ג'ם סשנים ווירטואוזיות על כלי נגינה זה נחמד מאד, אבל השנה אהבתי היתה נתונה בעיקר לווקאלז. אין דבר שמשמח אותי יותר משירה חכמה. אני חושבת שניסחתי את זה נכון פה ועדיף לא לחזור על עצמי יותר מדי. על ג'וני מיטשל וארתור לי שהזכרתי שם בפוסט, אני רוצה להוסיף את רוברט פולארד מGuided By Voices. אני חושבת שהשיר הזה ממחיש טוב מרבים אחרים עד כמה מרגשת יכולה השירה שלו להיות. אני מודעת לזה שאנשים נרתעים מהסאונד העמום והמלוכלך שלהם, נסו בכל זאת להקשיב לשירה של פולארד כאן.
באופן כללי אני מאמינה מאד בשירה כאמצעי ריפוי וביטוי, וטרם אמרתי נואש מלהקים את מקהלת האינדי הראשונה בארץ.
פלירטוטי ג'אז וקלאסי
עוד מגמה מהשנה שלא הכריזה על עצמה, וניכרת חלקית גם בשמות שהזכרתי קודם (נלס קליין, ארטזויד), היא של משיכה שלי למה שאני מכנה "מוזיקה אקדמית"יותר. שוב, חלקית בהשפעת אותם בלוגים שהזכרתי, אבל בפירוש גם היפתחות שלי לסגנונות הללו.
Ryuichi Sakamoto – The Thousand Knives of Ryuichi Sakamoto
אלבומו הראשון של סקמוטו. האלבום הזה בהחלט נמצא בטופ פייב של האזנות השנה שלי. מוזיקה עילאית. כישרון צרוף. החוכמה שבה סאקאמוטו מדלג מעדנות בין הסגנונות השונים, כל כך לא צפוי ובנאלי, יצירתי, וכל כך שומר על טריות. תחשבו מה זה לצאת עם אלבום בכורה כזה. זה כאילו כוח טבע הוצג בפנינו פתאום. תקשיבו לפתיחה של השיר, תקשיבו לפתיחה של האלבום.
למרות שאני לא בטוחה שלהתעמק זו הגדרה נכונה כשמדובר בזורן. והאמת היא שאין לי שם רצון לשמוע אותו בבית. מחשבות על זורן הן מחשבות על אירוע אד הוק – יצירה מעכשיו לעכשיו. חד פעמית (אני חושבת שלחד פעמי עשו יחסי ציבור רעים, בגלל איכות הסביבה והכל, או בגלל אינטרסים של תאגידים כמו סירס).
אמנם אני ילידת 74 (השיר שעמד בראש המצעד הבריטי ביום הולדתי הוא זה לפי האפליקציה בפייסבוק), והאייטיז היו ברקע בשנות ההתבגרות שלי, הייתי ילדה טובה הרצליה וFlair לאוואנגרד לא היה לי כנערה. זאת בניגוד לכמה אנשים שאני מכירה שטענו ששמעו טוקינג הדס בגיל 7. וכך, כמו שכבר סיפרתי, התחנכתי בעיקר על ברכי הניינטיז. אם אני צריכה לבחור עשור אחד שבו אני שולטת באופן כמעט מלא זה הוא. לכן, יש לי הרבה השלמות אייטיז לעשות.
בסיכום של 2009 התייחסתי לוולפגנג פרס. הם המשיכו איתי גם השנה.
The Pop Group
את ההרכב הזה לא הכרתי משום מה. יש לי רושם שכמו וולפגנג פרס, הוא לא זכה לחשיפה שהגיעה לו. אבל שלא כמו וולפגנג פרס, מדובר במשך פעילות קצר למדי. טוענים עליהם שהשפיעו על הסאונד של בריסטול שנים אחר כך. לי הם נשמעים לפרקים כמו מגזין, כמו רוברט סמית, כמו איאן מקאלך. אני חושבת שאני אוהבת אותם כי יש בהם משהו שעומד להתפרץ בכל רגע. ממליצה להתוודע לאלבומם Y.
(79 זה כבר אייטיז, לא? בכל מקרה, המוזיקה שלהם כבר לגמרי בתוך האייטיז).
