקליפ ששמתי אני אפילו יכולה לחשוב על דואט תמוה בין קייט בוש והבאנגלז. למרות שעוד לא הצלחתי לנסח מה הקטע הזה באמת מזכיר לי . אולי את השירה במונלייט שאדו.

אני פחות אוהבת שהיא משחקת את הדיווה ( הקטע שבו היא הופכת לשירלי באסי או השיר על המלחמה הקרה), כי באמת, רואים שהיא יותר מדי  יודעת להנות מכדי לשחק את התפקיד הזה עד הסוף.

אני רק תוהה כשמגיעים לשורה התחתונה מיהי ג'אנל המוזיקאית . אני לא מיתממת; איך נראית הופעה שלה? כמו מופע של ליידי גאגא ? או שאולי היא מפתיעה ומביאה אותה במינימליזם ? יש פה יותר מהפקה גרידא ולגברת יש כישרון , אבל איפה האישיות של המוזיקאי?

והשאלה הזו עולה אצלי גם כשאני מנסה להתוודע לFlying Lotus

אני מצטערת, כנראה שהתחבאתי תחת סלע או חייתי במערה, כי לא שמעתי עליו עד לפני מספר שבועות. התחלתי לראות את השם שלו מציץ בכל מני מקומות מה שבסוף הגיע לכדי מסה קריטית שגרמה לי להוריד את אלבומו האחרון. אני עדיין בשלבי האזנה מוקדמים ונסיון להבין למה זה בינתיים לא מרגש אותי ( זה עוד יכול להשתנות ), אבל תחושת הניתוק גוברת כשאני קוראת את עמוד הויקי שלו. מעולם לא ראיתי כזה גיבוב של מילים ריקות מתוכן;

הייחוס המשפחתי מוזכר.

הלייבל המוערך מוזכר.

השתתפות בפסטיבל סרטים איכותי מוזכר.

אבל מה עם המוזיקה? לא הבנתי כלום .

_______________________________

אני ערה לאחרונה למספר בלוגרים שגם אם יש להם נישה משלהם, הם מרשים לעצמם לטייל במחוזות אחרים , ובמקרה שלפנינו ,פירסום מתכונים. זה מקסים בעיניי . וכך יצא שניסיתי את מתכון הפסטה עם ברוקולי של אמיתי סנדי, ואת הסלט הקיצי המרענן של מלווה מלכה. כן יירבו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=53V7lt7H6m8]

אחד הבלוגרים המוזיקלים היותר חביבים עלי כתב פעם שעבורו כתיבה על אלבום היא סוג שלGiving back to  society, הפצת הבשורה ואולי אף תיקון על כך שהאלבום הורד או נצרב. מאד אהבתי את האמירה הזו . היא באה מאהבה אמיתית למוזיקה. נזכרתי  בה כשהתלבטתי האם לכתוב על "קוץ ברוח" של שלום גד או לא.

למה לא לכתוב? כי זהו איחור לא כל כך אופנתי.  האלבום נחשף כבר לפני כמה חודשים , להורדה חינמית תחילה,  ואחר כך להורדה תמורת 20 ש"ח ומעלה.  ועוד לא לכתוב כי גל אוחובסקי כתב לפני כשבועיים כמעט אחד לאחד את מה שאני חושבת על האלבום היפה הזה. אבל נזכרתי בדבריו של אותו בלוגר ואמרתי ,התחושות שלי עם עצמי לגבי האלבום הזה הן כל כך נעימות- צריך להעביר את זה הלאה.

שוטטתי קצת ברשת על מנת למצוא מידע על האלבום הזה;

ב'קוץ ברוח' אני מנסה להיות עם פחות דאווינים, פחות להיות מבריק מבחינה יצירתית", סיפר גד בראיון לוואלה! תרבות. "אם האלבום הקודם היה תקליט של פיח אז האלבום הזה הוא יותר תקליט של חול".

