שוויינשטייגר גלגל את הספליף ולא יכול היה שלא לתהות; אילו רק… אילו רק לא הייתי פוגש אותה, את שרה.

הכל היה כל כך ברור לו לפני כן. חייו היו פרוסים לפניו כמו לחם סלובקי עדין.

כל האמיתות שהאמין בהן הופרכו..

איך יכלה לבזות עצמה ככה לעיני כל?

"מעשן?" ,היא סימסה לו באמצע הלילה, עורכת בקרת נזקים.

הוא התנהג כאילו כלום.

מאוחר יותר התברר לו שהיא שייכת לפלג קיקיוני של מכחישי הקיסר היילה סלאסי.

כעת הבין מדוע חתמה את שמה:

שרה- גור האריה הדבילי

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=xXFMnhQE18Q]

המשך יבוא…

ככל שאני מתבגרת (כן, זה עדיין קורה לי ) אני לומדת יותר ויותר לחבב הפתעות.

לא כאלו שעושים לי "בו" מאחורי הגב, גם לא בכל מה שקשור לעבודה ולחוסר מוכנות. אני מדברת על ההיבט האנושי של הדברים. אני מדברת על החיים בכלל, ככה בנימה יותר פילוסופית.  , אני אוהבת שאנשים וטבעם מפתיעים אותי ויותר מהכל אני אוהבת להפתיע את עצמי. אני אוהבת לטעות וללמוד לקח. כל זה יותר טוב בעיני מאדישות ועייפות.

ערב לונדוני קפוא . יורדים בטיוב בEnbankment וחוצים את התמזה לגדה הדרומית. הנוף יפהפה. האווירה חגיגית. גם שמחת יום ההולדת שלי ושל אחותי באוויר . התנאים המושלמים לראות את ג'ון קייל.

חתך הגילאים בקהל מאד הטרוגני . ניתן לראות לא מעט דורות ודורות המשך שבאים יחד להופעה. אבא עם לוק מלקולם מקלרני ובן עם שיק מלוטש ועדכני ופיאות בצדעיים.

גם הרבה זוגות מבוגרים , הוא והיא. גם בגילאים של ההורים שלי. למה ההורים שלי לא שמעו ג'ון קייל?

מספר ימים אחר כך, בהופעה של לילי אלן ודיזי רסקל אני עדה שוב לתופעת ההטרוגניות של הגילאים בקהל,וזה מגניב לגמרי . אני אוהבת את האנגליות הזו.

לצד כל ההחגיגיות והסדר המופתי ששרר באולם הקונצרטים, כמעט כל אחד ואחד בקהל ישב עם כוס בירה מפלסטיק, ולגם ממנה במהלך ההופעה.

הפתעה.

אחרי הופעת חימום לא רעה של אחד פטריק וולף (שאני דווקא מכירה), המוצג, אולי לשם הנוחיות ואולי דווקא לא כקיילופיל מושבע שהושפע רבות מג'ון קייל רבות לאורך מעט שנותיו,  עולה קייל לבמה ונעמד מאחורי הקלידים.

"טוב ,זה הולך להיות סדר הדברים הערב" הוא אומר. "אנחנו נבצע את  Paris 1919  במלואו . אח"כ התזמורת תצא. אחר כך נמשיך עם עוד כמה שירים כ10 דקות. אחר כך התזמורת תחזור ונסיים" ( והנה ,בהופעה האחרת ,דיזי רסקל הצליח לתמצת את אותן מילים כל כך יפה במשפט הפותח את הופעתו- "Let's Do this Shit").

וכך באמת היה.כמו שקייל הבטיח-  נדמה שבמילים המועטות האלה, קייל כמעט והכתיב את לשון החוזה.

מעניין אם קייל אוהב להיות מופתע.