אגב, מעניין מעניין להשוות את עטיפת האלבום Y לזה של Rema Rema (גלגול מוקדם של וולפגנג פרס)
Magazine
אל מגזין התוודעתי קצת קודם (בזכות שי), אבל הם ראויים לאיזכור כעוד השלמת אייטיז מאוחרת. השירה הורסטילית והמוטרפת של הווארד דיוווטו המסור. הבסים של בארי אדמסון.
מה שאני הולכת לעשות פה זה לפרסם מעין יומן מוזיקלי שנכתב בדיעבד. היומן מתייחס לחוויותיי המוזיקליות מ2010. שנת ההוצאה של האלבום אינה רלוונטית – מה שמשנה היא התקשרות שהיתה ביננו במהלך השנה.
אפתח בהצהרה הבאה; אני נורא רוצה להיות עדכנית. אם יש דבר שאני לא רוצה זה לענות על הטייפקאסט של מצבי- אחת שגילה המתקדם משמש לה לרועץ – האוזניים נאטמות והסבלנות/סובלנות לדברים חדשים/מאתגרים פוחתת. ההתרגשויות פוחתות . ישנה בעיקר התרפקות נוסטלגית על מוזיקה מפעם.
לא.Naha. הדמות הזו היא לא אני. אני רוצה להראות לכם ששום דבר לא יכול לאהבת המוזיקה. שזה לא עובר. שלא מתעייפים.
יופי.
מכל האמור לעיל אפשר להבין שקצת קשה לי עם העובדה שרוב הרשימה פה כוללת מוזיקה מהסבנטיז והאייטיז. את מרבית החומרים פה לא הכרתי בזמן אמת.
החלטתי לחלק את הסיכום הזה מפאת אורכו ועומס המוזיקות לשלושה פוסטים, ולשים דגש על מגמות ודפוסים שאפיינו את ההעדפות המוזיקליות שלי השנה. לכן הרעיון פה הוא ממש לא לדרג, לתעדף ולציין. רק לספר על עצמי.
הסבנטיז ואני
אני מכירה כמה אנשים טובים שמאמינים שכל הדברים הבאמת מעולים נעשו בסבנטיז. ולא משנה באיזה תחום מדובר. קולנוע, מוזיקה, סמים. אצלי זו בהחלט היתה התחושה השנה. עשיתי הרבה מוזיקה של סבנטיז. ואני לא מדברת על שום אוצ'י קוצ'י יהי יה יה. בזכות ההתוודעות שלי לבלוגים המצויינים Bleeding Panda , The Commerical Zone ,Egg City Radio וDr Schluss , התוודעתי להרבה דברים מעניינים מהעשור הזה. אני מודה, הרבה מוזיקה של ראש ולא של רגש, אבל לי זה עושה טוב. להלן כמה דוגמאות:
Artzoyd
הרכב אוואנגארדי -פרוגי- אלקטרוני-קלאסי צרפתי. בשנים האחרונות עוסק בעיקר בהלחנת פסקולים לקולנוע ומופעי מחול.
אחת לכמה זמן אני נתקלת באיזה פוסט על קינג קרימזון. זה הרכב שכנראה תמיד יכתבו עליו, אוהבי המוזיקה. בשיחה שהיתה לנו על קינג קרימזון לא מזמן, אמר לי שי שהקליפ של Elephant Talk שהעלתי הוא באמת מצוין, אבל שכשהוא מסתכל על כזה דבר, הוא רואה הרבה שכלתנות. מוזיקה שבאה מהשכל . כשאני מסתכלת על זה לעומת זאת, אני רואה את חדוות היצירה, השיתוף המוזיקלי והאלתור. וזה לגמרי מדליק. אני חושבת שאין דבר שמרגש אותי במוזיקה יותר מאשר לראות קבוצה של אנשים שנמצאת בהיי של עשייה מוזיקלית משותפת. זו כנראה הסיבה שאני כל כך אוהבת את ההרכבים הפרוגים המשונים האלה כמו ארטזויד . אני אוהבת את העובדה שרוברט פריפ שיתף פעולה עם כל דבר שזז. מאותה סיבה אני גם אוהבת את ג'ה וובל, כבר דיברתי על זה. אדריאן ביליו עובד עם טוקינג הדס, רוברט פריפ עם דיוויד סילביאן, בריאן אינו עם ג'ה וובל, וובל עם ג'רי לייבזייקט. כמה שיותר מתערבב יותר טוב.