פיח, חול, לא יכולה לומר שירדתי לסוף דעתו של גד אבל אני מבינה מיד דבר או שניים -שגד לא מוותר לעצמו ולא נותן לעצמו ברייק (זו תכונה שקל לי לזהות)  ומהתבטאויותיו של גד במקומות אחרים ומהטקסטים שלו- שהוא נמצא בחיפוש והתבוננות פנימית מתמדת.

נושא מרכזי  שאני  זיהיתי ב"קוץ ברוח" הוא של שחרור – שחרור של גד , שחרור של אהובתו הלירית ממנו , שחרור של אהובתו הלירית מאחרים לא חשובים ( בשיר הכי רומנטי  והכי אנגלי שנראה במחוזותינו – "זה המקום"). בתרגום חופשי מה שהוא אומר שם זה "אישה את איתי , כל השאר לא משנה" .

"זה המקום"

וגד (עוד בסיסט!) ממשיך ומדבר על שחרור בראיונות איתו- הוא נשאל הכיצד זה יתכן שהוא מרוויח את לחמו כרגע משטיפת חדרי מדרגות והוא ענה שזה עדיף על ג'וב בחנות דיסקים או בהיי-טק. הדברים מתחברים.

אלבומו הקודם, "אהבה" היה הדבר הכי קרוב למוריסי ששמעתי פה בארץ. גם כאן ב"קוץ ברוח" יש לנו מוריסי. מה עוד? יש לנו קטע פתיחה שנשמע מאד סקוטי בסגנון הפסטלז . קטע שמונה , " הלהתראות האחרון" , מאד מזכיר לי את ניק דרייק דווקא.

מצד שני יש ב"קוץ ברוח" משהו שמאד מחוייב לכאן והעכשיו -בואך רחוב שלומציון תל אביב. הוא נמצא בדיוק במקום שבו הוא נמצא. מאד לא אסקפיסט. ויש שיאמרו שיש בחלק מהשירים אפילו קצת מאיר אריאל ("סיגריה של שבת").

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Kinda hard to follow that ,really

חברי היקר ראובן ברדך ואני חולקים אהבה עזה לכריסי היינד.  ראובן דואג אחת לכמה זמן שאחשף לעוד איזה בוטלג או יצירה עלומה מבית היינס. וכך, באחד מנסיונותיו להתחקות אחר דברים שעשתה היינס הוא נתקל והסב את תשומת ליבי לאלבום שנקרא:The Songwriters Circle,  שבערב לונדוני קריר ופריך אחד ב99 אירח לא פחות ולא יותר מאשר את כריסי היינד, ניק קייב וג'ון קייל. אתמול האזנתי לאלבום לראשונה.

בתכלס מדובר בהופעת אנפלאגד של השלושה  וקייל הוא היחיד שצולח את המעבר לאנפלגד בכבוד – למען ההגינות ייאמר שאת מרבית הביצועים שלו (או לפחות דומים להם) אנחנו מכירים מFragements of a Rainy  Season  , אבל העוצמות שלו ,והקול הנפלא לא מאבדים מילימטר.

קייב לעמותו מתגלה באופן מפתיע כמינורי וחיוור למדי באקוסטי וגם כאיש שיחה מאופק יותר.

היינד, שברגע שפונה לכיוון אקוסטי גורמת לי מיד להיזכר בהופעת האורח שלה בפרק של "חברים", היא חמודה ביותר ומחזיקה באישיות מלבבת, אבל להגיד שהיא מצליחה להמריא מעל מחוזות הבנאליות עם ביצועים אקוסטים לKid  ,וI'll Stand by you  קשה.

http://www.youtube.com/watch?v=Dygt8aibfio

בכל זאת, הוייב בינהם מאד נעים וחיובי ויש לכל אחד מהם פיקנטריות משעשעות על הקונטקסטים של השירים.