המוטיבציה לערב הזה היתה באמת שיחזור מלא של אלבום אהוב במיוחד של קייל Paris 1919   באולם הקונצרטים של Royal Festival Hall . קייל מלווה בתזמורת הHeritage . בדקתי עליהם קצת וזה מה שמצאתי:

The Heritage Orchestra is a 21st century orchestra that collaborates with cutting-edge artists to create new work. Join us for orchestral adventures into the mainstream, cult, popular, and experimental sides of music and art, whether on stage or in the studio.

אני רואה שהם גם משתפים פעולה עם .UNKLE

קייל אכן מתחיל את ההופעה בביצועים מצויינים אחד אחד , כשאני אישית הכי מתרגשת מ The Endless Plain of Fortune, איתו גם אתעורר בבוקר שלמחרת.הוא לא פוסח על אף שיר מתוך האלבום. סך הכל אלבום קצר ותוך כ40 דקות מסתיים הרפרטואר של Paris.

כמוצהר, קייל משחרר את התזמורת ונשאר עם הרכב רוק רזה. הוא מבצע מספר קלאסיקות מאלבומים אחרים,  וכאן הוא כבר מרשה לעיבודים להיות יותר משוחררים ולהיות שונים מעט מהמקור . בולטים הביצועים לFemme Fatale  ולHeartBreak Hotel .

כמובטח, אחרי מספר קטעים חוזרת התזמורת עם "הדה גבלר" היפה.

קייל נתן הופעה של מקצוען. הוא נתן יותר ממה שהיה חייב, התכנית הלא התחייבה אך ורק לפריז 1919והנה אנחנו קיבלנו שורה של ביצועים מענגים מאלבומים אחרים, חלקם שונים מאד מהמקור.

קייל לא סטה לרגע מהתכנית המקורית. הוא לא מתקשר עם הקהל.  הוא לא סוטה מהחוזה שלו איתנו. טוב, כמעט. לדעתי את ההדרן בן השיר האחד הוא לא תיכנן לתת, אבל הקהל נתן לו כל כך הרבה אהבה שזה כבר התבקש. הרענו לו בעמידה  במשך כ10 דקות רצופות וזאת תוך התעלמות מוחלטת מתנועת היד שלו לפני כן כאומר "זהו ,סיימנו, אין יותר שירים".

שכחתי לדבר על הקול של ג'ון קייל. הוא נפלא .הוא לא איבד ולו במעט מכוחו ומהייחוד שלו.

שיר אחד להדרן וקייל ממהר לרדת מהבמה והאורות נדלקים.

Dying on the vine" צועק לקייל מישהו מהקהל במהלך ההופעה. כל כך בניגוד לרוח החוזה שלנו-שקייל יקבל בקשות מהקהל?

http://www.youtube.com/watch?v=WY-_hF-31ow

לסקירת ההופעה בגארדיאן

~~~~~~~~~~~

למחרת אני מוצאת את עצמי נוברת בסקציית האוונגארד של החנות Rough Trade. לא יודעת למה כל מה שאני אוהבת נחשב Avant Guarde ,אבל Talking Heads שם וPere Ubu ואינו וקייל. ואני שוב מסתכסכת עם עצמי מה לקנות ומה לצרוב.

בסוף קניתי אנתולוגיה של Jah Wobble (אנתולוגיות גורמות לי לשלוף את הארנק די בקלות) ואת הג'ון קייל המינימליסטי הזה שלא הכרתי מ67.

אה ואת ההוט צ'יפ הראשון.

תמצית ביקור על רקע מקצועי של שלושה ימים בשטוקהולם:

זמן נטו בעיר 5 שעות. הביקור הפעם מחייב אותי לחבוש את משקפי האחריות שלי והנה מה שאני מצליחה לראות כשאני מסכימה:

1. נצפתה מורה לילדים בבית ספר יסודי שלקחה את כיתתה לטיול בחוץ באפס מעלות. היא העמידה אותם בטור ועברה מאחד לאחד וליטפה את לחיו ברוך לבדוק אם קר לו מדי.

2. בכל עיר בעולם כמעט, תמצא כיום פאב אירי. בכל עיר בעולם כמעט ביקרתי בלפחות פאב אירי אחד.גם בשטוקהולם ישלמכביר ובאלו ששם משמיעים לא מעט את ארוס רמזוטי.

3. הסיגריות עדיין באופנה  בשבדיה . שלטי החוצות מראים נשים סקסיות בפוזת עישון מפתה.

4. כל הway of life  שם הוא פחות חזירי -ניתן לקנות תפוחים בודדים בכל קיוסק.

5. אין דבר יותר חזירי מאשר לקיים איתך שיחת פסבדו מתעניינות עם חזרתך למשרד רק על מנת לאכול מהשוקולד שהבאת.