זו גם הסיבה שאני עם הלשון בחוץ, כלבלבית מוכת אהבה מול נלס קליין. עוד אחד שידו בכל. זו רק אני או שהוא המוזיקאי היחיד בעשור הזה שבאמת מתחרה בליגה של השמות שהזכרתי כאן למעלה?
פה ושם כבר חשפתי לגבי עצמי שאת דרכי המוזיקלית התחלתי כבת טיפש עשרה עם חיבה יתרה ליורו פופ טראשי במיוחד. הייתי משננת בלהט את מילות שירים, הלוואי שלפחות הייתי יכולה לומר של פט בנאטאר או הייזל אוקונור אבל מדובר בשירים של סברינה, סנדרה וקים וויילד. אחר כך באה תקופת ביניים של האזנה לרוק ישראלי קצת אלטרנטיבי, ואז ביצעתי את הקפיצה הגדולה והתחלתי לגמוע בצימאון פרוג רוק- ג'נטל ג'יינט, ג'נסיס המוקדמים והרבה הרבה קינג קרימזון. זו התקופה שקרבה אותי מאד לחנויות התקליטים, זו תקופה שהתחברתי לטיפוסים הבאמת מעניינים בכיתה. אחר כך זה כבר הפך להיות כבד עליי וגדול עליי. לניינטיז היה הרבה מה להציע לי. בדמות נירוונה, והניטס וג'יימס ולונה ועוד המון המון דברים.והכרתי את יונתן. היה לו חלק גדול מאד, אם כי לא בלעדי,בעיצוב הטעם המוזיקלי שלי.
למה אני מספרת את כל זה ? כי בשנה האחרונה מצאתי עצמי חוזרת למקורות הפרוגים שעליהם מונחים היסודות לאהבותיי המוזיקליות. המגמה התחילה עם הגעתם של גונג לארץ לפני יותר משנה. דווקא עם גונג לא היתה לי שום היכרות קודמת פרט לשם. והנה ההופעה הנפלאה שלהם פה הקסימה אותי והחזירה משהו מהאהבות ההן של בית ספר תיכון.
ספוגה בהתלהבות של ההופעה ההיא בזאפה, הגעתי גם לבארבי, חודשים ספורים אחר כך, על מנת לחזות,עם עוד קומץ קטן של אנשים, בדייויד אלן ואוניברסיטת הטעויות שלו, מופיע עם שירי רוברט וואייט וסופט מאשין.
הערה לעצמי ל2011- צריכה להתעמק קצת יותר בג'נסיס המוקדמים של קולינס כסולן. צריכה לבדוק את abacab . את הדיסק הזה לעומת זאת, יש לי בבית שנים ואני לא יכולה להתכחש לאהבתי לשיר הזה:
לא יודעת למה, קרה לי משהו מוזר. שמתם לב לפירסומות של Vans לאחרונה בשלטי החוצות? בשנייה הראשונה שראיתי אותן, חשבתי לעצמי שהמעצב שלהן הושפע מהעטיפה של Stop Making Sense. מה שכמובן עורר אצלי חשק רב לרכוש לי Vans, כמעט כמו הרצון להפסיק לקנות תרופות מזוייפות בזכות יוסי השפן בן ה45 מרעננה.
אבל מה שמוזר הוא שלשם כתיבת הפוסט הזה, דליתי כעת את התמונה של Stop making sense, והאמת היא שאין כל קשר.
כמה שהמניירות של אדריאן בילו פה הן דייויד בירניות. מי התחיל עם זה קודם? כמה טוב לראות אותו מתפרע ככה. טוב, מישהו צריך להוות קונטרה לדוקטור פריפ העגמומי. לא החלטתי אם פריפ נראה פה כמו סוכן מכירות חלקלק (החיוך הזה מלחיץ אותי) או כמו הנגן של חמיס במסעדת חפלה בואדי. אבל אם נחזור להשוואה בין בילו לבירן, בילו ,רק מהמניירות שלו ככה נראה לי יותר ידידותי לסביבה. הטירוף הוא טירוף לשם השואו ,מה שאי אפשר להגיד על בירן.