היינד מגיבה אחרי ביצוע של קייל לFear is a Man's Best Friend  (כולל זעקות השבר המוטרפת שאנחנו מכירים מהסוף)  ב" Kinda heard to follow that really . וזה כל העניין- יש משהו כמעט בלתי אפשרי במפגש מהסוג הזה- תמיד כשמפגישים ענקים כאלה ביחד אני מדמיינת לעצמי פרק של הסימפסונז שמארגנים איזה פסטיבל בזק בספרינגפילד עם כל מיני סלבז שבאים להתארח.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=yFc-f5K2alk]

השיר הזה דווקא לא מופיע שם אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי  (אין ברירה- צריך לצפות דרך יוטיוב)

I Wore Black (In Kfar Saba

ללחוץ פה להאזנה

(שימו לב שהפרק האחרון שהועלה מאוחר יותר זהה למיקסטייפ שלוש רק בלי הרעש הלבן בסופו.עדיף להוריד אותו במיוחד לצורבים שבחבורה)

Malcolm Mclaren -Buffalo Gals. 1

2. M.I.A – Paper Planes

3. קורין אלאל- פירות אסורים

4. Talking Heads- Television Man

5. Mercury Rev- Carwash Hair

6. Iggy Pop -China Girl

7. Real Estate -Suburban Beverage

8. Love -Orange Skies

9. Saint Etienne – Postman

10. Stereolab- Ticker Tape of the Unconsience

11. Hush Arbors- Coming Home

12. Animals on Wheels- Never In and Never Out

13. Rechenzentrum – Pantokrator

14. Talk Talk- I Believe in You

15. Blur -Far Out

כשאתה מגיע לגילי המופלג, אתה קם בבוקר וחייב לתהות בינך לבין עצמך –איך אני מבטא אותי ואיך אני מתקרב למי שאני קצת יותר.

כמה אפשרויות ששקלתי –אני יכולה  לעשות זאת דרך התחברות עם שכמותי ;

ניסיתי בהתחלה  לעשות את זה דרך טוויטר- אפחד לא מגיב שם. עולם הדממה של ז'ק  קוסטו . אולי צריך אלפי followers כדי להרגיש את האימפקט .

ביממה האחרונה אני עם פייסבוק – הרבה לא קורה שם . שוב, אולי אין לי מספיק חברים .

האופציה השלישית היא להיות אדי ארגוס. כן כן, אני חוזרת עכשיו מההופעה של ארט ברוט . היה יופי ! קסם של בנאדם הוא אדי ארגוס . האמת, הטקסטים שלו הם סוג של טוויטים , או הודעות סטטוס בפייסבוק, ולא בכדי אני מציינת  אותו פה באותו משקל.  שלא תבינו לא נכון ,אני מחזיקה מאד מארגוס, אבל כשאתה מסיים שיר עם  ציטוט של There is a light that never goes out או כשאתה קורא לכל סחבק  בקהל של הבארבי , 2 אפריל 2010 , ללכת ולהקים להקת רוק אתה חושב שהמרחק בין זה לבין האפקט שיש לסטטוס בפייסבוק, שאולי נדמה עמוק מאד לרגע,   הוא מאד קצר . קראתי באחת התגובות בפוסט אחר על ההופעה שהנה, בטח עכשיו תקומנה עשרות להקות חדשות בעקבות ההופעה הזו. האמנם?

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=216f99BlAHg]

כמו אח של ארגוס, האחיות שלי מורידות אותי בITUNES. או בפייסבוק, מה זה משנה?

אני רוצה לקום בוקר אחד ולמצוא את שורת הטקסט שעשתה את ההבדל עבורי . ואני רוצה לעשות את זה גם עבור אחרים. אני מרגישה שהעידן הנוכחי נותן לנו כלים – איך מנצלים אותם?

אני  אוהבת שארגוס מדבר על כך שההורים שלה שמעו את הביטלז וההורים שלו את הסטונז , וזו רק המוזיקה שההורים שמעו. מה אנחנו עצמנו אוהבים? איך אני שומרת על הבאלאנס של מאיפה באתי ומה אני עושה עם זה עכשיו ? עם היכולות שזמינות עבורי עכשיו?

יאללה,  נכנסתי לתקופת המתנה עד הפיקסיז. תודה על גשם הברכה הזה בחודש אפריל. היה אדיר!