~~~~~~~~~~~~~~~

שיר לחנוכה

אפרופו גבולות, האזנה לאנתולוגיה של קפטן ביפהארט וקריאת יצירת המופת השבדית "בילבי" (המקורית) לביתי , גורמים לי לחשוב האם יש תקווה ליצירתיות גם עבור ההולכים בתלם ולבית הספר.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=nQs8dka52H4]

ראיון קצת הזוי עם ביפהארט אצל לטרמן לפני הרבה שנים

הראיון הזה כל כך אמריקאי -מעניין שהוא נעתר לזה. קצת נראה כאילו הניחו אותו שם ונתנו לו לשחק. טרם החלטתי אם הראיון מבזה את ביפהארט או שבעצם מה זה מלמד עליו? שהיה צריך את הכסף ? או שהוא בעצם לא כזה אקסנטרי . מעניין.

בכל מקרה אפשר ללמוד עליו קצת מהראיון הזה וגם מהסרט היפה שעשה עליו ג'ון פיל עבור הBBC ב97

גם לשמוע את אלבום המחווה המצויין Fast n Bulbous בו משתתפים בין השאר סוניק יות' וXTC

מה הקשר? כלום פרט לכך שווייטס כמו רבים מונה את ביפהארט כאחד האמנים המשפיעים עליו, ושGlitter and Doom שלו חולק כרגע את תא הכפפות שלי עם האנתולוגיה של ביפהארט

המלצה לקינוח- לכו לראות את Deerhoof בבארבי בשבוע הבא.

אני נמצאת בעיצומה של קריאת ספרה היפה של וירג'ינה וולף- "מות העש" –  זהו אוסף מסות שהתפרסם על ידי בעלה אחרי מותה. וולף מתייחסת במסות השונות לנופים האנגליים, לדמויות מחיי החברה , התרבות והאינטלקט של אנגליה בתקופתה.

אני שמה לב שהדייל של Austrian Airlines דומה באופן חשוד לפי ווי הרמן . בדיילת לעומת זאת, מצאתי רעה ואחות. זה נעים למצוא אובייקט להזדהות דווקא בשמיים ,בערך מעל סופיה; לקוקו של הדיילת האוסטרית יש את הניפוח הקטן  למעלה שרק אני שמה לב אליו ואמור להוסיף  זסט למראה הכללי. גם אני משתמשת בטריק הזה לפעמים ולא כולם יודעים להעריך אותו.

שעתיים קודם לכן ראיתי אותה בארקפה בטרמינל 3. לא חשבתי שהיא דיילת- היא פשוט היתה אדומה כולה- כולל נעליים ועגילים ולא ידעתי שאלו הם מדי Austrian Airlines , אז כבר בניתי לי תסריט דמיוני בראש שהיא היהה היום בעבודה, עם בגדיה האדומים , וכל החברות שלה לעבודה החמיאו לה ואמרו לה " אוי את אדומה היום " ואז התפחתה שיחה שלמה על אומץ בלבוש ,ועל כך שצבעים שמחים מוסיפים צבע לפנים, וכ"ו . כמובן שאחר כך הן הלכו לשרותים והסתודדו לגביה.