האזנה לאלבום החדש של סטראולאב מולידה אצלי מפח נפש . סך הכל אלבום בסדר גמור, באמת אין חדש תחת השמש מבחינתם. אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה "דמיט לטיטיה, תתפרעי. לא יכול להיות שאת רוצה להמשיך עם השטיקים האלה עוד הרבה זמן". אין פה בעיניי הרבה יצירתיות והמעברים חדלו מלהקסים אותי ובעיקר מעייפים. אבל אז אני מסתכלת על עצמי – על החיים ,העבודה ואפילו הבלוג שלי . זה דבר לא קל לקום ולומר הדבר הזה שאני עושה, שסך הכל הוא עובד בשבילי , אנשים מפרגנים, סך הכל יש בו איכות ורצינות והשקעה, הדבר הזה הוא כבר לא יצירתי והוא עוצר אותי.
אז אני עדיין אוהבת אותך מכל לטיטיה , אוהבת ומזדהה. ואני מאד אוהבת את השיר המסויים הזה ,מתוך האלבום החדש
מהי צורת החשיבה שהובילה להמצאת המודעות עם גזרי הנייר שיוצאים מהן? אני מדברת על זה
יש בזה אמנם משהו שמאד לא מחובר לטכנולוגיה העכשווית. יש בזה קצת קלאסה ג'ין קלי -ת כזו- זכיתי בכרטיס הגירוד ואשרוק לי את דרכי עם מס' הטלפון הזה ביד. התשובה הטכונלוגית תיהיה להזין את המספר לספר הטלפונים הסלולרי. או אולי להתקשר מיד? למה צריך נייר? אבל גיזרי הנייר האלה, הם נותנים קצת לכל אחד. הם נותנים הזדמנות. אתקשר לדודה מיימי לעדכן אותה שאוכלים ארוחה חמה הערב. והם גם סוג של גוגל אנליטיקס כאלה-אפשר לראות עד כמה המודעה מבוקשת. יש לי הרגשה שהגזרונים הללו תמיד יהיו איתנו ,פשוט כי אין להם תחליף מלא.
מאחר ולא נראה לי שהרבה הולך לקרות במוזיקה בחודש וחצי שנותרו, אני כבר יכלה לומר פה ששני האלבומים שאהבתי השנה הם בל וסבסטיאן האחרון ורויקסופ האחרון . לגבי רויקסופ -הוא כנראה אלבום השנה שלי. לגבי בל וסבסטיאן, האלבום מענג – אוהבי ההרכב ישארו אוהבי ההרכב . החוכמה טבועה בהם והיא לא זזה לשום מקום. ההפקה מצויינת. מוזר-שני שירים באלבום הזכירו לי לחלוטין את ההרכב הנשכח Luna ומורדוך מזכיר שם את דין וורהם.
לונה. חברים טובים וותיקים שלי. ראיתי אותם בהופעה בניו יורק לפני כ10 שנים. לא יכולה לומר שההופעה הותירה בי רושם כבד. אבל זהו אחד ההרכבים שעקבתי אחריו מימיו הראשונים ועד לדעיכתו האיטית. החל מלונהפארק הבוסרי והבועט, ממשיך בBewitched , בעיניי פסגת היצירה שלהם, ממשיך עם סדרת אלבומים עמוקים מלאי אווירה ועשייה של הרכב שעובד טוב ביחד. ,אחד מהרגעים היקרים לליבי הוא הדואט של וורהם עם אלילתי Letitia Sadier מסטראולב , בעיבוד מחודש לבוני וקלייד של סרג' גינסבורג ובריז'יט ברדו.
השיר הראשון במיקסטייפ הראשון שלי פה בבלוג כלל את השיר הזה. מתוך לונהפארק
אני קוראת לאנשי הSocial club לערוך ערב סיינט אטיין אם לא עשו כבר.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=fMQzCFb9Q90]אני פתאום קולטת שיש בשיר הזה משהו פליטווד מקי . זה קורה ממש עכשיו התובנה הזו .
אני מסתכלת בשמות של שלושה אלבומים שיצאו השנה וקולטת שיש משהו מאד מודע לעצמו בהם. ל"כתוב על " ( בל וסבסטיאן) או הצהרה של האלבום על "מה הוא לא" (סטראולאב) או שדווקא יש רעש אבל הוא מצרפת (ניל יאנג).