טוב, כל זה היה לי בראש;  שעתיים אחר כך פגשתי בה כדיילת בטיסה שלי. כן , שכחתי לציין, אני בטיסה לוינה  בזמן כתיבת שורות אלו ( אגב מהו "זמן כתיב שורות אלו" – כבר חטאתי בכך בעבר -זמן נחיתת העט שלי על המחברת , או שעות מאוחר יותר בזמן התרגום לשפת מקלדת? ).

בחזרה ל"מות העש". וולף משחקת פה את תפקיד המצלמה המשוטטת ; היא נעה ממקום למקום , מדלגת מדמות אחת לשנייה, רק שזו המצלמה הכי חיה שפגשתי מימי . למצלמה הזו יש נשמה ותודעות מתחלפות.

ההשתנות התמידית של הדברים מעסיקה אותה מאד כאן. זו השתנות חיצונית ;חילופי עונות, מעבר מחום לקור, מעבר מחיים מלאים למוות פתאומי. אבל הרבה יותר מזה, ההשתנות היא פנימית. צל הופך לאור מה שלא היה בפוקוס תופס פתאום את העדשה של וולף.

הגישו לנו אוכל טיסות. בתפריט- עוף ושפצלה. אני אוהבת שפצלה מאד.

אני מתחילה לתהות מיהו עורך התוכן של השידורים בטיסה. את שלושת רבע הטיסה העברנו עם סרט על ספורטאי אקסטרים  וסרט של דיסקברי על הנמר הסיבירי. תכנים תרבותיים לכל הדעות. במעבר חד, את חלקה האחרון של הטיסה העברנו בחברת ביונסה , נלי פורטדו ומדונה. לא זכרתי שבינוסה משתרללת ככה וגם לא שיש לה כזה גוף פצצתי .זכרתי אותה יותר בהמית. הגברים האוסטרים סביבי מתקשים להישאר אדישים . האמת גם אני לוטשת עיניים .

על האושר החמקמק אומרת וולף:

"קווי המתאר של סאסקס עודם נאים מאד . ואולם ,חשבתי, תמיד צצים משקעי רוגז ברגעים יפים שכאלה. כשנדמה שהכל הגיע למלוא גודלו ונמתח עד קצה גבול יכולתו ביופי ויופי ויופי, סיכה ננעצת והוא קורס. אי שם שוכנת אי שביעות הרצון. "

מכאן עוברת המחברת לתאר את שלושת הקולות שנמצאים בתוכה ומדברים בינהם על ההתמודדות הפנימית הזו עם היופי החיצוני : "בעוד הם שקועים בעצמם אמרתי לעצמי : עבר,עבר; נגמר, נגמר. תם ונשלם .אני חשה את החיים נעזבים בעוד הדרך נעזבת מאחור.

ולפתע מופיע קול רביעי:

"אז פצח הגוף,ששמר עד כה על שתיקה, בשירה : "ביצים וקתלים, קלי ותה, אח ואמבט, ארנבת מבושלת, מקפא דומדמניות אדומות, כוס יין. ואחריה קפה. ואחריה קפה. ואחר כך למיטה .לכו אמרתי לחבורת האני עצמי שלי. הריני משלחת אתכם מכאן . לילה טוב. ושארית הנסיעה עברה בחברתו המתוקה של גופי."

ועוד סיטואציה יפה שמתארת המחברת – אחסוך מכם ציטוט מדוייק ואתאר במילותיי – סיטואציה שממחישה את ההשתנות התמידית והפרספקטיבה המשתנה :

מתוארת אישה גמדה שבאה לביקור בחנות נעליים . היא מחפשת נעליים -כולם מביטים בה ברחמים והיחס הוא אליה לעומת שתי חברותיה/ בנות לווייתה המתאורות כענקיות . אבל אז הגמדה מוציאה כפות רגליים על מנת למדוד ומסתבר שיש לה את כפות הרגליים היפות ביותר שנראו בחנות . עוצרות נשימה. ופתאום היא מזדקפת  ומתגאה ונמלאת חיות. אחר כך היא יוצאת לרחוב ופתאום הרחוב הופך למלא בגיבנים  ,בעלי מומים "ואמנם הגמדה נתנה את האות לתחילתו של מחול גרוטסקי כושל".