מה שטוב זה שהמוזיקה בסופו של דבר תיהיה תמיד בחינם. באופן הכי עמוק של האמירה הזו.
מה הבעיה לכתוב 'אדון גברת נכבדים'? ולמה בחרו דווקא את צירוף המילים הזה לקצר? הרי שלחו לי כבר מכתבים ארוכים מעיריית כפר סבא המבקשים ממני לרסן את כלבתי בזמן הזיקוקים של יום העצמאות, כך שדיו לא חסר. אבל א.ג.נ- זה כואב לנו וצריך לחסוך.
בלי שום קשר, אני מאזינה כבר מספר שבועות טובים לAmon Dull . הבנתי שיש כמה הרכבים שכונו כך היסטורית. יש את Amon Duul ויש את Amon Duul 2 שנוצרו מתוך קומונה פוליטית של סטודנטים במינכן ואז התהוו להרכב מוזיקלי. ושהתאחדו כעשור אחר כך שוב להרכב אחד ( Amon Duul UK). בכל מקרה אני לא בקיאה בדקויות הללו וכהרגלי אני לא מי יודע מה חוקרת דגולה. ולכן אספר רק שהאלבום שאני כן מקשיבה לו הוא Paradieswarts Duul מ71.
תוך כדי האזנה לאלבום הזה אני מדמיינת חבורה של צעירים שרועים על הדשא או סביב המדורה או לא משנה , וערסלים מסביב וכל מה שמעניין אותם כל היום אלו מזמוזים מוזיקלים. המוזיקה הזו היא כל כך רפויה ומשוחררת.
כל הזמן דיברו מסביב בשנה שעברה על Clem Snide ולא הצלחתי להתחבר. והנה עכשיו , כשזהו שיר השבוע ב88 , אני חייבת לומר שהוא קנה אותי. השיר מאד מזכיר לי את ג'ון קייל, לפחות השירה, ורק בפזמון.
שיר יפה.
עוד באז שנוצר לו לפתע פתאום ,ובימים האחרונים הוא סביב אדווין קולינס החדש. יש שהכתירו אותו אפילו בתור האלבום של 2010. מיד רצתי להאזין, כי אלו שהכתירו, אני מחזיקה מהם. משונה לי קצת, לא מצאתי בו שום עניין. דיברו על כך שקולינס עשה תפנית מוזיקלית ואני לא מצאתי את התפנית עליה דובר- נראה לי טבעי לגמרי שאותו בחור ששר את השיר במשקל נוצה A Girl Like You הוציא תחת ידיו גם את האלבום הזה . קולינס מדלג לו בין שירה דרמטית א לה פול בנקס לסטרוקס לבואי ולfeel של פעם והכל מבעבע וקליל. שיר שקשה לי איתו במיוחד נרא What is my role . אם אתה חושב במושגים של תפקידים אל תתפלא שלא יצא לך אלבום יצירתי. בעיניי לא האלבום של 2010 ולא האלבום של אוקטובר . ככה בשלוף אני כבר יכולה לחשוב על רויקסופ כבחירה יותר טובה.
בכל מקרה הנה השיר הכי חביב שמצאתי שם . אחר כך גיליתי שג'וני מאר פה.
הפוסט היום עמוס ואני רוצה לדבר גם קצת על האלבום המדובר של ניל יאנג. קראתי לא מעט ביקורות לפני שהאזנתי לו והן יצרו אצלי ציפייה מאד גבוהה מהאלבום . היו שאמרו שהוא אלבומו הטוב מזה שנים והיו שאמרו שיאנג תמיד טוב אבל מה שהפעם טוב במיוחד זו ההפקה של דניאל לנואה.
האזנה ראשונה ושנייה ,שכבר חשפו אלבום משובח ,העלו אצלי אכן את החשש שמדובר באלבום מופק לעילא ושצליל שמן רודף צליל שמן ושיאנג עצמו , שאכן כבר לא צעיר רק ניהיה רפוי וחלש וקטן יותר לנוכח הצלילים השמנים הללו. אבל מעניין שאחרי מספר האזנות, מה שאני הכי לוקחת איתי מהאלבום הזה הוא משהו שקט ועדין ושברירי . אדווין קולינס שר על תפקידים ואילו ניל יאנג לעומתו מבין שכל השירים שלו הם על אהבה או מלחמה כי זה מה שיש. והוא עדין מתמיד. נזכרתי קצת בSleeps with Angles -עוד אלבום שהופק מצויין והיה מלא בעוצמות, נתן בדיסטורשנים ויחד עם זאת הוליד כמה שירים עדינים ויפים.
MGMT מעולם לא דיברו על תפקידים, למרות ששמם אולי מפלרטט עם הכיוון הזה. עד היום טרם האזנתי לאלבומם האחרון וזה למרות ואולי בגלל האהבה הגדולה גדולה שלי לOracular Specacular
. אבל מבלי להאזין לו לאחרון, אני יודעת שההכפשות כלפיו וכלפי מגמט בכלל מוגזמות. המהירות שבה מכתירים ומורידים מישהו מבאסת אותי. העדר ההסתכלות השלמה על מוזיקאי והגחמתיות מבאסת אותי.
חשבתי להקים סוג של קולקטיב של אוהבי מוזיקה . פאנאטים אפילו. קולקטיב זה טוב, זה גורם לי לחשוב על Amon Duul או על מאיה דוניץ. אבל אולי שם טוב יותר מקולקטיב יהיה קבוצת תמיכה;
מעולם לא השתייכתי לקבוצת תמיכה, אבל נראה לי שלרובנו ככולנו כדאי להשתייך לאחת כזו או אחרת. אלו אולי מחשבות שמגיעות בגיל מסויים, אבל הן השתרשו אצלי טוב טוב כבר לא מעט חודשים, כלומר הן באות והולכות בהתמדה.
החלטתי להקים קבוצת תמיכה של פאנאטים למוזיקה. אני מכנה אותה קבוצת תמיכה משום שאין לה תכנים מוגדרים או מבנה נוקשה. ההרכב האנושי שלה יכול להשתנות,לא מחייב ולא צריך להכיר זה את זה או אותי. לקבוצה אין אג'נדה מובהקת פרט ללתת לחבריה להרגיש בבית.
מה יש לנו לאוהבי המוזיקה כיום? לא מעט שמחות וריגושים . לא מעט מקומות לבטא עצמנו. אם זה בלוג , או קהילה מוזיקלית, או תיקלוטיוב או העלאת קליפים בפייסבוק. כולם פתרונות יפים וטובים לביטוי עצמי של שוחר מוזיקה. זה פחות מקום להחליף רעיונות וחוויות ויותר להיות סוג של אלוהים.
קבוצת התמיכה שאני רוצה להקים תיתן ביטוי לכל הדברים האלה שכבר הזכרתי ולעוד דברים ואפשר יהיה לערבב בינהם. תקלוט (אודיו או וידאו ,לא משנה) , הרצאות העשרה , מיקסטייפים ,רטרוספקטיבות . נוכל אפילו להקים הרכב משלנו אם נרצה. כלומר צריכה מוזיקלית אבל גם עשייה ויצירה.
זה בטח נשמע לכם קצת אמורפי. ולכן כאקט של מחוייבות והפגנת רצינות, אני מתנדבת בערב הפתיחה שלנו לספר לקבוצה על נושא (מוזיקלי כמובן) שקרוב לליבי . טרם החלטתי מהו, אבל מבטיחה שיהיה מעניין. מבטיחה לשמור מקום טוב לצידי לפחד הבמה/קהל שלי.
בשלב הזה אני בודקת עניין כללי ונכונות להשתתפות בערב הראשון הזה . אשמח אם תכתבו אליי לgali.gonen@gmail.com
הקבוצה לא תקום בכל מחיר, רק אם אראה שיש מספר משתתפים מספיק. חשוב פה גם הגיוון- אנשים ממקומות שונים שיכולים להעשיר אלו את אלו.
מבאס אותי להאפיל על ג'וני מיטשל , אבל מה לעשות שיש לי מה לומר.