ומה קורה בחוץ?

כך מסיימת וולף את אחד הסיפורים  . מה באמת קורה בחוץ?

באנגליה, כשאתה מגיע לגיל מאה, אתה מקבל מכתב מהמלכה ,בו היא מברכת אותך במזל טוב. כלומר, אתה צריך לבקש את המכתב הזה מהמלכה על מנת לקבל אותו.אתה צריך לדרוש לממש את זכותך.

אני תוהה כמה אנשים באמת בוחרים לדרוש לממש את זכותם ביום יום.

אני מכירה כמה אנשים כאלה ,שממצים את כל המשאבים העומדים לרשותם. פעם חשבתי שזו תכונה טרחנית וקטנונית , והיום אני חושבת אחרת. כלומר אני רוצה לעשות את ההבחנה בין כאלה שהתכונה הזו מופיעה אצלם רק כשמדובר בעשייה עבור עצמם ואיכשהו מתפוגגת כשמדובר בזכויותיהם של אחרים. לא על אלו אני מדברת כאן. במקרים אחרים לעומת זאת, התכונה הזו מופיעה כעדות לעשייה נמרצת , להיפך הגמור מקהות ואדישות ואפריז אולי ואומר שגם על חוש צדק חברתי מסויים.

יש פה גם סוג של התמודדות Head On עם החיים.

אני תמיד נפעמת כשאני עדה למעשה שבעיניי נתפס כ"חוצפה" , ואילו בעיני אחרים נתפס כטבעי לגמרי. וגם אם הוא מעורר הרמת גבה או חוסר שביעות רצון, הוא בדרך כלל מוליד את התוצאה הרצויה.

מכתבי ערר על דוחות חנייה, החזרים כספיים ,שינוי החלטות, ביטול הסכמים – כולם בעיני בלתי נסבלים משום שהם מהווים תזכורת תמידית עבורי לכך שאותי חינכו לראות גם את הצד השני.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=FfBwsG8ubFw]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

סיימתי לקרוא את "בדם קר" של טרומן קפוטה אחרי חודשים של סחבת. הספר היה כמובן משובח וכתוב לעילא. כשניסו "למכור" לי את הספר אמרו לי -"המחבר לא משאיר פינה אחת לא גלויה בתאור הדמויות שלו". וזה נכון. אין פינה מוצלת או מוארת שקפוטה לא חשף החל מתאורי הנוף, המקום שבו מתרחש הסיפור, הדמויות, ההתפתלות העלילתית והתחבטויות הנפש הפנימיות של קוראיו .

לכן מה רבה בושתי כשהקטע שכנראה לקחתי איתי יותר מכל הוא הפנייה לדמות בדיונית אחרת-  דוק סבג'.

דוק והמוח

והנה מה שקפוטה אומר עליו:

"לפעמים אני חושב שהפתרון של דוק סבג' מיודענו הוא הנכון. אותו דוק סבג' היה דמות בדויה פופולרית בקרב הקוראים הצעירים של מגזיני הספרות הזולה…הוא התמקצע בכל תחום-רפואה,מדע,פילוסופיה,אמנות…אחד הפרוייקטים הגדולים שלו היה לפטור את העולם מפושעים. תחילה הוא קנה אי גדול במרחבי הים. ואז הוא ועוזריו חטפו את כל פושעי העולם והביאו אותם אל האי, ודוק סבג' ניתח את מוחותיהם. הוא הסיר את החלק שהחזיק את המחשבות המרושעות. וכאשר החלימו הם היו אזרחים הגונים . הם לא יכולן לבצע פשעים כי החלק שהיה אחראי על כך במוחם הוסר".