היום נכחתי במפגש שהוצג כ"ראש בראש" בין ג'וני ליידון ושולץ האיום . בסופו של דבר הוא לא היה כזה כלל, אבל לדעתי, ושלא על פי כמה דעות שקראתי, לא מדובר באיזו רכיכתיות או חוסר תפקוד של שולץ. ככה זה כשאירוע הוא שיווקי למהדרין. כבר אמרתי בעבר ואומר גם כעת, כל הייחצנות של הועידה בכלל ושל ליידון בהייניקן פסטיבל בפרט, הוא סוג של תרגיל שיווקי מדהים, גרסה בומבסטית של פלאפל מוסקו. איך קרה שההופעה של אל סי די, הרכב שעד לפני מספר שבועות לא הפסיקו הבלוגרים השונים לגהור מעליו ולהזיל ריר, הופכת להיות משנית להופעה של פ.י.ל?
ועכשיו , לאחר שאמרתי זאת, אפשר לשבת ולהתרווח , ולבחון באמת את ליידון ואת מה שאמר היום בועידה;
האמת- התרשמתי ממנו לטובה- הוא חד הרבה יותר ממה שנתתי לו קרדיט. זו עוד סיבה שלשולץ לא היה כל כך מה לעשות מולו- לא היה צורך לאלף את החיה, כי החיה הליידונית חשפה אישיות אינטיליגנטית ועמוקה. הוא כמובן היה מחוייב לאמירות שערורייתיות, התנהגות וולגראית ובוטה , אבל כמו תמיד ,זו בעיניי לא התנהגות חתרנית אמיתית. ההתנהגות החתרנית שלו היתה דווקא באמירות מאד חיוביות ואופטימיות. וככה, עד כמה שזה מצחיק אותי לשמוע מליידון שהייניקן (נותני החסות) היא בהחלט לא הבירה הטובה בעולם, או לראות אותו תוקע גרפסים למיקרופון, הרבה יותר נהנתי לשמוע שהוא אוהב את החיים, את היומיום. ונהנתי לשמוע שהוא בסך הכל רוצה לעשות את שלו ושהוא אוהב את מה שהוא עושה.
נהנתי גם לשמוע שהוא אוחז בהעדפות מוזיקליות משמחות שמעידות גם הן עליו כאדם בעל עומק : הוא הזכיר את קייט בוש, הוא הזכיר את פיטר האמיל. והוא הזכיר את מייקל ג'קסון כמלך הפופ .
העלמה קסטה מזכירה לי גם השנה את Blog Day . רציתי לומר שהבלוג שאותי הכי שימח בחודשים האחרונים הוא "צפן חדש בעברך". אני לא יודעת הרבה על מי שעומד מאחוריו, גיליתי אותו בסך הכל לפני כמה חודשים, אבל אני אוהבת את הבחירות המוזיקליות שלו מאד, ואני אוהבת את ההתנהלות השקטה שלו. הייתי שמחה לעוד ממנו אבל אני ממתינה בסבלנות.
אני רוצה להיות חגיגית לרגע. אני אוהבת מוזיקה. מוזיקה משאירה אותי שפוייה ובחיים. אין לנו הרבה רגעי נחת ועדנה כאן בארץ, לשוחרי המוזיקה . איזה יופי לנו שיש לנו ועידת מוזיקה שמכבדת את עצמה ככה פעם בשנה.
עזבו אתכם רגע בצד מהשואו של הליידון , יש מחר כמה פאנלים בעלי תוכן שמעניינים אותי. רציתי לשמוע על מוזיקה כהשראה לעולם העסקי ועל מוסדות ממשלתיים לייצוא מוזיקה. רציתי להכיר אנשים שחולקים את אהבותיי ורציתי לראות ולהתבונן מהצד בפרצופים מוכרים יותר או פחות , ורציתי להרגיש את החיוניות הזו של להיות חלק ממשהו שכל כך ממלא אותי.
אני שוב פונה למארגני הפסיטבל בשנה הבאה- נא מכם ביחרו תאריך אחר ולא בתחילת שנת הלימודים כי עבורי הועידה הזו נותרה רק בגדר משאלה מתוקה.
הנה הקבוצה בפייסבוק שהקמתי לצורך הגשמת המטרה הזו . אופציה חלופית היא שאזום ועידה אלטרנטיבית משלי בתאריך אלטרנטיבי.
ואם אנחנו כבר בענייניי הודעות מנהלה -יש לבלוג הזה שלי כבר מזה זמן מה עמוד בפייסבוק שלא ממש שמים לב אליו- אז אם רוצים להתעדכן גם משם בפוסטים חדשים או סתם לחבב אותי ,עשו זאת מפה.
